הסאטיר בקונצרט

פיוז'ן

על קונצרט מס' 4, אלכסנדר נבסקי, בסדרה הליטורגית

ולמרות שכל היצירות בקונצרט זה מעניינות ומרתקות, במיוחד נהניתי מהמגניפיקט עברי, בעיקר כי לרוב לא שומעים יצירות חדשות ומקוריות, שלא רק שהן מעניינות ורעננות, אלא שהן גם בוגרות ומורכבות ובלתי צפויות ומעבירות קשת רחבה של רגשות, מהומור ועד כאבי הלידה, ששרות בנות המקהלה. פיוז'ן נפלא ומרתק של שלל ז'אנרים שמתעלה מעל מעמד קטלוג ולוקח אותנו למסע לא בארץ המוזיקה אלא בתוך עצמנו, עצמנו האישי ועצמנו הקולקטיבי. התזמור מרתק. יש כאן תזמורת סימפונית מלאה, שבחלק מהזמן היצירה עושה בה שימוש "קלאסי" ואז גם גורמת לה לנגן נגד הז'אנר, לא רק בשל תוספת כלים שאינם שייכים להרכב המקובל של תזמורת כזו, בעיקר בגזרת התופים וכלי ההקשה. מעבר לזאת, כמו בהזרה ברכטיאנית, המלחינה ציוותה לכל טקסט לחן שאינו בגזרת הז'אנר המצופה או המתבקש לאותו קטע. במיוחד הופתעתי ועם זאת נמלאתי נחת מהלחן שהוקצה לשורות מתוך השיר של רילקה. קטע שלרגע נשמע כמו מיוזיקל ולרגע ערבי עם סנר וכלי הקשה דומיננטיים. סוף היצירה בוחן בעצם את הקשר בין שירה ודיבור בקטע מרתק שמתחיל בכריזה של סולנית את משפט הסיום של הקטע קינה "מי יתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני", ממשיך בחזרה קקפונית על טקסט המגניפיקט הלטיני, בליווי קקפוניה תזמורתית מתאימה וסופו בדיבור כאמור של קהל פטפוטי. אבל זה לא נגמר כאן. הסיומת בכל זאת כולה רעש וצלצולים וחצוצרות. בתרועה רמה. של התזמורת. מי ניצח במלחמת המוזיקה המאוירת הזאת. אנחנו. וקראנו להם לחזור להשתחוויה 3 פעמים או 4. מגיע להם.

המשך לקרוא
מומלצים

על כבלים ועל שחרור

על שלושה סרטים בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2017

שלושת הסרטים שבחרתי לראות בפריוויו של פסטיבל הסרטים, רחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב, הם גם באמת מדברים על מזרח ומערב, אבל בסופו של יום כולנו בני אדם שנאבקים בנרטיב גדול מאיתנו. גם כשאנו מדברים על אלוהות. ובעצם כול הסרטים האלו היו על דת. כל אחד על מאבק בדת אחרת, בעצם, בממסד של הדת. כנראה שג'יימס ג'ורג' פרייזר הסוציולוג הגדול צדק. הכול בסופו של דבר הכול אותו דבר, הארכיטיפים זהים. איך אנו מתמודדים עם האח הגדול הפרטי שלנו.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

קריאת כיוון

על 'פרידה' בתיאטרון הבימה

אז מצד אחד אני שמחה שהבימה נהיים אקספרימנטליים ומעלים בכלל יצירה מהסוג הזה, אבל בשורה תחתונה, למרות היופי, אין אופי. כלומר ליופי יש אופי... רק שסיפור הוא אפפס לא מספר. לא את זה של פרידה ולא כל סיפור אחר שיכול היה להוציא אותנו מרוגשים בסופו של יום ולא מבולבלים. אפילו לא סיפור של תנועה ומוזיקה וקומפוזיציה, כמו זה שזימנה לנו לדוגמה עבודת המחול המינימליסטית המפורסמת Dance של לוסינדה צ'יילדס, שראינו לאחרונה בפסטיבל ישראל. אז לפעמים גם זה קורה. הכול בסדר, אפילו יותר מבסדר, אפילו יפה. אבל זה לא זה. אולי זה כך, כי לא ענו כאן על השאלה החשובה ביותר. למה. לא למה מגיע לאביחי חכם, לא למה פרידה קאלו (אם כי גם זה לא סגור), לא למה ריקוד ולא למה הבחירות האמנותיות שבחרו כאן. אני מתכוונת ללמה הראשון, הראשוני. למה אנחנו בכלל עושים את זה. מה אנחנו רוצים להעביר ביצירה הזו. מה האפקט. בינתיים האפקט החשוב ביותר הוא של חוליה בשרשרת, של תהליך. של כיוון חדש שבוחנים בהבימה. נקווה שיבשיל בעבודות אחרות.

המשך לקרוא
הסאטיר במחול

פוסט

על החידוש של Dance  מאת לוסינדה צ'יילדס

רפלקסיה היא מילת המפתח הראשונה. הריקוד המקורי משנות ה-70 מוקרן, לפעמים כמה פעמים, ומסונכרן עם הריקוד הזהה בדיוק המבוצע על הבמה. לא בדיוק זהה. מה שונה. בראש ובראשונה תפיסת הגוף. אז כולם בעלי גוף כמעט אחיד, כמו בלרינות של בלט קלאסי. בלי ציצי בלי תחת, בלי שרירי ירכיים בולטים. מרחפים בתנועות עדינות, הידיים מרחפות אף הן עם תנועות ללא סיומות. והיום, יש לנו מגוון גופות, בעיקר אצל הנשים, נמוכות, גבוהות, מלאות יותר ופחות, כולן כמעט ללא יוצא מן הכלל בעלות גוף הרבה יותר אתלטי, התנועות הרבה יותר מובחנות, הקפיצות יותר גבוהות. לא בטוחה שבלי הרפלקסיה לשנות ה-70 זה היה עובד. אולי כן.

המשך לקרוא