שחרזדה

על 'נורמה' באופרה הישראלית

שני דברים העסיקו אותי במהלך הצפייה באופרה נורמה מאת בליני באופרה הישראלית. הראשון הוא הממד האקטואלי: מות האהבה, בגידה באם ילדיך, ילדים כקלף מיקוח בגירושין עד כדי רצח הילדים, האישה האחרת, לעזוב את אשת סודך למען אישה אחרת צעירה ויפה, אחוות גברים, אחוות נשים, נקמה בבעל, נקמה במאהבת, סידורים לילדים לפני המוות... אה כן ויש גם מישור לאומי: כיבוש, רצון למרד, בגידה והתחברות עם האויב, הטפה לשלום ולמתינות, שימוש בכוח המעמד הלאומי לנקמה אישית, משפט צדק, לקיחת אחריות והקרבה אישית. למה אומרים שהעלילה של נורמה דלה.... ומצד שני: למה לעזאזל תמיד מביימים את האופרה הזאת כאופרה סטטית, כל כך סטטית, עד שהיא כמעט tableaux vivants, כלומר ציורים שקמים לתחייה. ברגע שמעלים אופרה על במה, מתבקשת (לעניות דעתי לפחות) הצדקה לזה שטורחים ומשקיעים, ואי אפשר להסתפק בהפקה סטטית שבמקרה הטוב עושה כבוד לקונצרט. במיוחד כשהחומר הזה, להבדיל מרוב סיפורי האופרה הבנליים עד טיפשיים, מזמן כל-כך הרבה רפרנטים שממש מדברים אלינו היום. כי אנו לא רק שומעים, אלא גם רואים. ולא, אנו לא רוצים תצוגת שקופיות של שקיעות אדומות כרקע למוזיקה המצוינת הזאת של בליני, וכן – יש מה להישאר עד הסוף מבחינת היצירה עצמה, בתשובה לשאלה שנשאלתי... נוכחים בזאת אם המבצעים טובים מספיק... אבל עדיין, אם שואלים את עצמנו למה לעשות אופרה בימינו, ובפרט, למה להעלות אופרות של המחצית הראשונה של המאה ה-19 בימינו, התשובה לא צריכה להיות רסטורציה. על השאלה הכי חשובה – למה נורמה היום – לא ענו כאן. מצאתי ברשת שתי הפקות מעניינות, שלוקחות את נורמה למסע לזמנים אחרים... לא בתל-אביב. כאן לא מסתכנים יותר מדי ואולי לכן גם לא שותים שמפניה.

על קונצרט פתיחת העונה של תזמורת נתניה - הקאמרית הקיבוצית, עם ברברה הנדריקס - סופרן.

אבל גולת הכותרת באמת היתה ההדרן הלא מתוכנן. הנדריקס הקדישה אותו לשמעון פרס, a man of peace, יום לפני הלוויתו, ושרה א-קפלה ספיריטואל אפרו-אמריקאי, על שחרור מעבדות, בביצוע מרטיט שאחריו האולם רעד ממחיאות הכפיים. רק בשביל זה, זה היה שווה. על הקונצרט ניצח ואף הנחה בחן ובהתלהבות המנהל המוזיקלי החדש של תזמורת נתניה – הקאמרית הקיבוצית, השוודי כריסטיאן לינדברג, שבנוסף להיותו מנצח הוא טרומבוניסט וירטואוז. ואני מזכירה זאת מכיוון שלאורך כל הקונצרט בלט חוסר הבאלאנס בין כלי הקשת המאוזנים וכלי הנשיפה הצורמניים והחזקים מדי לאולם ריקאנטי במוזיאון תל-אביב. למרות שייצוג כלי הנשיפה היה קטן יחסית, עדיין נדמה היה שיש להוסיף כינורות רבים (וצ'לי ובאסים וויולות) כדי לאזן את הסאונד. אבל זו תזמורת קאמרית... והיא צריכה להישאר כזאת ולא להפוך פתאום לתזמורת סימפונית. אבל אז איך מבצעים סימפוניה?