על 'דון ג'ובני' באופרה הישראלית
מה קופץ לכם לראש כשאומרים מוצרט. לבמאי של האופרה שלפנינו, אם אדבר בשמו: אלגנטיות ומבנה. למנצח (דניאל אורן): מתינות והמידה הנכונה. אח שלי לפעמים טוען שהוא משעמם (לעומת בטהובן הסוער) ואני דווקא חושבת שהוא מאוד קונדסי. כל אחד והמוצרט שלו. המוצרט שלי לא היה היום באולם ולכן יצאתי בסוף הערב וחצי תאוותי בידי. מרט טוען, לפחות אחרי המערכה הראשונה, שזו ההפקה הטובה ביותר של האופרה הישראלית מאז ההפקה של נישואי פיגרו בעכו שביים איתי טיראן. ממוצרט ועד מוצרט, אני דווקא לא מסכימה, כי בעוד ששם היתה דרמה צבעונית של אדונים ומשרתים, כאן היינו בסרט שחור לבן (בעיקר) שבו כולם היו קצת בובות וקצת רוחות רפאים, אלגנטיים ומשויפים וזה הלך לא רע עם האצילים, אבל אצל בני הכפר – הפלפל הקונדסי של מוצרט יקירי, נעלם לו לגמרי. במקום להיות הניגוד הקומי והמראה השנונה, צ'רלינה אלגנטית ומתונה כמו שתי הגבירות דונה אנה ודונה אלווירה, למרות שבניגוד אליהן ובגלל האינסטינקטים העממיים הבריאים שלה היא לא נופלת בפח של הדון ז'ואן, ומזטו הפרחח, במקום איכר בער ועסיסי נראה כמו העתק חיוור של דון אוקטביו האלגנטי. לא ייפלא שאם אאלץ לנקוב במצטייני הערב, יהיו אלו האצילים: דונה אנה, דונה אלווירה ודון אוקטביו. שום משרת לא גונב את הפוקוס בהפקה הזו וזה בהחלט לא מה שמוצרט התכוון.
הסאטיר הלבן – מדור ביקורת
מדור ביקורת של כתב העת שחרזדה
ציד מכשפים
על 'ציד המכשפות' בתיאטרון הקאמרי
השם האנגלי שנתן ארתור מילר למחזה אינו מתרגם לציד המכשפות. זה שם עברי שניתן לו בגלל נושאו. השם האנגלי The Crucible משמעו מצד אחד כור היתוך ומצד שני מבחן. בדיוק שני הקצוות של הניסוי החברתי הזה שממחיז מילר. מה כוחה של החברה על הפרט. מה כוחו של הפרט כנגד החברה. השאלה הזו היא אלמותית והיא עומדת למבחן בימינו אלו ביתר שאת. ציד המכשפות המודרני לא התחיל עם #metoo. תופעת השיימינג הציבורי ברשת וההתאבדויות שהיא גורמת קיימים זה מכבר. ציד המכשפים המודרני הנוכחי הוא רק אחד מהביטויים שלה. מי התחיל אותו. אולי אחיו של הרווי וינשטיין ששאף להשתלט על חברת ההפקה. אולי עיתונאי משועמם. הם לא תכננו שזה יגיע לאן שזה יגיע, מישהו התערב להם והניע את זה לכיוונים בלתי צפויים. זה תפס תאוצה שאיש לא חלם עליה והפך לכוח ממשטר שדורס כל דבר שעומד בדרכו. מי שיעז כעת לצאת נגד כוח המשטור הזה, דמו בראשו.
סרט תיעודי
על 'חלום ליל קיץ' באופרה הישראלית
נשאלת השאלה לשם מה התכנסנו כאן. האם כדי לראות את האופרה של בריטן חלום ליל קיץ או שמא לראות משדר תעודי של אחורי הקלעים באולפן הוליוודי שבו במקרה מפיקים את חלום ליל קיץ של בריטן. מה שראינו על הבמה שירת בעיקר את האחרון, וקשה היה להתרשם ממנו על מה שרצה להגיד על חלום ליל קיץ של בריטן או של שייקספיר, כי הוא היה כל-כך מאוהב באחורי הקלעים, באינטריגות, בחשיפת העושים במלאכה, הנסתרים בדרך-כלל. זה אפילו לא להפוך את דולי הפנינים לתוכנית ריאליטי. זה פשוט להשתמש באופרה הזו כתירוץ למשהו אחר. כי כשעושים סרט על 'איך עשו את' בדרך כלל לא רואים את היצירה, כי הסרט הזה הוא רק הפרומו ואולי תיעוד ומחקר, אבל לא היצירה עצמה. וגם פה, נעלמה מאיתנו היצירה עצמה מאחורי כל מיני גימיקים ומסיחי דעת שאין להם דבר עם העלילה, החל מדורותי מארץ עוץ עם סל ובו טוטו הכלב (ונעלים אדומות נוצצות שבעקביהן היא אף נקשה), האריה הפחדן מאותה עוץ (וגם זה השואג מהסמל של MGM), צ'רלי צפלין עם הפנס מ-Singing in the rain (עוד סרט על איך עושים סרט) שהוא אור הירח, גראוצ'ו מרקס, קאובוי ואיזה בלש אפל שפותח את המעיל ונהיה קיר בתחתונים (בתוכניה כתוב המפרי בוגרט. איזו השפלה). ופאק וטיטניה הם פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס (או אולי ג'ין הארלו), רק שאין ביניהם שום קשר כמעט באופרה.
אובססיה ותהילה
על 'נפוליון – חי או מת!' של תיאטרון החאן הירושלמי
מהי תהילה? כמו בהנסיכה האמריקאית, אלוני מקביל הקבלה ישרה או הפוכה – בין תהילת השחקן ותהילת המצביא או המלך. אבל מציאות ימינו מעוותת את ההבחנה הזאת. ההכפלה של כל אחד ואחד מאיתנו כל הזמן, בעיקר על-ידי עצמנו, הופכת את כולנו לשחקנים תמיד, ליצורים שפעולתם נקבעת במידה רבה על-ידי הייצוג המיידי שלהם במדיה החברתית ובכלל, לבוראי דימויים, לדימוי במקום לדבר עצמו. כמה מתאים ואירוני, שהאמיתי אצל אלוני, כלומר נפוליון הממשי – הוא נפוליון מת, רוח, דימוי, מזכרת. הדמות שנקראת במחזה נפוליון האמיתי, והיא לא אחת, היא בעצם ייצוג, השתקפות של הנפוליון המת הרואה את עברו לנגד עיניו. כמו בסדרת הטלוויזיה מנהרת הזמן.
כולם רוצים להיות נפוליון, מצליחנים, אלילי הנשים. לשים על עצמם את המסכה המתאימה. רק האמיתי לא הבין על מה המהומה. שהרי הוא רק אדם ואדם הוא אפסי, שלא כמו ייצוגו שהופך להיות סמל. והמת – הוא בכלל באובססיה. איזו אובססיה – לשמר את הייצוג שלו ללא רבב. התבלבלתם. או אז, בריגלה עושה סדר וחסל.