הסאטיר בתיאטרון

ולדימירים

על 'הזאבים' בתיאטרון הקאמרי

ובסוף ההצגה כולם עומדים בשורה בקדמת הבמה ושרים "שתי גדות לירדן". הקהל כמעט מתחיל למחוא איתם כפיים בהשתתפות. אם זה היה קורה, אז באמת אחרית הימים הגיעה. הנה שרים את מה שנחשב כמעט להמנון בית"ר (לאחר 'שיר בית"ר') במעוז השמאל האשכנזי השבע התל-אביבי והוא עוד מוחא כפיים. הכנסנו להם. זהו, שלא ממש.
ההצגה הזאבים היא בדיחה פנימית של הלל מיטלפונקט שמוטחת בפרצופם של הלא-מודעים. ההצגה הזאבים היא ניסיון פתטי של התיאטרון הקאמרי להתחנף ובו זמנית ללגלג על ההגמוניה הימנית החדשה. ההצגה הזאבים אינה ראויה לבאזז החיובי שהיא זוכה לו, לא רק בגלל שהיא אוסף קלישאות נבוב, אלא בגלל שהיא לא אמינה, לא יודעת להחליט אם היא סטירה או מלודרמה, מנסה להיות הכול בכול מכול ונשארת לא כלום. במבחן הזמן, היא לא תעמוד.
אז לכל מי שהמליץ לי מראש על ההצגה הזאת, אין לי אלא לומר: המלך הוא עירום. כבר הרבה זמן לא נתקלתי באוסף ציטוטים מתיימר כל-כך. ואני לא נגד ציטוטים, נהפוך הוא, אלו יכולים ליצור עוד ועוד רבדים, אבל צריך לדעת מה לקחת ואיך לקחת.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

להכיר את דור המחר

על 'לה טרוויאטה' בסדנת הבינלאומית לאופרה.

הקונספט של הבימוי היה די מעצבן. מספיק שהיתה מיטה של בית חולים עם מצעים שנושאים את הכיתוב "משרד הבריאות" והגיבורה השחפנית הלבושה בכותנת של בית חולים עם פתח מאחורה כדי לדכא אותי מייד ולהזכיר לי את האשפוזים שלי. וזה בוודאי לא דבר שנעים להיזכר בו. לאף אחד. הרעיון מאחורי זה: המערכה השלישית היא ההווה, ויולטה גוססת והיא נזכרת במה שהיה קודם, המערכות הראשונה והשניה הם פלאשבקים. לכאורה רעיון לא רע, אם הביצוע היה קצת יותר מעניין. אי אפשר להביא מיטה נורמלית? ויולטה לא מתה בבית חולים הרי. הכי מגוחך היה שכאשר אלפרדו משחק בקלפים בחלק השני של המערכה השנייה הוא עושה זאת על הארונית שליד המיטה. וזה ממש לא קשור. על היתר התגברו פחות או יותר בסדר, לפעמים אפילו לא רע. למשל אנינה בתור אחות בית חולים ודר' גרנוויל, כרופא בסקראב ירוק, עם סטטוסקופ לצווארו, הבודק את ריאותיה של החולה, גם כשהוא לא מופיע בפרטיטורה . גם היעדר המקהלה לא היה קריטי להפתעתי, כאשר את מקומה מילאו הסולנים האחרים כאנסמבל חמש קולות. הבחירה לעצב את האב כיהודי אורתודוכסי לא שינתה הרבה. אז היה מתחת לחליפה הדי קבועה משהו כמו טלית או ציצית ועל הראש כיפה. רק כשויולטה רצה לחבק את האב בסוף הדואט של המערכה השניה, הוא התנהג כאילו היא הפרה, שלא בידיעתה כנראה, את איסור הנגיעה, לקול צחוק הקהל. הקהל צחק ברגע הזה... הלו.... זה הרגע הכי מבכה באופרה.... לא אמורים לצחוק פה.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

משחקי פיתוי

על 'בטבעת החנק' בסדנה הבינלאומית לאופרה

הרעיון לבצע את האופרה בטבעת החנק במקום כביכול אותנטי הוא מבורך, לדעתי לפחות, וטומן בחובו שפע אפשרויות מלהיבות. הבימוי הטיב להשתמש בחלל והצבת התפאורה והתנועה בחלל היו מרשימות ומעניינות. שני דברים פגמו בהצלחת האופרה, עם זאת. הראשון והצורם ביותר – חוסר ההתאמה הקולית לחלל, שהוא קטן ולא לחלוטין אקוסטי עם מזגן מרעיש. שירה גדולה מדי לחלל הזה, במיוחד של שתי הסולניות הראשיות, פגמה מאוד בחוויה ואני יודעת שזו ולא אחרת, כלומר לא המיזוג הבעייתי, היא שגרמה לצופים לנטוש בהפסקה. פספוס גדול אחר לדעתי הוא הפרשנות של ההפקה. אם בסיפור המקורי וגם באופרה של בריטן – עסקו ברוע המרומז, הלא ברור, כזה שאנו לא יודעים אם הוא בכלל קיים או מדומיין, כאן הוא היה נוכח בכל הצורות שאפשר להעלות אולי מתוך הטקסט וגם מעוד כמה מקומות אחרים. והוא בעיקר רוע מיני, שזה צמצום נוסף של מה שהיינו יכולים למלא איתו את הפערים שהושארו במקור. ואחרי שהאכילו אותנו בכפית ועדיין לא השתכנענו, כי בכל זאת אנו מכירים, נותרנו עם כמה פיסות חוויה נקודתיות ומחשבות על מה שהיה יכול להיות. אולי בשנה הבאה...

המשך לקרוא
הסאטיר בקונצרט

עשר גאויות*

על 'סטאבט מאטר' מאת אנטונין דבוז'ק

יש שאומרים שדבוז'ק הלחין את הטקסט הנוצרי הקנוני הזה באבלו על מות ילדיו. סטאבט מאטר דולורוסה, יוקסטה קרוצ'ם לקרימוזה... ניצבת האם המתייסרת, למול הצלב, בוכייה. הכול מאלוהים ועדיין אנו בוכים ומתייסרים. פעם, כך קראתי, כאשר כל ילד שני לא היה מגיע לבגרות, לא התאבלו על ילדים כמו היום. וגם כאשר אני נתקלת בתגובות של אנשים יהודים דתיים למות ילדים בפיגועים לא עלינו, התגובה שלהם מתייסרת, אך הרבה יותר סלחנית. אלוהים נתן ואלוהים לקח ותודה על הזמן שהם היו איתנו. ועדיין, הגרסה של דבוז'ק לסטאבט מאטר, אותו טקסט פרנסיסקני מהמאה ה-13, שהולחן כבר כמה פעמים לפני ועוד יולחן גם אחרי, היא שיא של רגשות סוערים, גועשים ונרגעים עד השיא הבא ותוך כדי גם גלים קטנים יותר. אין כאן ייסורים מאופקים ומופנמים כמו אצל פרגולזי, או שירת בל-קנטו וירוטואוזית כמו אצל רוסיני. אלא הכול בשירות הרגש.

המשך לקרוא