תגית: ברכט

על 'אנטיגונה' של ברכט, בעקבות הצגה בבימוי עירא אבנרי.

אחד הדברים ששינה ברכט בעלילת הסיפור היווני המקורי של אנטיגונה המוכר מהמחזה של סופוקלס, ומהמחזה של אייסכילוס השבעה נגד תביי, היא ההפיכה של סיפור הרקע מסיפור גמור וסגור שנותר בעבר, לסיפור שבסופו של יום מתגלה כאירוע שעדיין בהתהוות, שעדיין מדווח לנו על מהלכו ושהוא עדיין נמשך גם בעת שההצגה מסתיימת, למרות שאנו מבינים שסופו בוא יבוא. קיצו הרע כבר נחתם, אלא שהוא יקרה אחרי שנחתם סיפור המחזה שלפנינו, אחרי מות אנטיגונה והיימון, ומגראוס, אחיו, שעדיין נלחם על אדמת ארגוס, אחרי מות האח של האחיות הגרמניות במהלך מלחמת העולם השנייה, מהפרולוג ומהאפילוג. כך הופך ברכט את המעשה התיאטרוני מזרקור נקודתי וחיצוני להיסטוריה ולחיים עצמם, לתהליך שמתנהל במקביל להיסטוריה שלנו ביקומו הוא ובאותו סוג של מודלציה ביקום המקביל כ-2500 שנה מאוחר יותר.

על "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" באופרה הישראלית

אז מה נשאר מעלייתה ונפילתה של העיר מהגוני בתחילת המאה ה-21? הרבה פחות ממה שתוכנן במקור. מבחינת האמצעים האמנותיים החדשניים דאז, בתחום המוזיקה, בתחום עיצוב הסיפור ובתחום העיצוב – רבים אומצו בחום, לרוב בז'אנרים חיצוניים לאופרה כמו סיפורת, תיאטרון, מוזיקה, סרטים אומנות פלסטית ואמנות המיצג, וכבר הפכו לא רק למובנים מאליהם – אלא לקיטש. אחרים – כבר הוכחו כלא יעילים ונראים היום קצת ארכאיים.

האם אם כך, מהגוני יכולה ליצור שינוי מבחינת הנושא המוצג בה? האם הסטירה עובדת? האם יבינו את הנמשל? כנראה שלא. בזמן יצירתה של מהגוני, גרמניה עמדה לפני עליית הנאציזם ובחוצות צעדו קבוצות בריונים במדי פלוגות הסער (ה-SA ). ברכט בעצם מזהיר את הגרמנים ממה שיתרחש אם יתנו לזה לקרות.

אבל היום, אנו שרויים בלב התופת. ואפילו, כפי שמראה המחאה שקמה בקיץ, אנו מודעים לכך ורוצים בשינוי. מהגוני מתפרצת לדלת פתוחה ואין לה שום כוח לשנות. בז'אנר אחר, למשל בתיאטרון האבסורד, היא אולי הייתה יכולה ליצור רגע מזרה אימה. אבל מהגוני היא אופרה קולינרית. אופרה שנועדה לייצר הנאה. ולמרות שברכט אימץ את האפקט הקולינרי כפתח שיאפשר לו להחיל את כל חידושיו האחרים, אלו נספגו על ידי הז'אנר וכל שנותר הוא האפקט הקולינרי – כל שנותר למהגוני הוא אולי להוות נחמה בדמות מופע בידורי רווי להיטים.

ההפקה הזאת לא סיפקה לנו אפילו את זה. (16/1/12)