הסאטיר במחול

מבחן סוזן דלל

על 2 תוכניות של גוטייה דאנס תיאטרון מחול שטוטגארט

לא, זו לא יצירה ארס-פואטית, למרות שהיא נוגעת באחד הנושאים החשובים ביותר הנוגעים ליוצרים באשר הם, מכל תחום שהוא, הקשר בין יצירה ושיגעון. בדרך-כלל, כשתוקפים את הנושא, מראים איך השיגעון משפיע על היצירה. בעבודה זו, כביכול בבחינת המקרה הספציפי של ניז'ינסקי, מנסים לבחון איך היצירה מנבאת את השיגעון, מנסים להראות שהוא היה שם תמיד, מה שלא נכון עובדתית אולי. יצירה זה דבר מאוד מלחיץ, ואם לא תשתגע, אולי בהחלט תקרוס, כמו שהדמות קורסת באמצע היצירה ושוכבת לה על הרצפה לאורך דקות ארוכות, לאחר מטח מחיאות כפיים בלתי נגמר, שהפך מטריד מטריד, אפילו אותנו. מטרידה עוד יותר עם זאת היתה הסיטואציה שלאחריה, עת רקדנים רקדו על אותה במה בה שכבה דמות קורסת, כאילו כלום.
...
ויתרתי מוקדם על הנרטיב. אני מחפשת את הגאולה בפורמליזם או בפיוטיות. הפורמליזם לא מתגבש לאמירה. הפיוטיות קורסת בפער הבלתי פתור בין המוזיקה שהוצאה מכליה והתנועה שסירבה להתגבר על גבולות הגימיק, שגם הוא נעלם לו באולם הגדול עליו במידות רבות. ודיווחו לי שמהשורות הראשונות זה היה יותר גרוע.

המשך לקרוא
מומלצים

לא רועמת מספיק

לקראת ועל 'מיכאל קולהאס' הבימה

העם מחפש את מי שיתווה את גבולות הקבוצה, את מהות הקבוצה, את מי שמתווה לו מה יהפוך אותו לשייך. השייכות קודמת לצדק, כי רק בשם השייכות, הקבלה של ערכי מוסר מסוימים, אפשר לבקש צדק, לפי החוק שאותו מוסר מנסח. אלא שהכוח הזה, לברוא מחדש את מהות הקבוצה, אינו נמצא לרוב בידי מי שנתון למרות הקבוצה. כנראה שהנוירוטיפיקלים והפסיכופטים נדרשים זה לזה כדי להתקיים. ויש דוגמה למשטור חברתי מימינו אלו. מישהו זרע את הזרע, אבל כעת האזרחים עושים בשבילו את כל העבודה בחינם, כשהם מוקיעים כל שמאלני כבוגד וכאויב העם. הנה לכם משטור של אזרחים בינם לבין עצמם.
...
אצל מיכאל קולהאס, המצב מורכב יותר. שכן הוא חבר מוכר ומכובד בחברה בה הוא חי, זה שזוכה לאמפטיה ברורה ומובנת מאליה, עד שהיא מופסקת ואין הוא מבין בכלל מאיפה נפל עליו הדבר הזה, מאיפה נשללה האמפטיה הזו, הכבוד שלו. הוא אינו יכול לחיות ללא כבוד, ללא אמפטיה ולכן, הוא מייצר לעצמו קבוצה נפרדת, אחרת, שבה הוא מקבל את האמפטיה הזו, קבוצת המורדים שאותה הוא מנהיג. והמשטור של הקבוצה הזו, הלכידות שלה והרצון הקולקטיבי לנקמה, הוא הרסני.

המשך לקרוא
מומלצים

הוא חזר

על 'פתאום דפיקה בדלת' בתיאטרון הקאמרי.

אמנם בסיפור המקורי וגם בטקסט שמדקלם בפנינו המספר "הראשי", הם יושבים על ספה, אבל כאן לא יכלו להימנע מהצורך המתבקש להראות שני אנשים מאיימים אחד על השני באקדחים שלופים ועוד אחת שבאה מאחורה ומשלימה את הכיתור של הגיבור המסכן עם סכין. כן, בצד הרביעי, יושבים אנחנו, הקהל. גם אנחנו באנו לשדוד סיפור. זוהי מהותו של העניין, אל נא תשכחו. גם בזה עוד נדון.
...
גם הדרך עין חרוד מתחיל בדירה תל-אביבית, משפחה, ילד, אך יחי ההבדל. שם ימי האפוקליפסה בדיסטופיה שמובילה אל התמצות האולטימטיבי של הנפש – כלום, אַיִן, כאן יום בחיי סופר עם מחסום כתיבה, אולי עם דד ליין מאיים, "המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה כנראה לא שווה סיפור". גם כן כלום, אין, אבל לא בגלל שהמסע הותיר אותך מרוקן, אלא בגלל שככה זה. לא רק מגיעים לזה, מתחילים מזה.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אבא אמר שאסור

על ההצגה 'אימא אמרה שאסור' בתיאטרון הבימה

פה הגבר הוא בתפקיד מסורתי יותר. זה שמחליט, זה שלמרות שאינו על הבמה, הסיבוך העלילתי הוא בהחלטתו, זה בעצם שמספק את המבט הגברי המכשיר את השרץ הנשי. מהלך שובינסטי קלאסי. אין לנשים קיום אלא בצל הגבר, לאור החלטותיו, ובעיקר דרך מבטו. אם אתה רוצה להכשיר סיפור של שחרור נשי, תן לגבר לספר אותו. לא שאין כאן דיון בתפקיד הגבר בחיי הנשים, אבל זה בעיקר לצורכי תפאורה סטנדרטיים. סטייל לא היה לי טוב איתו אבל נשארתי כי אז לא היו מתגרשים. להחלטה הגברית הגורלית שמניעה את כל המהלך הדרמתי כאן, אין בדיוק התייחסות ועכשיו, לך תבנה על זה מדינה. ...

הנה בסוף, מתוארת חוויית הגאולה שהתרחשה כרונולוגית בתחילה: הילדה ההיא שנולדה מחוץ לנישואין התארסה ככל אישה מהוגנת. האם גם לה אמא אמרה שאסור. ואולי העצמאות השייכת לאותן ילדות בלתי חוקיות, זכות העבודה, כמו לקורטיזנות בזמנו שהיתה שמורה להן זכות ההשכלה, נדרסת על-ידי הנרטיב של החוקיות, של הנישואין. ומי קובע בעצם. האמא, האבא, החברה או הנרטיב. מה בעצם גורם לכל הנשים האלו לבצע ללא עוררין את הנרטיב הזה שקבע גבר חולף בחייהן (שהרי קני גם נפרד מאשתו בסופו של דבר) ולחכות אותן 16 שנה. אולי בעצם כשאומרים אמא אמרה שאסור, עדיין כאן, אומרים אבא אמר שאסור. אבל אפילו לו זה כבר בטח לא היה אכפת יותר.

המשך לקרוא