תגית: פרינג'

על ההצגה 'בורדל טוטאל – הפסקת אש' במועדון הבארבי

הרגע הכי חזק הערב יצא מקלף של טארוט. האיש התלוי. החייל הירוי. שניהם תלויים הפוך עם הראש למטה. טוב למות בעד ארצנו. נסתיימה הפסקת האש. איש תלוי מסמל בטארוט הקרבה. הייתם מאמינים. תמיד בקלפים יש טוב ורע. תלוי בהיבטים, בהקשרים, כמו באסטרולוגיה. אז לטוב (נניח) זה: מוכנות להקריב כדי להצליח. ולרע זה: הקרבת יתר, הרגשה של נתינה ללא קבלה, הרגשה שהתמורה מעטה להשקעה. אתם קובעים לאן אתם רוצים לקחת את זה. כנראה זה תלוי אם אתם לימין או לשמאל.

על 'פרדוקס' בתיאטרון תמונע

האישה היא היוצרת של הגבר, היא זו שיולדת אותו אך הוא נקרא על שם אביו. האישה היא זו שתכתוב את הספר שלו, ותימחק על-ידיו, ללא קרדיט וזֶכֶר (שמתם לב שזָכָר [גבר] וזיכרון [זָכַר] זה אותו שורש...). ואם היא תהרוג אותו – האם היא לא תהרוג את עצמה.

במקרה הוא מלמד את דרידה והיא אחריו. דקונסטרוקציה, פירוק עד המוות. לדקונסטרוקציה בעצם אין תכלית. תהיו אמיתיים עם עצמכם, היא הרי קורסת לתוך עצמה. וגם האישה קורסת לתוך עצמה. אבל היא אישה, היא לא מפורקת, היא סתם היסטרית. תלמדו את פרויד, תחזרו לא.ת.א הופמן. גבר אפשר לפרק. אישה היא היסטרית. גם פה. נוירוטית. זה לא בכוונה. כנראה.

על ההצגה 'הסוחר מונציה' באקדמיה לאמנויות המופע
על ההצגה 'הגולם חי!' בתיאטרון תמונע

ברגע שיצרת יצירה, הריהי יוצאת לעולם ומקבלת חיים משלה. לא תמיד בהתאם לציפיות של יוצרה. היא גולם. אגדת הגולם היא אלגוריה פשטנית מאוד ומצד שני עוצמתית ובהירה מאוד לגבי היחס של היוצר ליצירתו, ביחס לאי היכולת של היוצר לשלוט, גם אם הוא מאלף אותה בקפדנות, באם היצירה תפעל לטוב או לרע ובאיזו עוצמה. לשלוט בנטיותיה ולהבטיח שלא תפתח נטיות שלא התכוון להן. למהר"ל מפארג, עם זאת, יש פריבילגיה. הוא גם יכול להמית, להשמיד את יצירתו. לרוב, אין הדבר כך. האדם יצר את הכסף כדי שיסייע לו ומאז הוא מנהל איתו מערכת יחסים הפכפכה של התרחקות והתקרבות. תנועת מטוטלת שנעה בין תקופות חומריות ודקדנטיות לתקופות של התעוררות דתית (שתי קצוות שחווה מי שרוחו מרחפת מעל, מקיאוולי, בפירנצה בימי חייו עת השלטון עבר מבית מדיצ'י הפזרנים לשלטון הנזיר הסגפן סבונרולה), או בתקופות מאוחרות יותר – בין תקופות שבהן שלטו האידיאולוגיות (ובכלל זאת אלו שיצאו נגד הכסף עצמו והמעמדות שהוא יוצר [ע"ע מרקס], למרות שהמעמדות נוצרו הרבה לפני עליית הקפיטליזם או עליית מעמד הסוחרים/בורגנות) לבין התקופות בהן הכסף היה חזות הכול (ימי המהפכה התעשייתית של המאה ה-19 וגם ימינו אלו).

הניסיון לחקור את תקופת האידיאולוגיה הבראשיתית של התיאטרון העברי היא תירוץ ובו זמנית גם נורת אזהרה. זהו תוצר של תקופה שהגיעה לסף תהום, שגילתה שאימוץ דת הכסף עד אבסורדום, משאירה אותה עם כלום. לא רק מבחינת הוואקום המנהיגותי המדיני והלא-נודע הכלכלי, אלא עם ריקנות יצירתית. בחיפוש אחר תכלית, אוחזים בנו געגועים לאותם "ימי התום", לגן העדן האבוד, לתקופה שלא רק יצרו תיאטרון בחרדת קודש דתית ממש, אלא דה-פקטו יצרו את התיאטרון.