הסאטיר בתיאטרון

הי קלאוס

על ההצגה 'אישה בורחת מבשורה' בתיאטרון הבימה ועל ההצגה 'מפיסטו' בתיאטרון הקאמרי.

גם בימינו לא מעט מציבים את עצמם במקום מסוים במפה הפוליטית (כן כן גם בשמאל), כי זה יקדם אותם, אפילו אם הם לא ממש מזדהים או לא ממש מבינים את האידיאולוגיה שעל פניו הם מזדהים איתה. הפגן אמור להיות תערובת בלתי אפשרית של נוירוטי, מבולבל, אדיש, אופורטוניסט, פגיע, דואג לאחרים עד כדי הסתכנות, אך גם מעיף אותם לכל הרוחות כשצריך. אין תפקיד קשה מזה. במיוחד בעיבוד בעייתי. במיוחד בתיאטרון, שמקדש את הסצנה ולא את האדם, להבדיל מהקולנוע והקלוז-אפים שלו. איתי טיראן לא עומד במטלה, הבמאי שלו לא עומד במטלה, המעבד לא עומד במטלה. הפגן שלהם לא פתור ולא במובן הטוב של המילה.

...

ההרגשה הכללית היתה שהעיבוד הזה רידד את הספר לכדי טלנובלה מלודרמתית, שכל מה שהיא מכילה זה סיפור מנג'-א-טרואה מוזר המשולב והמשתלב בהיסטוריה הישראלית, שמתווה את ציר הזמן, את ציוני דרך הידועים – מלחמה א', מלחמה ב', מלחמה ג', אך גם, מן הסתם, היא הסיבה לרוב רובן של ההתרחשויות, כמו גם למצוקותיהן הבסיסיות של הדמויות. אלא שאת המצוקות האלו, אנו בעצם לא יודעים, אנו מדמיינים, משליכים את עצמנו, את כל הידע שלנו ומשלימים את החסר לבד. המבנה הפסיכולוגי המורכב ותיאורי הנוף שמשליכים על האירועים ועל פסיכולוגיית הדמויות שרקח גרוסמן בספר שלו כאילו נמחקו ונותרנו עם רומן למשרתות, כשהרובד הפסיכולוגי הקולקטיבי והוא בלבד מרחף מעל...  (19.3.16)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

נדרש כדור הרגעה

על המחזמר 'סיפור הפרברים' בתיאטרון הקאמרי.

כולם יודעים שמילת המפתח היא באלאנס. וכאן היה קשה למצוא אותו. נדמה שההפקה הזו היא סיפור הפרברים על סטרואידים. במיוחד במערכה הראשונה, שהיתה well done על גבול ה-übergekocht. התזמורת היתה רועשת מדיי, ההגברה של הזמרים חזקה מדיי ומאפילה אפילו על התזמורת הרועשת והרוגשת, שלא היתה רק חזקה מדי, אלא מתלהבת יותר יותר מדיי, אם יש דבר כזה כשמדובר בסיפור הפרברים. ובנוסף לזאת הכול היה על גבול המהר מדיי. איך אפשר לעשות את זה ללני, שהיה מנצח שפשוט התמחה בלהתלהב בצורה מאוזנת... להתלהב, אך לא לרוץ, לדעת להתרווח בצלילים החשובים. ועוד יש הקלטה שלו מנצח על זה... (הבנתם איך עושים את זה?) ובכלל אני אוהבת לשמוע יצירות בניצוח שלו, למשל החמישית של שוסטקוביץ (שלא בעיה לקלקל בביצוע בומבסטי) ואפילו Exultate של מוצרט, אם צריך לאזן בין עדינות והתלהבות, הרי זה שם. אין כמו מוצרט כדי ללמוד מהו באלאנס ועוד כמה דברים.

ומה היה לנו כאן:הפקת רסטורציה, חסרת מסר לעולם וללא מעוף שיוציא אותה מגבול המוכר והצפוי. והמאמץ לשמור אותה ב'על-מקום' בעצם די מייגע ומשעמם. הנה כי כן, זה אמור להיות ספקטקל של שירים וריקודים ותו לא. הריקודים עובדים ועוד איך. השירים, חלק. מה שבאמצע יוק. התפאורה לא יותר מבסדר. הקצב מהיר מדי, רצים מסצנה לסצנה בלי שום שהות לבניית רגע דרמתי או להתרווחות ובניית עומק של דמות. ההתלהבות מוגזמת והעוצמות קורעות את עור התוף (תיזהרו יש לי רק אחד). מזל שהגז נגמר במערכה השנייה ואז אנו זוכים לכמה מנות אושר. כדור הרגעה קל לא יזיק כאן ובכל זאת, כמה נקודות אור: משי, רונה לי, רוני, שלמה. ללכת או לא? מה זה משנה מה אני אגיד, כל הכרטיסים נמכרו. אני אלך לשמוע ביו-טיוב את לני מנצח על זה.  (3/3/16)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

אבד בתרגום

על האופרה 'האשה המופלאה שבתוכנו' בתיאטרון הקאמרי, 2015.

פרימיירה עולמית של יצירה אופראית מקורית היא תמיד חגיגה. ואין לצפות לחזות ביצירה מושלמת, גדולי המלחינים המשיכו ושכללו את יצירתם הרבה אחרי הפרימיירה, עד שהגיעו לנוסח הסופי של מה שמזוהה היום כמסטרפיס. ולכן אנו לא חוגגים את היצירה, כמו את התעוזה ואת התהליך. האישה המופלאה שבתוכנו, אופרה קאמרית שהלחינה (ואף התקינה ליברית) אסנת נצר לפי המחזה של חנוך לוין רחוקה משלמות, אך בכל זאת היתה אירוע מעניין ובמיוחד אזכור את המבצעים המעולים: יקירת המדור, יעל לויטה הענקית, לעד שפרכצי (ע"ע האופרה שיץ, גם היא עפ"י לוין), ולצידה הבריטון גיא פלץ והזמרת האלט נועה פרנקל. הקרם דלה קרם. במיוחד פלץ ולויטה ייזכרו כמי שעמדו בכבוד ובגבורה בקווי שירה מורכבים ומסובכים, עם קפיצות מרחיקות לכת בין אוקטבות, קולורטורות אימתניות ואפילו מין גיבריש שנע בין השתעלות ושירת סקאט (ללויטה).

עוד לפני המוזיקה, צריך תשתית, כלומר ליברית. וגם כאן, כמו בשיץ שעלתה באופרה הישראלית בסוף העונה שעברה, נערכו קיצוצים מסיביים במחזה הלויני. אלא שלהבדיל מהמחזה ההוא, זה שלפנינו הוא מלכתחילה מהודק יותר וקטן יותר. זה לא שהורידו אי אלו סצנות בסאגה ארוכה (במה שכאמור הפך את שיץ מפארסה למלודרמה), אלא שרידדו לחלוטין את כל הסיפור לקו סיפורי אחד, סכמטי מאוד, בטח לא אחד שמצדיק שעה ומחצה של אירוע. בהתחשב בזה, מפתיע שהשאירו את דמותו של חורחה על הבמה. גם ככה תפקידו זעיר, אולי היו צריכים רק לדבר עליו... וכך נותר לו חוטנר מחזר יחיד, ללא המחזרים האחרים, אלו שמזוהים במחזה בשמם – סן לקסוסי ובורבון – ואלו שמזוהים כקבוצה – המכרכרים, רק הוא הנעבך מול הג'ון טרוולטה דלה שמטה – חורחה, זה שלבוש חליפת זהב נוצצת ובחולצה ורודה על כרס גדולה ופאה מגוחכת ומעכס עוד יותר מכל מאוריציה או מדגסקר. אולי הוא בכלל צולע...

המוזיקה של האופרה של נצר אינה טומנת בחובה שום קלילות מתבקשת וכל ההשפעות המבטיחות לכאורה מבליחות לזמן קצר מדי או קורסות תחת הדחיסות הגדולה של המוזיקה, מה שתרם יותר מכל להרגשת קקפוניה עמוסה מדי. בתחילה זה נשא יפה על גבו את האקספוזיציה של המחזה. אבל לאחר מכן, לא קרה שום דבר נוסף. הליברית גם ככה חזרה על עצמה בקטעים נרחבים, ומה שמצדיק אולי חזרה של המוזיקה בחלקים אלו, מצריך אולי יותר מכל קו מוזיקלי מעט שונה בתווך. אלא שהמוטיבים המוזיקליים השונים שהוצמדו לדמויות ולסיטואציות לא הצליחו לפרוץ את גבולות הכול נשמע אותו דבר. וכך יצא שבמקום להצחיק, במקום להביא לאיזשהו הרהור קיומי, האופרה הזו עסקה בהישרדות...  (17/11/15)

המשך לקרוא