תגית: האופרה הישראלית

בעקבות 'הדיאלוגים של הכרמיליטיות' מאת פרנסיס פולנק, באופרה הישראלית

אחד הדברים שהטרידו אותי באופרה היא הניסיון להבין האם בלאנש מובלת על-ידי כוח חיצוני, בעיקר דחף לרצות את כולם ולהיות "בסדר", או שהיא מונעת על-ידי רצון פנימי שלה. יש כאן שני מישורים, מצד אחד, היא הולכת נגד רצון אביה שתינשא והופכת לנזירה, אם כי זה עדיין בגדר המקובל מבחינה חברתית. מצד שני, היא נדרשת להחליט אם היא תישא בצייתנות המצופה ממנה במנזר. בשיחת הקבלה שלה, אם המנזר מצווה עליה שלא משנה מה יקרה אל לה לוותר על פשטותה, על מתיקותה ועל כפיפותה לרצון האלוהי. הקדושים לא תמיד עמדו בפיתוי. הם לא התמרדו כנגד טבעם. המרד הוא תמיד עבודתו של השטן. ומעל הכול, לעולם אל לה לתעב את עצמה. כבודה נמצא בידי אלוהים ושם הוא בטוח יותר מאשר בידיה... כעת, האם מרד בציווי הזה היא התפתות לחטא... ובכלל מי מחליט מהו הציווי האלוהי... אם המנזר...

אפשר לראות את התנהגותה של בלאנש כמשהו לחלוטין ריאלי. היא מזהה את התסיסה ברחוב ואת הסיכון לחייה ולחיי שכמותה ובוחרת לברוח למקום שנחשב עד כה בטוח בעת מלחמה. ועדיין מצד שני, יש כאן גם ניסיון להגיע לשלווה ולביטחון רוחניים. אנו רואים שמה שמניע את בלאנש הוא קודם כל התשוקה לחיים ולכן היא מסרבת בתחילה לנדר ברית המוות. היא פרגמטית. אבל, כאשר היא מבינה שאין לה בעצם מפלט מהמוות כיוון שהוציאו להורג את כל האצילים, כולל את אביה, וימצאו גם אותה למרות שהיא מתחבאת כמשרתת, היא בוחרת למות בתנאים שלה ולהאדיר את המוות שלה במעטפת של אמונה דתית מנחמת.

מצד שני אפשר לומר שבלאנש לא יכלה לעמוד בלחץ החברתי-דתי של אחוות הנשים, בשם ערך הצייתנות המתחייב ממעמד הנזירה שקיבלה על עצמה, ונכנעה להחלטת הרוב ולכן בסופו של יום, היא בכל זאת אישה מרצה. אבל עדיין כקבוצה של נשים, בכל זאת אפשר למצוא פה את המאפיין הגותי של משיכה "לדמויות של נשים פגיעות ולניצחון האפשרי שלהן על מה שנדמה ככוח שאין להביסו."

על האופרות 'אלקו' ו'קוולריה רוסטיקנה' באופרה הישראלית.

אני רוצה לבקש סליחה מחבריי היקרים הזמרים וסליחה עוד יותר גדולה מרחמנינוב וממסקאני, אבל אחרי שחזרתי מהאופרה הישראלית, אני חייבת לשאול כעת: מה זה? שאם במערכה הראשונה היו דמויות לא מזוהות, שאולי חשבתי שהן אמורות להיות אילוסטרטיביות, למרות שיש גבול לכמה אילוסטרטיביים צריכים להיות, או אפשר להיות, ופה עברו כל גבול, אז במערכה שנייה הסתבר שהן בכלל לא שייכות לפה אלא רוחות רפאים מהמערכה השנייה. כלומר מהאופרה השנייה שהתעקשו פה להדביק בכוח לזו הראשונה. ואם תהיתי מה סיפור על שבט נודדים צועני עושה מתחת לכנסייה נוצרית עם צלב, אז התברר לי במערכה השנייה, שבכלל לא הבנתי ושהתפאורה בכלל לא שייכת לאופרה ההיא אלא רק לזו, אבל לחסוך תפאורה, סליחה כדי ליצור רצף אחד, למה רצף, איזה רצף, מה מתרצף פה בכלל, החליטו באמצע האריה של המקהלה עם סנטוצה, נניח שהיא היתה טובה, להפריע לנו ולעורר את הרוחות מהמערכה הראשונה שבתחילה הם רוקדים וולס, מה לצוענים ולוולס, האם כי בייתו אותם במוות, כלומר גאלו אותם, אלוהים יודע ממה, ואז הם הולכים יד ביד דרך המקהלה לעבר הכנסייה, מה לצוענים ולכנסייה בכיכר העיר, הם חיים מחוץ לערים, הם האאוט-קאסטס, כאילו היו נורמה והמאהב המתקרבן שלה, שרצו ביחד אל האש. בסדר אני בחורה גותית, אבל יש רוחות ויש רוחות… מה שהיה במערכה ראשונה צריך להישאר במערכה ראשונה. אז מה אם הבעל הרג את האישה והמאהב, זה קורה בכל אופרה שנייה בערך, גילו את אמריקה. הבעיה היא שזה אפילו לא אותו דבר כי אצל הצוענים כמו שאנו מבינים טוב מאוד אין דבר כזה אהבה עד המוות. בחייה הקצרים זמפירה כבר החליפה (לפחות) 3 מאהבים וקרוב לוודאי שגם בצועני הצעיר היתה מואסת אחרי זמן מה, כמו כרמן, שמזהירה מראש את ז'וזה שזה יהיה קצר, כך מזכיר לנו אפילו דוד זבה בסרטון היח"צ שהפיצה האופרה. מה לה ולסנטוצה שבאמת רוצה אהבה מעתה ועד עולם.

על האופרה 'פליאצ'י' מאת רוג'רו לאונקוולו באופרה הישראלית.

על זה שהמנצח והבימאית-מעצבת ידברו ביניהם, אין מה לדבר בכלל. וכך, קונספט, קונספט. התזמורת מנגנת מנסה לנגן, משהו עשיר, בומבסטי. לא בטוח שזה ווריזמו. על הבמה הכול מינימיליסטי בצבע קיר, גם זה לא בטוח ווריזמו, תנועות קטנות, קוביות קטנות (מזוודות, לפי הסטילס), שולחנות איפור זעירים. הכול זעיר. שורות דגלים (pennants) שנקשרים בין הבתים כמו חבלי כביסה, להגדרת הפרספקטיבה וגם כדי שיהיה מה לעשות עם כל האנשים על הבמה. את חבלי הכביסה דווקא מציגים באמצעות איזה כמה סדינים על מוט בחצי במה, כאילו זו אילוסטרציה וזה לא בהצגה בתוך הצגה. וגם בצבע קיר (כלומר לא ריאליסטי, אלא מין חום) גם בפרולוג, תלוי לו בצד איזה סדין בגודל בול, האלללו, דרילנג, את מודעת לגודל הבמה שלך. ויש עליו איזה דמויות מתחלפות. אי אפשר מסך גדול, אין מקום. אין מקום. חחח... בקיצור לא רואים כלום לא מבינים כלום. גמרתי להיות מתוסכלת בשל מעין אלו. אם אני לא רואה, הבמאי אשם. לא אני, לא הכסף שאין לי כדי לקנות כרטיס בשורות קרובות, לא בעל האולם שלא רוצה לסגור את גן העדן, כי אתם יודעים, להיות קרובים לאלוהים זה לא כל כך רע. הבמאי, שקיבל חלל לידיים שלו ולא ידע איך לאכול אותו. הבמאי ששכח שסה"כ המקומות של כל מי שלא רואה מניבים יותר כסף מסה"כ המקומות של מי שכן רואה. הבמאי שלא אכפת לו איך היצירה שלו נחוות משורה 20 ומעלה.

על האופרה 'חליל הקסם' באופרה הישראלית.

הדיון במטא-וורס בהקשר של The Uncanny Valley מציף לאחרונה את הרשתות. ולגבי ההפקה הזו אפשר לטעון שכאשר עורערה האשליה, נפגם החיקוי המושלם של הזמרים את הדמויות, נכנסנו לטווח הזה של 'עמק המוזרות'. אי ההזדהות שלנו עם הדמויות לא נובעת רק מסיפור קלוש, מההורדה של כל האלמנטים העלילתיים שיכולים לפתח את הדמות, אלא גם מהמצב הפיזי שנוצר כאן, שבעטיו הן המופיענים והן הדמויות בעצם נמצאים בלימבו שבין אובייקט וסובייקט.

אולי זה תרגיל מעניין שמנבא את העתיד. יצירה נגזרת שיכולה לקבל חיים משלה. הבדידות והדיכאון הם המגפה של המאה ה-21 כך אומרים. הבעיה היא שההפקה הזו מתיימרת להיות אופרה של מוצרט והיא לא. אולי פאנפיקשן. כי המוסיקה שהיא חזות הכל בעיני היוצרים, זה אולי רעיון יפה, הייתי שמחה אם זה היה בא לידי ביטוי, אבל כאן כל מה שקיבלנו זו בדידות שפוגמת במוסיקה. כי כאמור בסופו של יום לא המוסיקה, או האהבה, יכולות להשיב פה את הסדר על כנו. סדר נכון, של הטבע, של חוכמה והגיון, שניצחו באופרה של מוצרט, לא הולך להיות כאן בכלל. העתיד נראה מפחיד לא רק בכאותיות שלו, בסיוט שאפילו היוצרים של ההפקה לא נתנו לנו ממש להתעורר ממנו, אלא גם בסדר החדש שמגיח באופק.