על המופע 'היינו כחולמים' / עדינה בר-און.
מה עושים כשמרוב עומס, מרוב מטען, מרוב פרטים, מרוב ידע, לא מסוגלים לכתוב, לעשות סדר. הכול מתעבה ומתרחב ומקבל עוד ועוד שטח במוח, כמו במפץ הגדול. מתי שהוא יגיע כינוס. לתערוכה קוראים דמיון חומרי. אני חושבת שזה לא סתם. אנו הופכים את הידע, את המטען, לחומר. למשהו כתוב. מצויר. מפוסל. לאקאן טען שהכול בא מהשפה. מתנגדיו קראו לו להסביר אם כך איך הידע מתבטא נניח באימז'ים על-פי ברקלי לדוגמה, האם הוא שולל זאת? נקודה למחשבה. איך אני יכולה להביע במילים את התחושות שאני מרגישה ולא מדמיינת. או שאולי אני כן מדמיינת. דמיון חומרי זה אוקסימורון. אולי. מה בין המטען האישי למטען החברתי. בשיחה אחרי המופע עדינה מעלה את הנקודה הבאה. בתערוכה אין שום דבר אמורפי, רך. אני אמשיך. הכול מוסדר, תחום בסד, מתווך בסד. אנו לא יכולים ללא התיווך הזה של החומר. גם שפה היא חומר לצורך העניין, לא דמיון. מישהו ביטא אותה. האמורפיות הזו שעדינה מביאה בינינו ובין העבודות. המטען האמורפי של הדמיון שלנו. זה שאנו כל הזמן צריכים לסדר. תוך כדי המסע. לאן אנו בעצם אמורים לנסוע לנוע, הדחף הזה, זה גם פרי מטען, היהודי הנודד. יש בעבודה מוטיב של נוודות תגיד עדינה בשיחה בסוף. המעיל שלה הוא מעיל כמו של נוודי הסיי-פיי. נניח בטנק-גירל. אנחנו לא בטוחים שאנו ניצבים על אדמה בטוחה. במגילת העצמאות אין גבולות ברורים של הארץ הזו. נשאיר לאחר כך את הבעיות. עד היום אין פתרון. כשעדינה גרה במטולה וראתה את כל עמקי לבנון, את כפר הקדרים, יש שם אנשים קדרים אמנים כמו דניאל, בעלה הקדר. הטריטוריה לא מפסיקה איפה שעובר הגבול הדמיוני הזה. שהוא בעצם החומר, העובדה בשטח. האדמה היא הדמיון שאין לו סוף עד שהוא חוזר לנקודת ההתחלה בסוף המעגל, כמו עדינה שחזרה שוב לפסל הרצל אחרי שהשלימה סיבוב בגלריות של המתחם התחתון.
תגית: מוזיאון תל אביב
התערוכה שלא היתה
על התערוכה 'NFT – אחד מסוגם', במוזיאון ת"א
אני רוצה להרחיק לכת אחרי ז'יז'ק, ה-NFT, הוא מייצג ראשון של המטאוורס. היתרון שלו הוא שהוא אינו מערכת מטאוורס שלמה וסגורה שתטביע אותנו, את הסובייקטים, באופן סופי בעולם בלתי נגמר של מסמנים ותקריס אותנו למישור סימבולי לחלוטין באופן שיאיין את הסובייקט כחפץ בשר ודם וישאיר לו קיום כמסמן בלבד, אפילו לאחר המוות, צופה צוקרברג. אווטר שהוא מוצר ללא נכס מאחוריו, כמו ה-NFT. אולי בעתיד, לאווטר שלנו אחרי מותנו גם יהיה ערך חליפין, גם בו יסחרו. נהפך למותגים שאין דבר בינם ובין האני שלנו, יהיה אשר הוא יהיה. כן, אני יודעת שכבר יש את מותג אלביס ומותג מרלין. אבל אלו היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל שהולך ומשתנה וכבר כעת, אנו בדרך להיהפך כולנו למותגים, חברה נרקיסיסטית שמשחקת יותר או פחות בשופוני יא נאש. אנחנו כבר קורסים מעומס הציפיות שלנו מעצמנו. כן כן, המשטור העצמי מתחיל ביננו לבין עצמנו, בהשראת האחר הגדול, נניח האינסטגרם. הדיכאון והחרדה כבר הוכתרו זה מכבר כמחלות של המאה ה-21. ומה צופן לנו המחר אם ההילה הנרקיסיסטית שאנו יכולים לפשוט וללבוש, או כך נדמה לנו, תיהפך לחולצת נסוס.