שחרזדה

על "נשף מסכות" באופרה הישראלית

זוהי הפעם החמישית שהבמאי מיכאל זנאנייצקי מביים את נשף מסכות ואולי כבר נגמרו לו הרעיונות. או שיש לו יותר מדי רעיונות... מצד אחד יש פרשנות קלושה על שאלה שהגיוני אולי לשאול, אך בעצם מיותר לחלוטין לשאול. כן, ריקרדו הוא מנהיג, אולי אכזר. אבל הוא לא מנהיג בסדר גודל של המאה העשרים ואין צורך להשליך אותו לשם. הוא מושל קלאסי, עם מרגלים מצד אחד (אוסקר) ועושי דברים נאמנים (רנאטו) מצד שני. זה קיים בעוד אופרות, למשל בטוסקה. רק ששם המנהיג הוא לא המאהב בתפקיד הראשי ולכן לא מתחילים להשליך עליו דברים שהוא לא. אבל בעצם זה לא חשוב בכלל. כי עיקר הסיפור פה, עיקר הדרמה, העלילתית והמוזיקלית היא דרמת האהבה, שתמיד מדברת אל הקהל. עיסוק היתר בהנכחת הפרשנות של הבמאי, תוך שלילת הפן המאוהב באמת של ריקרדו והפיכתו לשליט תאב כוח המשחק באהבה, מצד אחד לא לגמרי מצליחה ומצד שני מיותרת. גם שליט אכזר יכול להיות מאוהב. זה לא סותר. כך קורה, שהפרשנות הזו שסרסה את האהבה סרסה את האופרה.

מצד שני, הבמאי לא יודע מתי די מבחינת השימוש באמצעים האומנותיים. עוד ועוד ועוד ועוד משחקי וידיאו ותאורה ועמודי גרדום ופסלי ענק וציירים וכל רעיון מוכפל שוב ושוב ושוב, עד שהוא כבר מטריד ונותן לחשוב שאולי הבמאי לא מאמין בעצמו לרעיון של עצמו. אבל בעייתי אף יותר, ההפצצה של הקהל בכל-כך הרבה פרטים (שבחלק מהם הוא למזלו בכלל לא מבחין, כי הם קטנים מדי), מסיטה שוב ושוב את הפוקוס מהזמרים ומהשירה והקהל מתעסק בטפל ומפספס את העיקר. לא פלא שרבים בקהל חשו שהאופרה פוספסה.

על אף הכשלים שאני מוצאת בהפקות האופרה, אני לרוב ממליצה לראות אותן. כי מדובר במעשה אנוש ולעולם אין מעשה אנוש מושלם. כאן, קשה לי להמליץ. בהפקה הזו יש רגעים בעייתיים מאוד וגם אם יתוקנו בעיות הביצוע בתחום השירה והבלאנס, קשה יהיה להפיק את המקסימום בגלל הפרשנות של הבמאי, שלצערי מזיקה. כדי שההפקה הזו תבשיל כראוי, ראוי לנכש עשבים ולהסיר חלק מהאלמנטים העיצוביים כדי לתמצת את הרעיונות ולאפשר לקהל להתרכז במוזיקה מצד אחד, כמו גם לקחת איתם משהו למחשבה מצד שני. כעת זה בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. ובכל זאת, לא כדאי לפספס את מירלה גרדינרו בביצוע משובח של אמליה ברמה שלא נראית כאן לעתים קרובות. ההפקה הזו היא כמעט כולה שלה. בראבו מירלה.‏  (20/01/14)

על "סיפור הפרברים" באופרה הישראלית

קשה מאוד לפספס עם סיפור הפרברים. שהרי יש למחזמר את כל הנתונים: עלילה על-זמנית שמבוססת על סיפור עתיק יומן שהותק לניו-יורק של אמצע המאה ה-20, ושאין בעיה להשליך אותו גם על זמננו, שירים, שכמעט כולם ללא יוצא מן הכלל הפכו לסטנדרטים, קצב לטיני וכוריאוגרפיה גאונית. ובכל זאת, למעט רגעי קסם ספורים, רוב ההפקה הנוכחית של המחזמר המועלית כעת באופרה הישראלית פשוט מתגלגלת לה כשהמשתתפים מסתמכים על מה שיש, במקום להוציא את המיץ מהחומרים שהופקדו בידם ולשבור שיאים.

החלק הטוב ביותר בהפקה היו הריקודים, אבל זאת כמובן בהתחשב באקסיומה שסיפור הפרברים הוא קודם כל ובראש ובראשונה השירים והקטעים המוזיקליים של ליאונרד ברנשטיין, יצירה גאונית שרק משתבחת עם השנים. הצליל המיוחד שיוצרת התזמורת והאמצעים המוזיקליים המיוחדים ששילב ברנשטיין ביצירה הם מה שהופך את סיפור הפרברים לעל-זמני. יהא הסגנון של כל שיר אשר יהא – כולם הפכו ללהיטים. ואנחנו באנו לשמוע להיטים. אז אמנם השירה לפעמים לא תמיד המיסה לבבות כנדרש, אבל התזמורת היתה מצוינת, תחת שרביטו של דונלד צ'אן, שמתמחה ביצירה. צ'אן הוביל את נגניו בבטחה, תוך שמירה על קווים נקיים ומדויקים וקצב מלהיב.

הנושא הקודר, המוסיקה המתוחכמת, סצנות הריקוד הרבות והדגש על בעיות חברתיות הפכו את סיפור הפרברים לנקודת מפנה בהיסטוריה של מחזות הזמר האמריקאים. אז זה היה חדשני ואדג'י. היום זו קלאסיקה. ואנו באנו ליהנות מהקלאסיקה הזו שרבים מאיתנו מדקלמים בעל-פה. מצד אחד, זה מציב למבצעים רף גבוה, אנו נבחין בכל פספוס. מצד שני, זה גם הופך אותנו לסלחנים. את מה שלא היה אנו משלימים בדמיוננו, נזכרים בסרט, בביצוע אחר. אז אומנם ההפקה אינה חפה מבעיות, אבל בסופו של יום, באנו לראות את המוזיקה של לני, קיבלנו את המוזיקה של לני, היו גם ריקודים יפים, הלכנו הביתה מרוצים ואפילו עם קתרזיס שהסבה לנו הסצנה האחרונה והחזקה כל-כך. איך אמרו בסוף "חמים וטעים"? – nobody's perfect.‏  (4/11/13)

על האורטוריה "אליהו" (אופוס 70) מאת פליקס מנדלסון ברתולדי במשכן לאומנויות הבמה.

אליהו אינה אורטוריה קלה לעיכול. היא אמנם משובצת קטעים מרגשים, אך בשל אורכה ובשל היותה מקבץ של פסוקים מהמקורות (כמו כל אוריטוריה), כדי לצלוח אותה נדרשת השקעה העולה על זו הנדרשת לאופרה או לקונצרט אינסטרומנטלי. הביצוע היה מוצלח למדי והסולנים היו מצוינים. המקהלה היתה טובה בעיקר בקטעים המלאכיים ובקטעים שהיא שרה אקפלה או בליווי כלי המיתר בלבד. כאשר נכנסו לפעולה כלי הנשיפה ממתכת, טרומבונים, חצוצרות, קרנות וטובה, היו לעתים רגעים של קקפוניה צרחנית ומיותרת. אלולא זאת, היינו נהנים מביצוע כמעט מושלם.  (18/10/13)