שחרזדה

על 'מיהו יהודי' בתיאטרון הקאמרי.

באשר למחזה עצמו, כלומר הניסיון להבין מהו יהודי, לא מתגלות תובנות מרחיקות לכת. זה נדמה כמו הרצאה למתחילים. קצת מכל קלישאה ידועה, על נוצרים, מוסלמים ויהודים ופלשתינים וישראלים ושטחים כבושים. 48, 67, 73 ועוד 5000 שנה מאז ימי אבר(ה)ם אבינו. כלומר סיפור שרה והגר וישמעאל. כן, לרזולוציה הזו זה יורד. ומי מסביר זאת למי. הקתולי ליהודי. זה שהלך וקרא באינטרנט, או יותר נכון, שאשתו קראה באינטרנט, מספר ליהודי האתאיסט שבכלל לא מחשיב את עצמו כיהודי ואפילו נאלץ להודות (לא ברור אם הוא באמת מאמין בזה או לא) כי הוא בעד מדינה פלשתינאית. מעין שמאלני סטריאוטיפי עם ייסורי מצפון. ונדמה שמה שיותר מעניין פה, זה הדיון, או הזרקור, יותר נכון, לאופן שבו אנשים מוצאים ומקבלים ומחפשים את האינפורמציה לפיה הם חיים (היום ובכלל). מה שכתוב באינטרנט זה קדוש. נאמר. ואנו יודעים כמה עובדות לא בדוקות ולא מדויקות האינטרנט מכיל.

על 'חלום ליל קיץ בחלל' בתיאטרון קליפה.

אני לא מדלגת על אף שייקספיר, ולכן הלכתי לצפות ב'חלום ליל קיץ בחלל' של תיאטרון קליפה, שזכרתי מאוד לטובה, לאחר שראיתי מופע שלהם לפני 20 שנה. אלא שדימה טולפנוב, מנהל אומנותי שותף, נפטר לפני כמה שנים ולנעליו (כולל האישיות, בתור בן זוגה של המייסדת השותפה עידית הרמן, כמו שמספרים לנו בהצגה), נכנס האיש והפרובקטור אריאל ברונז, שהפך את היצירה (בכל אופן את זו הנוכחית) ליצירה שיותר מאשר היא של תיאטרון קליפה היא יצירה של אריאל ברונז.

דלות החומר כאן, אולי היתה מכוונת (הבגדים נקנו באליאקספרס, כך מספרים לנו), אך משהו כאן לא התרומם מעבר להצגת מתנ"ס, אולי זה מתאים להצגת החובבים במחזה בתוך מחזה של שייקספיר, אבל מה שהפך פה למחזה בתוך מחזה בתוך מחזה בתוך מחזה, במהלך מעניין בפני עצמו, לא הספיק כדי להחזיק אותנו והפרובוקציות שהוא מבוסס עליהן (משהו שאפיין תמיד הן את קליפה והן את ברונז) הן פרובוקציות פשטניות שכבר לא אומרות כלום לדור שכבר ראה הכול, עשה הכול ורק מחפש משמעות בחיים, ממש כמו בסדרה לאהוב את אנה, שהשכילה לצאת מתחום ריאליטי הדייטים לדרמת 'בטיפול' או אם כבר פרובוקציה, אז עם עומק מודע או לא מודע כמו ב'יונתן אגסי הציל את חיי'.

קצרמר על 'סלומה' באופרה הישראלית

רק נאמר, שאל מול המבנה המאוד מדויק והגאוני של שטראוס, ניצב מבנה טיראנאי מגושם, ללא שאר רוח ופשטני למדי. ציר אמצעי יורד ועולה, עם גלובוס שעולה (נשאר למעלה ומחליף צבעים כל הזמן), חושף יוחנן, יורד עולה וכד' (כמו הכדור של new year's eve בטיימס סקוויר), הופך שולחן עליו מאכלים נאוניים. מזכיר אולי את ההפקה הגאונית סביב השולחן של יבגני אונייגין. רק מזכיר, כאן זה על גבול הלמה. חיילים שיענו עומדים במבנים מסוימים על הבמה. לא מרשים, לא מדויק. וסלומה שמתרוצצת ללא כל מטרה מוגדרת בחלק הראשון. או לפחות ככה זה נראה מהמרפסת. כן, כבר ראינו הפקות גרועות הרבה יותר באופרה הישראלית, אבל לא לילד הזה פיללנו כשמדובר בטיראנטרון.

ככה קורה כששוכחים לפעמים שכוכבים יש רק בשמיים. ושמים אותם על חולצות של דמויות באופרה. מה זה כל נקודות האור בתלבושות של סלומה (תלויים ממחושים שיוצאים מהחזה), יוחנן (על הזקן) וכד'.