Author: רקפת א. ידידיה

על "נבוקו" באופרה הישראלית

והנה אחרי הפיאסקו של החודש שעבר עם שיקוי האהבה, סוף כל סוף יש לנו תיקון והרינו שמחים לגלות: יש לנו תזמורת! יש לנו מקהלה! וראו זה פלא – אלו בדיוק אותם אנשים שהיו בשיקוי, כלומר אם רוצים, אז יכולים – או אם המנצח הוא דניאל אורן – אז אין לך ברירה אלא לרצות.

אכן חוויה מוזיקלית יוצאת מן הכלל נכונה לנו בנבוקו מאת ורדי שעולה כעת בהפקה חדשה באופרה הישראלית בניצוחו של דניאל אורן. המקהלה והתזמורת ממוקדות ואחידות, התזמורת תחת שרביטו של אורן מפיקה גווני גוונים של צלילים – בחטיבות נפרדות של כלים וביחד כל התזמורת, ומפגינה נגינה מדויקת עם דינמיקות חכמות שמתחלפות בטוב טעם וללא הגזמות, גם בפורטה ובספורצ'נדו. המקהלה, אוי המקהלה, כמה היא היתה טובה, מגוונת, שקטה מתי שצריך ובעלת קול אדירים מתי שמתבקש וכל זאת מבלי לגלוש לצרחות ובלי להתפזר. גבירותי ורבותיי בהנהלת האופרה הישראלית – ככה צריכה להישמע אופרה בישראל ולא רק כשדניאל אורן מנצח.

בהתייחס להפקה הנוכחית שמועלית כעת באופרה הישראלית, אי אפשר להיות עדינים. הדבר היחיד שיכול להיאמר בשבחה, וגם זה הרבה מאוד, היא שלפחות היא לא מפריעה למוזיקה לדבר. אבל אז אחד לא יכול אלא לתהות אם לא היה עדיף להעלות את נבוקו בהפקה קונצרטנטית מבלי לטרוח עם הפקה מורכבת ומבלי להזדקק לעלויות העצומות שהיא מחייבת. וכאן יש לשאול את השאלה: איך? איך הבמאי, התפאורן ומעצב התלבושות הרשו לעצמם להוציא תחת ידיהם את התוצאה המגוחכת והאיומה הזאת? האם אין להם יושרה מקצועית מינימלית? מי בהנהלת האופרה הישראלית או באופרה המלכותית של וולוניה בליאז', השותפה להפקה, אישר לבצע את ההפקה האיומה הזו בכל אחד מהשלבים שהיא הוצגה בפניו? האם קרו כאן כל התקלות האפשריות, הביצועיות והפיננסיות, והן שהביאונו עד הלום?  (14/4/15)

על "שיקוי האהבה" באופרה הישראלית

ערב מפוהק, ללא שיאים מיוחדים, עם מקהלה צורמנית וסולנית נטולת כריזמה, גרמו לנו לחכות בקוצר רוח לשיא של האופרה הזאת, האריה המפורסמת Una furtive lagrima (דמעה אחת חמקנית). סטפן פופ שהציג נמורינו טאמבל כנדרש, הגיש לנו ביצוע מעולה של האריה הזאת, אולי עם קצת יותר מדי נשימות, אבל הבעיה היא שהביצוע הזה לא היה קשור לשום דבר שקרה לפני ואחרי האריה הזו. אפילו הקול שלו היה שונה ולרגע חשבתי שאולי זו הקלטה. אין ספק שהוא כבר שר בעבר פעמים רבות את האריה הזאת ברסיטלים ורמת המוכנות שלו כאן עלתה לאין שיעור על רמת המוכנות שלו לתפקיד בכלל. וזו רק אינדיקציה אחת לחוויה שהיתה יכולה להתרגש עלינו אם המבצעים היו מגיעים לפרימיירה עם רמת מוכנות נאותה.

הקונספט שהגה הבמאי עמרי ניצן להפקה זו, שהועלתה לראשונה באופרה הישראלית ב-1997, כמעט מתבקש. מסביבה כפרית סגורה בחבל הבסקים, הוא העביר את העלילה לסביבה כפרית ישראלית – קיבוץ בעמק. הבמה עמוסה בחבילות חציר ובשדה חמניות (שאף מקפצות כשנמורינו שיכור) וברקע שדרת עצי תפוז. נמורינו לבוש בחולצה כחולה עם פאת תלתלים, ג'נטה בחולצה רקומה ומכנסיים קצרים וקוקו, בני הכפר בשאר וריאציות על תלבושות של קיבוץ (סנדלים תנ"כיות, כובעי קש, מטפחות צהובות, מכנסיים כחולים קצרים ובגדי חקי כמו של אתא) ובני הכפר זורקים על נמורינו תפוזים, כשהם רוצים להתעלל בו. הבעיה היא, שההסברים המפורטים של ניצן ושל מעצבת התלבושות והתפאורה שלו, רות דר הוותיקה, בתוכניה, הרבה יותר מעניינים ומרתקים ממה שיצא להם בפועל. בפועל, זה נראה מאוד עלוב, כמו תפאורה של מסכת בקיבוץ חסר אמצעים, שהמשתתפים באים עם בגדיהם מהבית. האם זו היתה כוונת המשורר? אני לא בטוחה וגם אם כן, זה לא עובד. זה לא מייצר את הריגוש הנדרש, במיוחד כשהעלילה והמוסיקה לא יכולים לחפות על הפשטנות הזו.

הקונפליקט אותו ראה לנכון להבליט הבמאי, ואולי זה היה מעניין אם זה היה מוקצן מספיק הוא הקונפליקט בין הכפר לעיר. בין הנאיביות והפסטורליות וההתבודדות של הכפריים לבין אנשי העולם הגדול – הנוכלים והחיילים – המציעים לנמורינו להתגייס כדי לראות עולם וכדי להשיג בחורות (בבימוי מפגר של חיילים אוחזים בחזיות). אדינה שרוצה להשיג את נמורינו לא לוקחת את השיקוי של הנוכל העירוני, אבל היא מאמצת את מה שהוא מייצג כאשר היא פתאום מתאפרת ועוד במראת המכונית שלו. האם צריך לאמץ משהו מהעירוניות כדי להשיג את הכפריות? סוף טוב הכל טוב – החתונה בסופו של דבר היא קיבוצית לחלוטין, כאשר הנעבך עושה טובה ומחליף את החולצה הכחולה בלבנה... לא לפני שגשם של קונפטי זהוב נופל על מכונית הנוכלים – זכינו באירוויזיון ומישהו לא סיפר לי על זה?  (17/3/15)

על "לה רונדינה" באופרה הישראלית

סוף סוף הפקה שאינה מתיימרת להמציא את הגלגל מחדש, להשחיל סיפורים נוספים, פרשנויות הזויות, עודף אלמנטים ושאר מסיחי דעת. אמנם היא מעבירה את זמן ההתרחשות מסוף ימי האימפריה השנייה בצרפת אל הזמן בו האופרה הועלתה לראשונה, בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, אך המעבר הזה עושה רק טוב, מכיוון שהשימוש בתלבושות ובעיקר בתפאורה בסגנון שמערב אלמנטים של אר נובו ואר דקו, עוטף את ההתרחשות ברקע נשי ועדין, המאפשר לנו להבין ולהזדהות עם הדמות הנשית הראשית, למרות שמבחינה מסוימת, היא הדמות הרעה בסיפור המשקרת ולבסוף נוטשת את הצעיר התמים והמסכן, שמשוכנע שמצא את רעייתו לעתיד.

מגדה הרבה יותר פרגמטית מויולטה הרומנטית. אמנם ויולטה מקריבה את אהבתה למען זיווגה של אחותו של אהובה, אך בסופו של יום היא מתה בשל מחלה שקיננה בה זה מכבר. בכל מקרה היא לא היתה זוכה להגשים את אהבתה ולא רק בשל המוסכמות החברתיות, אלא בשל קיצה הקרב, אך בכל זאת גוויעתה משמשת כרקע להצגת הסוף הטוב שיכול היה להיות לולא היתה מתה – אהובה חוזר אליה ואביו מקבל אותה אחרי שלמד להכירה. מגדה בלה רונדינה היא המראה המציאותית של הקשקוש הזה שמוכרים לנו בלה טרוויאטה. כאשר אף אחד לא הולך למות, אין טעם לשחק ב"כאילו". למגדה, כמו לויולטה יש מצפון. אלא שלהבדיל מויולטה שהמצפון שלה מביא אותה "להקריב" למען "החברה", המצפון של מגדה מייסר אותה על משהו הרבה יותר מציאותי. היא אינה מתעסקת במבנים חברתיים גדולים, אלא בשקר שלה לבן-זוגה. המצפון החברתי של ויולטה הופך בלה רונדינה למצפון אישי. מגדה יודעת שהיא לא תוכל לשנות סדרי עולם וההקרבה שלה היא פרגמטית ומציאותית תוך שהיא מגנה באמת על אהובה ולא מוצאת את עצמה מקריבה את הכול למען סדר חברתי שפוגע בה יותר מכל.

שם האופרה מופיע בנבואתו של פרונייה הקורא בכף ידה של מגדה במערכה הראשונה, כאשר הוא מספר לה שכמו סנונית היא תעוף לארץ רחוקה, אל החלומות, אל השמש. האם נבואה זו באמת מתייחסת למה שיכול לקרות למגדה, או בעצם למה שרוצה פוצ'יני לעצמו?  (13/1/15)