על "שבעת חטאי מוות" מאת ברכט/וייל, בתיאטרון אלפא.
אבל כאן המסע נסגר באפילוג, הבנות חוזרות ללואיזיאנה, הבית על גדות המיסיסיפי הושלם. אך עדיין הן אינן בטוחות. האם הבית עומד על תילו. האם הן שבות אליו. "לא ככה, אנה? כן אנה..." ולא ברור אם המסע נמשך, או שהן הגיעו אל הסוף האולטימטיבי. אל מעבר לאופק. לאן בדיוק שאפו להגיע וייל וברכט, בעת כתיבת היצירה, בעת שגלו מארצם, צעירים ונמרצים, וגם עם משפחה וילדים (ברכט), פליטים ללא אזרחות ושייכות, שאינם יכולים להצביע על מקום שיהיה להם לבית. מה עליהם לעשות כדי להשיג קצת יציבות. האם עליהם לנצל את הרגע ולהתהולל או להקטין ראש למען רווח בעתיד, שאינם בכלל יודעים מהו ולא כל שכן יכולים להתכוונן אליו. בעוד שברכט מצא בסופו של דבר את עצמו חוזר לבית בגרמניה המזרחית הקומוניסטית, וייל לעומתו, אימץ את אמריקה לביתו ולא הביט לאחור.
הסאטיר בתיאטרון
קול אחר
על 'על האהבה' של עדינה בר-און
יש להן דרך. מוכתבת. רק קדימה. מן השואה אל התקומה. פרוגרס. אסור להתלונן אולי רק בהתחלה. צריך לשדר חוזק אם יש נפילות תפתרו את זה מאחורי הקלעים לנו רק תגידו שאתם מתחזקים שהכאב הולך ומקהה עם השנים שכבר לא זוכרים יותר את הבן את הריח את הקול לפעמים צריך הקלטה כדי להיזכר תמונה כדי להיזכר תמונה כדי ליצור סמל כמו תמונה של גלעד שליט שהפכו לגרפיקה אפילו לא תמונה טובה במיוחד אבל עדינה נתקעת בלופ איך היא בכלל מעזה הנודניקית הזו בעצם זה די מרגיע הרפטטיביות הזו ההשתהות אבלות זה לא מסע אל ההנצחה שהיא השכחה אבלות היא מחזור יש רגעים יותר טובים יש פחות זה לא רק הזמן אז שקפא מלכת שצריך לעבד זה הזמן ההוא שצף ומנסה להתכתב עם כל מה שקורה פה כעת ולא תמיד כמו שמותר מי קבע מה מותר בטוח גברים.
אני נזכרת שאצל לאקאן התרבות היא האב הגדול. האישה לא קיימת ככה הוא אומר אצלו היא קיימת מעט ורק בתור אימא. כמה מוזר זה שמי שהבחין יפה בין הממשי ובין הסימבולי בין מה שבאמת ובין הדימוי שממשיג אותה לא אומר שהממשי הוא אישה נראה לי מתבקש. ואז אני חושבת שאם גבר הוא מלחמה כלומר מרס אז האישה היא ונוס כלומר אפרודיטה כלומר האהבה שמספרים שנוצרה מהאשכים של אורנוס או מדמו כלומר האהבה היא הנחמה שנותרת אחרי האלימות ואם עדינה מזמינה אתכם למופע על האהבה היא בעצם מזמינה אתכם לשמוע מה יש לנשים להגיד או בעצם ללא מילים מה יש להן להראות. האם הדימויים של האב הגדול יכולים להעביר את האהבה של למעלה מזה.
מה לא ברור כאן
על 'ריצ'רד ה-3' בתיאטרון גשר.
ידוע כי בעיתות משבר, נדרש לו לעם תמונה סכמטית בשחור לבן, רע מול טוב, נקי מול מלוכלך, נכון מול לא נכון. המציאות אינה כזו. המציאות התיאטרונית אינה כמו המציאות ברחוב, היא אינה המציאות כפי שטבע אותה המחזאי לפני 400 שנה, אינה המציאות ההיסטורית, אם אנו יכולים להגיע לחקר האמת לפי מקורות אובייקטיבים ולפנות אל הנושא נקיים מכל מיתוס פיקטיבי שהשתלט כל כך על התרבות המערבית עד שהוא הפך כמעט לאמת. בעצם שוב נגיע לשאול מהי האמת לעומת מהו היפה.
שייקספיר כתב ופעל בתקופת מלכותה של אליזבת הראשונה, נכדתו של הנרי השביעי, לפנים הרוזן מריצ'מונד, שניצח את ריצ'רד השלישי בקרב בוסוורת' ותפס את הכתר, למרות שתביעתו לכתר הייתה קלושה לחלוטין. הוא היה צריך לייצר לגיטימציה לשלטון רעוע זה, ובעצם אפשר אולי לומר שהנרי השביעי צריך להגיד לריצ'רד השלישי תודה רבה על כך שהוא השמיד את כל האנשים שהייתה להם טענה יותר חזקה לכתר, כי בהתחשב בכך שתביעתו של ריצ'מונד לכתר הייתה כה קלושה, בעצם החיזוק הכי גדול שהוא זכה בו בעניין תביעתו לכתר הוא נישואיו לאליזבת מיורק, בת המלך אדוארד ה-4, וזה בעצם מה שהביא את הלגיטימציה להנרי השמיני ויורשיו, כלומר לאליזבת I, אבל זה כנראה לא ממש מספיק. צריך גם להוכיח שבאנו חושך לגרש. שהשליט הקודם היה שחור משחור. או ככה לפחות טיראן מראה לנו.
For Crying Out Loud
על 'עקדה' (Sacrifice) מאת ובביצוע עדינה בר-און (1998, 2023)
לכשזוהה, דפוס התנהגות זה נדמה כבלתי נמנע, כמנהג שאין ברירה אלא לנהוג לפיו. זה לא פסח גם עליי: הפרשנויות שלי בתחילת מאמר זה גם הן יכולות להיקרא כאובייקטיפיקציה כזו. האסוציאציות החופשיות שהעליתי קודם לכן על הכתב, למרות שהן מושפעות מהתיאור של עדינה, נובעות מהעולם הפנימי שלי, משרתות אותי באופן בלעדי; להיכרות שלי עם עדינה אין כמעט קשר להן. כמו הקהל באירוע למען הנשים המוכות, גם אני הלבשתי את עדינה בנקודות ייחוס סובייקטיביות מדמיוני הקודח. לכן, באופן מוזר למדי, המאמר הזה בעצם מסמן כסובייקט, לא את עדינה אלא את עצמי. כמו הנשים באירוע ההתרמה, כמו אני השתמשתי בעדינה כתירוץ להציג את עצמי, להנכיח את עצמי, כתמריץ לעיבוד העצמי התמידי של הסובייקטיביות שלי. האקט של עדינה היא רק עוד מאורע, שיכולתי לשקול את עצמי כנגדו, כדי לשוב ולכונן את עצמי כייצור קיים.