איפה הפפריקה?

על האופרטה 'הרוזנת מריצה' באופרה הישראלית

אולי מנסים למכור לנו את האופרה הזאת כאופרה המוצלחת ביותר של אמריך קלמן, אבל זה לא הרגיש ככה. ואכן, אם אני חושבת שנסיכת הצ'רדש יותר טובה, כך גם באתר Operabase, אנו למדים שאכן נסיכת הצ'רדש היא האופרה המבוצעת ביותר של קלמן (מקום 22) ואחריה בתור, לא רחוק ממנה, והרבה לפני האופרה שלו הבאה בתור אי שם במקום 200 ומשהו, האופרה שלפנינו, הרוזנת מריצה (מקום 39). ולמרות שאני לא חושבת שהעלילה המטופשת של שתי האופרות חפה מביקורת חברתית, עדיין באופרטה כמו באופרטה, אנו במבחן המוזיקה ומה לעשות שנסיכת הצ'רדש כוללת נמברים סוחפים של צ'רדש מדבק ואילו מריצה, אפעס, עייפה למדיי. למרות השימוש במוזיקת הצ'רדש. והוואלס. בעצם, מה שמעניין ומתחיל לסחוף שם, זה דווקא ההשפעות האמריקאיות של עידן הג'ז של שנות ה-20 של המאה ה-20, הרגטיים, הפוקסטרוט וכד'. ובהתאמה, גם המערכה השנייה מתרוממת יותר. אבל איפה זה ואיפה נסיכת הצ'רדש. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הביצוע. אני אוהבת מאוד גם מחזות זמר, אבל לשם עוד לא הגענו. אם נסיכת הצ'רדש קרובה יותר לאופרה, הרוזנת מריצה נראית יותר כמו מופע ריוויו אמריקאי נחות. בעוד אחותה הגדולה הוצגה לראשונה ב-1915 תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, כשקיסר אוסטריה פרנץ יוסף עוד היה חי, כשהאופרה שלפנינו הוצגה לראשונה, בשנת 1924, כבר לא היה קיסר ולא קיסרות. אז אנו מצדיעים לקיסר החדש, אליו נסענו כבר באופרטה אחרת (הביידר, 1921), אמריקה.

החברים מהונגריה העלו כאן לפני שלוש שנים את נסיכת הצ'רדש בהפקה מסמורטטת, עם קאסט כריזמטי ובעיקר עם שירים שעד היום מתנגנים לי בראש. אני מחכה לצ'רדש עסיסי ו… אין. פיהוק. פוציקם פוציקם על שולחן ביליארד. אז, ההפקה ההיא הביאה לנו גם את מוראות המלחמה, אחיות מטפלות בפצועים, חיילים צועדים בסך וחיילים חוזרים מהקרב פצועים, הלומים או רוחות רפאים. כאן אנו פוגשים את העולם שאחרי המלחמה ההיא. זה אינו סיפור הטלנובלה הקלאסי של איש עשיר ומיוחס המאוהב בפשוטת עם, כמו בשתי האופרטות הקודמות שראינו, אלא להפך, אלמנה עשירה מאוהבת במי שהיא חושבת שהוא עני ופשוט עם, אבל בעצם הוא אציל ועני שנאלץ לצאת, שומו שמיים, לעבודה. כלומר, השינויים החברתיים העצומים שחלו בעקבות המלחמה כבר ניכרים כאן, אבל לא ברור אם הם תורמים ליצירה חתרנית יותר. בעוד שבנסיכת הצ'רדש ובהביידר הסיפורים הדגישו דווקא את קידום האישה, כאשר הזמרות מהמוצא העממי, מתגלות כנשים חזקות וגאות בעצמן, כאן אנו פוגשים אישה חזקה שהולכת ומתמוססת למול הגבר. הדאוס אקס מכינה אז, היה הגילוי שהאמא של החתן המיוחס, היתה זמרת בעצמה לפני נישואיה הראשונים לאציל. אבל כאן האמא של אז, כלומר בורי קלאי הזכורה לטוב, היא הדודה של החתן שבאה פתאום לפזר עליו את הררי כספה, בהופעה קצרצרה בסוף האופרטה. הופעה כל-כך קצרה שלא אפשרה לה להפגין את כישוריה, למרות שהפלפל שלה בצבץ וכמעט בקע. והנה גם סילבי סינדי הזכורה לטוב כשטאזי מנסיכת הצ'רדש וכמרייטה מהביידר, חוזרת כאן על קטע השימי מהביידר. במסגרת התוספות של ההפקה, שיהיה אקשן. אם הייתי רואה קאסט ב', אז היתה לנו גם מוניקה פישל, הזכורה משתי האופרטות הקודמות (שלוש, אם נחשיב גם את העטלף). אנו ממש מרגישים בבית עם כל החברים המוכרים. ורק נציין שכטוב ליבם בשינויים כידוע, הם לא רק הוסיפו את קטעי הקברט במערכה השנייה, אלא גם איחדו את התפקיד הקטן של הרוזן ליבנברג עם התפקיד של זופאן קלמן, אדם ששמו כשם אותו ארוס מזויף שהמציאה הרוזנת בהשראת שם שלקחה מברון הצוענים של שטראוס, שהופיע לאחר שקרא על "אירוסיו" בעיתון.

אני רואה את ההפקה הזו, כולה, ביו-טיוב, משנת 2001. הם מציגים את אותה הפקה במשך כל הזמן הזה, למרות שהן טרחו ועדכנו קמעה את התלבושות משנות הבל-אפוק (כלומר 1900) לשנות העשרים של המאה ה-20. תכלס. שיפוץ מתבקש. וסילבי סינדי באותו תפקיד עוד מאז… וגם טאמאש פולדאש בתפקיד הנסיך פופולסקו וגם גאבור דז'י סאבו בתפקיד קודלקה השוטר. ואני גם שמה לב שהבמה שם קטנה יותר וגם ראיתי באינטרנט שהאולם שלהם בבודפשט קטן יותר. ובכל זאת הם שרים עם הגברה. ואז לך ותתייחס לשירה שלהם… האם זה אפקטיבי באולם הגדול של המשכן לאמנויות הבמה. פה השאירו אי אילו שוליים שחורים בקצוות הבמה. התפאורה קטנה מדי… אני בהחלט מרגישה כמו מישהי שלובשת שמלה שקטנה עליה בכמה מספרים. אתם חושבים שזה יפה מראה השלושת-רבעי.

אישה במכנסיים (צילום: תיאטרון האופרטה של בודפשט)

אוהבים (צילום: תיאטרון האופרטה של בודפשט)

נבואת הצועניה (צילום: תיאטרון האופרטה של בודפשט)

רוקדים צ'רדש (צילום: תיאטרון האופרטה של בודפשט)

אולי בעצם, אפשר להבין את האופרטה הזו כהופכי של נסיכת הצ'רדש. לא סתם במסגרת התלבושות המחודשות שלפנינו, הרוזנת מריצה לובשת בתחילת האופרטה מעין חליפת מכנסיים עם מגפיים. היא האישה במכנסיים, שרוצה להתנזר מגברים וסופה שהיא נהיית נשית וכנועה ומאוהבת. עדיין היא אישה חזקה כמו יתר הנשים של קלמן, אבל לא כמו סילבה וורסקו מנסיכת הצ'רדש או אודט מהביידר, אולי כי הן לא היו הצד העשיר מלכתחילה, אלא היו צריכות לטפס במעלה הסולם החברתי והיא האבירה שיורדת במדרגות כדי להציל את הנסיך. כלומר לא בדיוק. שהרי היא אינה עושה זאת בזכות כספה כמו פורציה מהסוחר מוונציה לדוגמה. להצלה הכלכלית דואגת כאמור הדודה. הנה כי כן, הכול נראה הרבה יותר שמרני מבחינה חברתית וקרוב לוודאי שמשקף את התמורות שחלו בעולם באותה תקופה. לא רק שהאצילים צריכים לצאת לעבוד, כמו אהובה הרוזן המנושל, אלא שכל המעמד של הקורטיזנות נעלם ולכן דמויות כמו סילבה או אודט כבר לא מציאותיות בעולם החדש.

אבל קלמן לא מנציח רק את התמורות החברתיות העצומות של תקופתו, אלא הוא גם מנהל דו-שיח דו-צדדי עם הבן החדש של האופרטה, המחזמר האמריקאי. לאורך כל הערב, אני רושמת בפנקס, זה כמו בסרטים של דיסני. זה כמו בסרטים של דיסני. לא רק שהמחזמר האמריקאי מושפע מקלמן, קלמן מושפע מהמחזמר האמריקאי. כאן עדיין לפני התקופה האמריקאית שלו. בעצם אפשר לחלק באופן גס את האופרטה הזו לחלק הונגרי – כלומר המערכה הראשונה ולחלק אמריקאי – בעיקר המערכה השנייה, למרות שהיא כללה גם ולסים וצ'רדשים. החלק האמריקאי גבר על ההונגרי והיה מרתק יותר וזו לא מחמאה, שכן כוחו של קלמן, כפי שראינו בנסיכת הצ'רדש הוא במוזיקה שלו ולא בחיקוי של מוזיקה של העולם החדש. כך יוצא, שהמערכה הראשונה היתה מקורית אך עייפה ואילו השניה היתה מעין מופע רוויו אמריקאי, עם שלל פנינים בעיקר של הזוג הקומי, שתמיד גונב את ההצגה, כלומר סילבי. אבל, זה היה חיקוי אז (אולי חדשני) וזה נשמע כמו סטנדרט שחוק לתיירים כעת. ולמרות שאני מודה ומתוודה שנהניתי במערכה השניה, אני לא בדיוק חושבת שמדובר ביצירת מופת מוזיקלית או בביצוע מרשים. אבל לפעמים מתענגים גם על שירי פופ דביליים. בידור במיטבו. לא בדיוק, אבל די מתקרב. הרקדנים שיצאו מתוך מועדון קברט, נתנו שואו מתקבל על הדעת, כשהתפאורה בחלק הזה, ארמון שברגעים מסוימים הופך למועדון קברט, לא בהזיה, אלא כנהנתנות של העולם הישן, אביה של הרוזנת תכנן את הבית כך שיוכל להיהפך למועדון כזה, היתה מסגרת מזמינה הרבה יותר מתפאורת הכפר המיושנת והעבשה של המערכה הראשונה. ועדיין, אני לא חושבת שקונספט אחר היה מציל את המערכה הראשונה. לשווא חיכיתי שהצ'רדשים ישפריצו פפריקה לכל עבר… לשווא. במקום זה, התענגנו על ריוויו של אוסף יצירות במערכה השניה, שכללה גם את השימי המוכר לנו כבר מהביידר, קטע שהפך ללהיט בפני עצמו במופעי הריוויו שמעלים מדי פעם חברינו מהתיאטרון האופרטה של בודפשט.

האופרה 'הרוזנת מריצה' בשלמותה. עם תלבושות אחרות במקצת ממה שראינו בתל-אביב.

וזו הבעיה של האופרטה הזו, או של ההפקה הנוכחית שלה. אנו לא מקבלים סיפור בכלל, אלא מקבץ קטעים מוזיקליים מקפיצים ותו לא. ריוויו. כבר אמרנו. לא שבאופרטות הסיפור כל כך חשוב, ויש אפילו מי שטוענים שבאופרטות זוכרים את השירים, כלומר את המוזיקה, ולא את הסיפור, אבל בכל זאת באופרטות הקודמות שראינו, האפקט העיקרי עדיין נשען על הזדהות עם הדמויות. השירים המקפיצים היו הכלים שלהן. באופרטה הזו נדמה שהדמויות הן הכלים של השירים המקפיצים. אם הם מקפיצים. אבל אני תמיד נהנית לראות את האקרובטיקה של הזוג הקומי, כלומר את סילבי. נכון, כבר היו להם אקרובטיקות מרשימות יותר, אבל גם פה הם לא ביישו את הפירמה.

ואני לא יודעת למה מעלים כאן את האופרטות האלו בהונגרית. במקור הן נכתבו בגרמנית. התרגום להונגרית נעשה רק אחר-כך. אולי כי בהונגרית זה סתם יותר מבדר. שפה מצחיקה הונגרית. גם מתאימה לצ'רדשים. אפילו מסתדרת עם הוולסים. בגרמנית זה יהיה כבד… פוקסטרוט בגרמנית. קברט בגרמנית. זה כבר ממש על גבול הביזאר פינת קברט (ההוא עם לייזה).

ביצוע. ברברה בודאש בתפקיד הרוזנת מריצה שרה בקול גדול, יפה ומבריק, אך המשחק שלה היה קצת קלוש. לעומתה, בן זוגה אטילה דולהאי, שר בקול מחוספס ומטריד, אך הצליח לייצר רגעים נוגעים ללב במשחקו, במיוחד באריה 'בוא צועני'. טונדה פרנקו בתפקיד הקטן של הצועניה, שרה ושיחקה יפה והגישה את הערמומיות והרגישות הצוענית. כל האחרים שייכים למנעד הקומי. יש את סילבי המקסימה, שרה, רוקדת, גלגלונים ויו ניים איט. איך היא עושה את זה, היא כבר לא אישה צעירה, לא ברור. ויש את בורי קלאי שמצילה המצב בסוף, בתפקיד בלי מספיק בשר. געגועיי לאנהילטה מנסיכת הצ'רדש. טאמאש פולדש הוותיק היה משעשע בתפקיד הנסיך פופולסקו. קרוי פלר בתפקיד הרוזן אישטוון ליבנברג, כולם רוזנים פה… ובתפקיד ז'ופן קאלמן, האהוב המזויף, היה די מצחיק אך לא בדרגת קורע כנדרש ובכלל כל הסצנה של האהוב המומצא של הרוזנת שהופך כהלצה לבשר ודם לא מוצתה עד תום.

התזמורת. על הבמה שלישיית כלי קשת. לדעתי הם היו תזמורת בצורת, אולי רק כנר אחד ניגן, יש קרדיט רק לנגן כינור אחד. גם בנסיכת הצ'רדש היו נגנים על הבמה… שטיק קבוע. אבל עזבו זוטות. מה עם התזמורת. למה הם קמו בסוף האוברטורה. לא ברור, הם היו צריכים לשבת שפופים עם הראש ברצפה. טוב הם לא אשמים, אשם המנצח. ראיתי קצת את ההפקה הזו ביו-טיוב לפני שבאתי. ופתאום, גם את מה שהם עושים באופן סביר בווידיאו אין. לא מובן. וזה אמור להיות גם אותו מנצח. לאסלו מקלארי. אבל אחר-כך ראיתי שזה מנצח אחר היום. דניאל דינש. אולי זה מסביר הכול. כבר עם הנפת השרביט הראשונה, הכול התחיל ברגל שמאל. הנגינה היתה עצבנית, מהירה מדיי, חזקה מדי, קופצנית, בכלל לא רכה וזורמת כמו באופרטה. ובכלל המערכה הראשונה היתה נגועה ברגעים רבים של חוסר סינכרון וסאונד מוזר שנבע מחיבור לא מתואם של שירה חזקה ועמומה דרך הגברה וצליל תזמורת אותנטי לא מלהיב. גם למקהלה היה סאונד מוזר, אמנם אחיד, אך חזק, מחוספס ולא נעים. במערכה השנייה הדברים השתפרו מאוד. ייתכן שהמנצח הזה חי בשלום רב יותר עם קטעי דיסני שלוו בכלים חדשים, כמו למשל מערכת תופים מודרנית, מאשר עם הקטעים המסורתיים של ריקודי העמים והמוזיקה הצוענית.

מהיכרות קודמת, כלומר הפקת העטלף האיומה של שנה שעברה, לא ציפיתי ולא מאוד התאכזבתי. במערכה השנייה, היו כמה רגעים מרנינים, אבל לא מרנינים מספיק כדי שנתגעגע. ולמרות שההפקה הזו נוטה לצד המסמורטטות, בעיקר במערכה הראשונה, לא היא אשמה. המוזיקה של קלמן, במיוחד בהשוואה לזו של נסיכת הצ'רדש, וסליחה, זה שהאופרטה שלפנינו מוצגת לאחרונה רבות לא נראה לי מוצדק, לא באמת מעניינת. אה כן, ואנחנו כבר רגילים לשיבוצי העברית באופרטות, החל מהאלמנה העליזה לפני עשור ובכל הפקה מאז. אבל פה זה כבר עבר את גבול הטעם הטוב. אז, למי ששאל למה מציגים את זה בשפת המקור (נניח שהונגרית זה שפת המקור) ולא מתרגמים לעברית. הנה תרגמו, עד כדי כך תרגמו שלא היה ברור אם האופרטה הזו בדרכה לקאמרי (בלי לפגוע בקאמרי) או לאופרה. ובסופו של יום, פעם אחת ודי זה די והותר. בפעם הבאה, נסתפק בשידור חוזר של נסיכת הצ'רדש.

הרוזנת מריצה, האופרה הישראלית, 19.6.17. מלחין: אמריך קלמן. ליברית: יוליוס בראמר ואלפרד גרונוואל. ליברית הונגרית: ז'ולט הרשאני.  מנצח: דניאל דינש,  בימאי: מיקולוס גאבור קרני – קרו®, תפאורה ותלבושות: אגנש דיירמאטי,  כוריאוגרף: יאנו לוצ'אי. משתתפים: ברברה בודאש – הרוזנת מריצה, אטילה דולהאי – הרוזן טאסילו, סילבי סנדי – ליסה, קארוי פלר – אשטוון ליבנברג, טאמאש פולדש – הנסיך פופולסקו, בורי קאלאי – הנסיכה בוזנה, גאבור דז'י סאבו – קודלקה, גאבור מליש – צ'קו, טונדה פרנקו – מאניה הצועניה, המקהלה, אנסמבל הבלט והתזמורת של תיאטרון האופרטה ומחזות הזמר של בודפשט. תרגום כתוביות: אדם ברויאר.