הסאטיר בתיאטרון

ומה מעבר לזה

על 'חלום ליל קיץ בחלל' בתיאטרון קליפה.

תיאטרון קליפה הוא שם נרדף לפרובוקציה. היום קצת פחות, הם מעידים על עצמם בסקירה של יאיר אשכנזי בהארץ. צריך להמשיך לקבל את ההקצאה הממשלתית. מפרנסים משפחות. שבתי לראות יצירה שלהם לאחר אולי 20 שנה. אני לא בדיוק זוכרת מה היה אז. גם פרובוקציות ועירום. אבל אני זוכרת שהיה אפקטיבי, עד כדי כך אפקטיבי, ש-20 שנה אחרי עדיין החזקתי מהם. אבל הפעם באתי להצגה במתנ"ס. דלות החומר מכוונת, הבגדים (וכל הציוד כנראה) נקנו באליאקספרס. אבל לא מכוונת עד כדי כך. קשה לשרוד. ויותר משקשה לשרוד טכנית וכלכלית, קשה לשרוד יצירתית. במיוחד אם עובדים על פרובוקציות. היום להבדיל מלפני 20 שנה, כבר ראינו הכול. פרובוקציה באינסטה שהופכת לאולד ניוז לאחר 10 דקות, אולי פחות. אולי עבר זמנן של הפרובוקציות כאפקט מפעיל קהל. אם אני צריכה לראות זיונים בלייב, אולי עדיף לצפות בעוד פרק של יונתן אגסי הציל את חיי. זו הרי גם הצגה, של אחד יונתן לרנר שהמציא את עצמו בתור יונתן אגסי ומתפרנס מזה. וגם מדבר על זה עם אמא שלו. מול כל העולם בטלוויזיה. אחרי זה, קליפה כבר לא פרובוקציה ובטח לא פרובוקציה עם מהות מאחוריה. סתם חיקוי. של מתנ"ס. איך מישהו כתב בתגובות לסקירה בארץ: קליפה.

לא שלא היו נקודות אור. פה הברקה ושם הברקה. הנה אנו מפרקים את המנגנון התיאטרוני. הבימאים, שחקנית בתפקיד עירית הרמן ואריאל ברונז בעצמו, מציגים את השחקנים ואת תפקידיהם בחלום ליל קיץ, שכאן הם שונו לבוב הבנאי (או בוב הבמאי) וסמי הרמאי ומיכל בקטנה וגל גדול ואייל גולני ואז בוב הבנאי, בתפקיד ראש הלהקה (להלן הבמאי המזויף או הבמאי שבמחזה בתוך מחזה), מציג, כפי שכתב שייקספיר, את חלוקת התפקידים במחזה בתוך מחזה בתוך מחזה בתוך מחזה על פיראמוס ותיסבי, כולל תפקידי הקיר והירח. אלא שענייני רפרזנטציה של רפרזנטציה של רפרזנטציה של רפרזנטציה (כבר הפסקתי לספור כמה פעמים 'בתוך מחזה' זה) כבר נידונו באופן מעניין יותר שנים רבות קודם לכן למשל בקולנוע (ילדי גן העדן 1941, לדוגמה) או בעבודות פרפורמנס רבות. וכאן הם לא הלכו לשום מקום מעניין חוץ מה-Obvious.

המתפרה של התיאטרון עם החלונות השקופים הגדולים תפקדו נפלא כחללית, כשבוב הבנאי לבוש בחולצה ספק עם פסי קשת הומואיים, ספק וריאציה על בגדי קפטן קירק מהאנטרפרייס במסע בין כוכבים. הבמאים, הצופים בהצגה על תיסבי ופיראמוס, יוצאים מתוך הפאזל הירוק בחליפות לטקס של נשים עירומות עם שדיים וכוסים. ספק ריקוד מעניין. יש התחלה של פיוטים ואז זה נשבר, לא כי מתכוונים, אלא כי לא מצליחים לעלות. כי עוברים לדבר הבא בלי שממש מיצינו והתרווחנו בנקודה שכבר יצרנו. המהירות מן השטן.

החידוש של תוכנית השידוכים לאהוב את אנה היו השיחות של עם הפסיכולוג. פני הדור כפני הכלב. פעם היינו מדברים ומדברים ואז היה אקשן והיינו שמחים. היום יש אקשן כל הזמן, שוכחים לדבר, לדון במה שקורה, בלמה עושים, לאן הולכים. האם הכול מתמצא בעוד תמונה יפה או מרגיזה באינסטה. הדור מרגיש אבוד, מחפש משמעות. כאן לא מציעים לו דיון, כבעבר, בעבודות של קליפה. כאן מציעים לו עוד תמונות, תמונות של פרובוקציות אינסטה. אינסטנט. צריך לעשות ניים דרופינג אז נעשה: היה אונס, סמי הרמאי, משוחרר ממעשיהו גוהר על מיכל בקטנה, ומפשיט אותה. היא צורחת צרחות אימים, שיש מי שזה מזיז לו, פתאום נכנס מישהו מהקהל ומפריד. האם זה באמת או בהצגה. (בהצגה). סמי הרמאי הופך לאנס בני סלע, אבל אח"כ גם הקורבן שלו מתפקדת כמשה קצב והמנהל בוב הבנאי כחנן גולדבלט. כולם אנסים, גם הבמאי (האמיתי) מתחפש לבובת מין, עוטה על עצמו דילדו ובועל בובת מין אמיתית. ואפשר להמשיך עוד ועוד, אבל סקרו את זה קודם לפניי, אז תקראו שם. אבל הבנתם, בשורה תחתונה: פרובוקציות לפנים אין, פרובוקציות עם פיוט – אאוט.

אבל דווקא שזה היה פיוטי, פתאום זה התרומם. ריקוד הגופות, הטקסט הגבוה השייקספירי, השירה האופראית והלא אופראית. ההרמוניה הקולית באפילוג השייקספירי המולחן.

בפסטיבל עכו האחרון. ראיתי עוד הצגה, בחלל, זולה 2000, אולי לא, בכל אופן היא הוגדרה כטרילוגיית מדע בזיוני. כיוון שהייתי ממשתתפי הפסטיבל, לא כתבתי על זה. אז לא כ"כ זוכרת. היה בנאלי, טיפשי, על גבול הפרובוקציה, אבל זה עבד. למה. גורם X לא מוסבר. אולי הכריזמה של מאיה לנסדמן שאף זכתה בפרס המשחק.

המעשה התיאטרוני, הקשר שבין המופיען לקהל הוא מעבר לראיון תיאטרוני זה או אחר, מעבר לפרובוקציה. הוא תלוי רגע אנושי. חריץ בחומה, כמו במחזה בתוך מחזה בתוך מחזה בתוך מחזה של שייקספיר, שדרכו נוצרת תקשורת כלשהי בין צד א' וצד ב'. בלי אפשרות לממש את האהבה הזו, אין תיאטרון.

חלום ליל קיץ בחלל, תיאטרון קליפה, הצגת מבקרים 26.1.19. מאת ויליאם שייקספיר. בימוי: אריאל ברונז ועידית הרמן. עיבוד וכתיבה מקורית: אריאל ברונז. עיצוב תפאורה ותלבושות: עידית הרמן. מוזיקה: פליקס מנדלסון, חבר פרלמוטר, זיו בראשי, רעות רבקה, תנועה וכוריאוגרפיה: ארתור. אוסטמן. עיצוב תאורה: יניר ליברמן. משתתפים: עודד צדוק (עודד צדוק, אייל גולני, פירמוס), אור לב ארי (אור לב ארי , בוב הבנאי, חנן גולדבלט, פרולוג), גל וולינץ (גל וולינץ, גל גדול , יגאל עמיר, תסבי), ארם רבינוביץ׳ (ארם רבינוביץ , סמי הרמאי, בני סלע, אריה), קזויו שיונורי (קזויו שיונורי, מיכל בקטנה, משה קצב, קיר ואור הירח), זיו בראשי (פוק), רעות רבקה (עידית הרמן, טיטניה), אריאל ברונז (אריאל ברונז, טיטניה).

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *