שרלטן בעל כורחו

קצרמר על 'סלומה' באופרה הישראלית

קוראי הנכבדים. הבטחתי את המשך הסאגה שעליה התחלתי לכתוב ביום ג' שעבר בביקורת על שיגעון המוזיקה, עת הודרתי מהפרימיירה של סלומה. הבטחתי ביקורת גרועה על הקצרמר, האופרה הקצרה הזו נמשכת רק שעה וארבעים דקות. אך בחלומותיי השחורים לא ציפיתי לזה שאפילו ביקורת גרועה לא אוכל לכתוב, כלומר לא אוכל לכתוב ביקורת בכלל. ככה זה שמושיבים אותך במושב שמוצמדת לו לרוב התווית "ראייה חלקית". לא ראיתי חצי במה, את החלק שבו כנראה התרחשה ההתאבדות של נארבות ועוד כמה דברים. לא שמעתי טוב את התזמורת ואת הזמרים כי המקומות האלו הם גם כנראה חור אקוסטי, והסיבה היחידה שלא השארתי את הכרטיסים האלו בקופה והלכתי הביתה היא שלא באתי לבד. מי שזוכר את הביקורת שלי בעקבות צפייה בהצגה מהיציע של הקאמרי 2 (טעות של הקאמרי שלוותה בהתנצלות), שיקרא ויבין איך הרגשתי. אני לא רוצה להתעצבן שוב. אפילו לא הוצאתי את הפנקס לכתוב. היה ברור שבמקום הזה ביקורת כבר לא תצא.

שרלטן בעל כורחו, זה ציטוט. מיכאל הנדלזלץ הילד בן ה-24 על נסים אלוני. בבחינת, המלך מת. אם מדברים אלונית מדוברת. ככה הרגשתי למראה יצירתו הנוכחית של איתי טיראן, דמות ספק נערצת, אפשר לומר, שזכתה שעל שמה יוטבע המונח "טיראנטרון" (זכויות של מרט).

החזון די פשוט. בתוכניה הוא מדבר על קץ האנושות, אפוקליפסיה, אולי דיסטופיה. לפני כן הסבר של כמה משפטים שאינם רחוקים בכלל ממה שאני כותבת עליו בהקשר של הטיראנטרון ובכלל. אולי אפילו אני חלק מההשראה לעניין. אבל בואו נוציא את האוויר מהבלון. הפעם זה פשוט נראה כמו יצירה של תיכוניסט מתלהב שנתנו לו קארט בלאנש לעשות מה שהוא רוצה. די כמו אלוני שכרע תחת עומס הציפיות. הורדוס יצא יותר מדי דומה לברון ולדימיר הרקונן מחולית (ההוא ריחף בשמיים והורדוס שלנו נישא על-ידי שדונים, שלא יודעים אם הם צריכים לשאת את הורדוס או להציק לסלומה) והרודיאס גם כאילו יצאה משם בדמות ליידי ג'סיקה או בדמות האם הנערצת גאיוס הלן מוהיאם, עם כובע לבן סטייל נזירות (אולי מהגרסה החדשה של חולית, לא זו המפורסמת של דיוויד לינץ'), הבור המואר של יוכאנא'אן (יוחנן המטביל), הגיע מלב האדמה של זיכרון גורלי עם שוורצנגר. היתר הם בהשראת בבילון 5 או Deep Space 9 או דרט וודר ממלחמת הכוכבים אחרי שהורידו לו את המסכה. וריקוד שבעת הצעיפים (נושאת באשמה גם הכוריאוגרפית רננה רז), בו סלומה עוטה צעיפים ולא פושטת אותם, יצאה פשוט מתוך הכוריאוגרפיה של נציגת תורכיה שזכתה באירוויזיון לפני כמה שנים (בתוספת ריקוד עמוד מאי [Maypole] אנגלי מסורתי). היהודים והנצרתים עם תלבושת מפגרת שעיקרה ניאון סכמטי חסר השראה, צלבים לנצרתיים וקווים ליהודים, האם זה טלית. הביצוע חובבני למדי. למה סלומה צריכה שבעה שדונים על הכתף – הנה גם כוריאגרפיית בזבי ברקלי סטייל עם שורת אנשים ומשחקים ידיים לצדדים למעלה וכד'. הבנתם. אבל מה הקשר ליתר מה שקורה על הבמה.

התכוננתי כראוי. שמעתי, קראתי, עיינתי בפרטיטורה ותכננתי לתת סקירה ארוכה מאוד על קורות הדמות המיוחדת הזו סלומה מהברית החדשה, דרך מטבעות שעליהם היא מופיעה (היחידה שזכתה מבין הדמויות פה), עדותו של פלביוס יוספוס (שאנו מתעקשים לעוות את שמו ולהפוך את הסדר), הראשון שציין את שמה, ועד המחזה של אוסקר ויילד שירק בפרצוף אנגליה הוויקטוריאנית, עת האשים את סלומה, שומו שמיים, בנקרופיליה. זה יקרה אולי, בביקורת שאכתוב על ההפקה הבאה של סלומה. תכננתי גם לדבר על המבנה המיוחד שרקם שטראוס, הסכמתיות המבנית המדויקת ואפילו הדוגמטית של הליברית פרי עטו, הרווי בחזרות שמספרן 3, כקונטרה לחידושים הטונליים במוזיקה שהלחין, על כך שהוא התפאר שהוא יכול לתאר אפילו כוס מלאה במים עד חציה עם כפית בתוכה באמצעים מוזיקליים בלבד. על האקורד הדיסוננטי המפורסם שניה לפני מספר חזרה 361. וכל זה לא יקרה כאן. רק נאמר, שאל מול המבנה המאוד מדויק והגאוני של שטראוס, ניצב מבנה טיראנאי מגושם, ללא שאר רוח ופשטני למדי. ציר אמצעי יורד ועולה, עם גלובוס שעולה (נשאר למעלה ומחליף צבעים כל הזמן), חושף יוחנן, יורד עולה וכד' (כמו הכדור של new year's eve בטיימס סקוויר), הופך שולחן עליו מאכלים נאוניים. מזכיר אולי את ההפקה הגאונית סביב השולחן של יבגני אונייגין. רק מזכיר, כאן זה על גבול הלמה. חיילים שיענו עומדים במבנים מסוימים על הבמה. לא מרשים, לא מדויק. וסלומה שמתרוצצת ללא כל מטרה מוגדרת בחלק הראשון. או לפחות ככה זה נראה מהמרפסת. כן, כבר ראינו הפקות גרועות הרבה יותר באופרה הישראלית, אבל לא לילד הזה פיללנו כשמדובר בטיראנטרון.

ככה קורה כששוכחים לפעמים שכוכבים יש רק בשמיים. ושמים אותם על חולצות של דמויות באופרה. מה זה כל נקודות האור בתלבושות של סלומה (תלויים ממחושים שיוצאים מהחזה), יוחנן (על הזקן) וכד'.

נ.ב. לעניין השדונים שלא יודעים להחליט אם הם של הורדוס או של סלומה, מתברר כעת שבסוף הם רוצחים אותו ולא אותה כפי שכתוב במקור. אני כבר לא זוכרת אם לא ראיתי את זה בגלל שזה היה בצד המוסתר של הבמה או בגלל שלא היה ברור אי אנה הולכים אלו שעל הבמה. מה ההסבר, היא זכתה להתעלות אלוהית שהגיעה אליה מהראש הכרות (לא מספיק הסצנה הזו מורבידית). איך זה עובר לשדונים שלה. בטלפטיה, כנראה.

נ.ב. שתיים. בהקשר למוזיקה. ובהסתייגות, בשל בעיות אקוסטיקה קשות. התזמורת קטנה מדי (למרות שמה שהיה מילא את הפיר עד אפס מקום), חסרת ניואנסים אם כי המשכית למדי. כנראה החלק היותר מוצלח של הערב. יוכאנא'אן בעל קול נוכח אך מלוכלך ובקטעים שהוא שר מאחורי הקלעים נשמע עמום בצורה מכנית ומוזרה. אולי זה מתאים לחזון המוזר של הבמאי, אבל לא למסורת הבס פרופונדו הממשיכה את הקומנדורה וכו'. סלומה נכנסה לפוקוס רק באריית הסיום, שהיא אריית רסיטלים מנותקת. הרודיאס עוד איכשהו נשמעה בסדר. הורדוס היה מפוזר וכמו כן כל היתר. בעיות באלאנס נשמעו לא אחת כשהתזמורת עלתה על הסולנים, או אולי אשמים המקומות הבעייתיים. המשחק של כולם היה אפסי והיה מורכב בעיקר משיטוטים במעלה ובמורד הבמה או בסיבובים מסביב לציר.

סלומה באופרה הישראלית. 15.1.19. מלחין: ריכרד שטראוס. ליברית: המחזה שלומית מאת אוסקר ויילד, בתרגום לגרמנית מאת הדוויג לכמאן ובעיבוד המלחין. מנצח: דן אטינגר, במאי: איתי טיראן. כוריאוגרפית: רננה רז. מעצב תפאורה: ערן עצמון, מעצבת תלבושות: אורנה סמורגונסקי, מעצב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי), מעצב וידאו: יואב כהן. סולנים: סלומה: אליזבט סטריד, יוחנן: דניאל סומגי, הורדוס: כריס מריט, הרודיאס: עדנה פרוחניק, נרבות: איתן דרורי, משרתת של סלומה: שי בלוך, יהודי ראשון: יוסף ארידן, יהודי שני: כריסטיאן שטורם, יהודי שלישי: אנתוני ווב, יהודי רביעי: אלסדיר אליוט, יהודי חמישי: יאיר פולישוק, חייל ראשון: ולדימיר בראון, חייל שני: נח בריגר, נצרתי ראשון: יורי קיסין, נצרתי שני: אדריאן דווייר, איש מקפדוקיה: יורי קיסין, משרת: אשרי שגב. תזמורת האופרה: התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון. תרגום: ישראל אובל.