הסאטיר בקולנוע

כבר לא קול

על הסרט 'תל אביב' של מרט פרחומובסקי.

בעצם, בסרט הזה, בקושי רואים את תל-אביב. בטח לא בתמונות פנורמיות. הכול מאוד קטן, רק מה שמתחת לפנס שלך כרגע. עד כדי כך שזה נעשה כבר כל-מקום. וחשבתי שאולי זה כיוון שהעיר הזו היום כל כך תובענית ומתישה שכבר אין לך זמן כמעט ל-sightseeing, אין לך זמן לבהות. ואין לך זמן לגלות מה שקצת מעבר למעגל האגוצנטרי הזה שהוא אתה. אתה מנוכר לעיר ולעצמך ולזוגתך. ומנסה להחזיק בכוח, כי כך צריך. הכול מנוכר. כל כך. לא פלא שהגיבור מדמיין שהוא מגיע לשדה פתוח ושם הוא יכול לצעוק. הצעקה של מונק מתפרשת על ידי רבים כסימן לחרדה האקזיסטנציאליסטית של האדם המודרני, לזעקה שלו נגד החיים המודרניים. כבר ב-1893. לא יזיקו להרגשה גם הקווים הסוגרים על הדמות בציור. גם מי שכן חודר למעגל העצמי הכה לא נרחב הזה, נראה מנוכר. ואני חושבת על הסצנה של אני + אני האחר, סטייל Borges y Yo, הגיבור שפוגש את חברו, כלומר מרט עצמו בתפקיד החבר, כלומר מרט פוגש את בן דמותו בסרט, במה שהוא סצנת פיצול סובייקט קלאסית. מי שחשב שלא יהיה כאן לאקאן, למען האמת גם אני לא תיכננתי... האגו והסופר אגו. האיד הלך לאיבוד. האיד שהפעיל את חברינו מדיזנגוף 99, כבר לא כאן. מה הדחף, מה הפואנטה להישאר בתל אביב. השדה הפתוח, גן עדן דלא שמטע, האם זה רצון להגיע לריסטרט של היחסים המתוחים, ריסטרט של החיים האלו, המרוץ המטורף והלא ברור אחר מה, שלא משאיר זמן בכלל להבין מה אנחנו רוצים מעצמנו. אולי קצת שקט. האם אפשר קצת שקט. האם אפשר בלי תל אביב. לגיבורינו, זה נראה כמו מדבר כנראה, מאין תבוא ההשראה אם לא מתל אביב. דד אנד. אתה לא יכול איתה ולא יכול בלעדיה.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

והקהל בתפקיד…

על 2 הצגות ו-2 מקצרונים ב'תיאטרונטו' 2022

הישועה באה מפורמט חדש בתיאטרונטו שזכה לשם 'אספרסו קצר' (שם טוב!), בניצוחו של ניר שטראוס, ארבעה מיני מחזות של כ-15 דקות כל אחד. שני אירועים שונים כאלו. התחלתי ממקצרון (מקבץ) מספר 2 דווקא. היה עמוס מאוד מאוד. כל מחזה קצר כזה, כמו ליד, שיר אמנותי, נניח של שוברט, כמו שר היער, כמו גרטשן על הכישור, הוא עולם ומלואו. כמה אפשר להכניס בכל-כך מעט זמן. בלי להתמרח. בלי להתרווח. לא תמיד צריך. אולי בהתאמה מתבקשת לעולם המקצרונים של אנשי האינסטגרם שהפכנו להיות, מזכיר שטראוס בראיון באתר מרתה יודעת. לא כמו הקיצוצים הבלתי נסבלים של הקטעים הכי חשובים ביצירה, כמו שעושים בתיאטרון גשר, רק כדי לקצר את ההצגה משלוש שעות ועשרים לשלוש שעות... אבל בכל זאת, אולי צריך לנשום קצת יותר באמצע. בין לבין. עריכה טובה של המקצרון, המחזות מדברים גם ביניהם. הלכו מהקל לכבד. אולי. על כל מחזה קצר כזה, אפשר לכתוב כמו על הצגה של שעה. ולמעלה מזה.

המשך לקרוא
מומלצים

זאת אני

על 'הכלה וצייד הפרפרים' מאת נסים אלוני בתיאטרון גשר, 2022

גבול זה גם בין החיים והמוות. הפרפרים הם חופשיים, עד שצדים והורגים אותם. אבל מאיפה בא לגץ הרעיון הזה. הוא מדבר על הדודה שלו, שחיה חיים חסרי תועלת. כלומר לא נישאה מעולם. כלומר עבדה בעבודה משמימה. תופרת מנז'טים. ואז בלוויה שלה, לפני שסגרו את הקבר, יצא ממנו פרפר. החופש מגיע במוות. אולי קצת לפני המוות. כמו בשירים של רילקה, הראתי את זה במאמר על סטלקר. בעצם, רילקה לא קרא לזה חופש. הוא קרא לזה נשגב. לאקאן אמר שהנשגב הוא בסדר הממשי. רילקה קרא לזה 'הפתוח' (das Offene).

הממשי, הלא-מודע, לעולם לא יהיו גלויים לנו, טוען לאקאן, אנו מבחינים בהם רק בגלל שיבושים, וכשמדובר בלאקאן, הרי הכול בגלל שיבושי שפה. השפה היא הראשית והאחרית אצל לאקאן, לדידו אין תפיסה של דבר שלא דרך השפה. והנה כאן לפנינו הרמקול הזה משדר שיבושים ללא סוף. אלא שיש כאן היפוך מעניין, שכן הרמקול נתפס אצלנו כאח הגדול, כקול הציוויליזציה השולטת. האם מדובר באחר הגדול ששובש, או שיש כאן רפלקסיה שלנו משובשת של האחר הגדול. אם אתם סובייקטיביסטים חריפים, כמוני למשל, אז בוודאי.

המשך לקרוא
מומלצים

עולם לא יקום, אהובה, אלא בפנים

על הסרט 'סטלקר' של הבמאי אנדרי טרקובסקי

ייתכן מאוד שהחיילים השומרים על האזור, הם בעצם הצנזורים של המחשבה החופשית, של הפרסום וההוצאה לאור של רעיונות. הם השומרים, סוכני המשמוע, שומרי הסף של התודעה הקולקטיבית. לא של האזור הסגור, אלא של העולם שמחוצה לו. שומרים שלא ייכנסו אליו אנשים כדי שלא יחשפו, יקחו איתם החוצה, את הסוד. מהו הסוד, נותר לנו רק להמציא אותו בתוך האזור. אולי. אני חושבת שקבוצת אנשים בעלי פונקציה תרבותית, חיילים, שומרים, מי שמפעיל את מנגנוני השליטה האידיאולוגיים, האם הם כקבוצה מהווים את האחר הגדול, או שהאחר הגדול הוא הרעיון שהם מייצגים, או שלו הם נשמעים. נרטיב.

ואם האזור האסור מייצג את חירויות הפרט המוגבלות, הרי יכול להיות שהאזור האסור, אינו אזור מוגבל, אלא בעצם האזור של החופש, החופש לחשוב. אזור שבו הטבע, כמו האדם, הסטלקר, חזר והשתלט על מה ששלו וצמח פרא (חשב באופן פראי וחופשי) על הריסות מבני החברה, התרבות, הנורמות, המוסר, המגבילים. חופש של מחשבה אסוציאטיבית, לא מוכתבת מלמעלה, כמו ברכבת מחשבות הבנויה קרונות קרונות, חוליות חוליות.

המשך לקרוא