הסאטיר באופרה

האתגר

על 'דולי הפנינים' באופרה הישראלית

אולי יותר משהקונספט של ההפקה הזו מנסה לסייע לקהל פוטנציאלי לצלוח את האופרה הזו מבלי להשתעמם, הוא בודק, אולי בלי כוונה מוקדמת, המון שאלות חשובות באסתטיקה של אמנות גבוהה ונמוכה ומאתגר את מוסכמות התיאטרון, עד שנשאלת השאלה אם בכלל אפשר בכלל לשדך בין אופרה ובין עולם תוכניות הריאליטי. ולא מדובר בריאליטי זמרה שבו מתחרים זמרי אופרה על תפקיד בהפקה (היתה פעם תוכנית כזו, באמת). איפה הקשר בין העולם החלומי והמתוק של האופרה לעולם המנוכר, הטכני כל-כך, התחרותי והמבוקר על-ידי ההפקה כמו גם על-ידי הקהל 24/7. הרי החוויות שכל ז'אנר מזמן שונות כל-כך. למה עלינו להתמכר פה? לרומן של משרתות על אהבה גדולה מהחיים, על הקרבה וחברות עד מוות, לאידיאל נעלם שאיש לא יכול להשיג או לתצוגה נלעגת של אנשים שמציבים בפניהם אתגרים מגוחכים ובגיחוך יותר גדול הם לא עומדים בהם, אנשים שאנו נהנים לצחוק עליהם (וגם לא אכפת לנו להרוג אותם), כי הם נראים לנו בזויים ונחותים מאיתנו? האם אנו צריכים לשאוף לחוויית הנשגב שבה אחרים אומרים לנו לשאוף למשהו לא מושג או לחוויה הנרקסיסטית שבה אנו הכוח, אנו קובעים ואנו גם מתעדים את מעשה ידינו, גם אם זה לינץ' בזוי, או שיימינג נתעב, או סתם שותפות בתעלולי ההפקה המתעתעת והמשחקת ללא רחם במשתתפים התמימים המובלים על-ידה לאבדון, ולו רק על-ידי סמסים. אם הבימאית רצתה להגיד משהו על אז ועכשיו, ולא ברור אם היא באמת חשבה על זה, היא התדפקה על הדלת הלא נכונה. שכנעה את המשוכנעים, או סתם הטרידה אותם.  (03/07/2016)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

הגיהנום הוא העם

על מקבת באופרה הישראלית

בסופו של יום, למרות שמדובר בהפקה בינונית ומטה, עם שלל בעיות מבחינת הקונספט של הבימוי ומבחינת הביצוע המוזיקלי, עדיין זהרה וזרחה מבעד לעשן המרקחת המוזיקלית הנפלאה של ורדי, שכמו נראה שהקדימה את זמנה, עם פעלולים מוזיקליים שמוכרים לנו היום יותר מכל מעולם הקולנוע. ועדיין לא מדובר בממתק קליל, אלא באופרה כבדה, אפלה ומטרידה אם כי מרתקת וחכמה מאוד. לא פלא אם כן שהיא נזנחה במשך שנים רבות וכמעט ולא הוצגה. אפילו אם מדובר בטרגדיות, הרבה יותר קל לעכל את טרוויאטה או את ריגולטו, במקום את ההצגה הידועה אך המקוללת של שייקספיר. הבימוי מציג קונספט כמעט אקטואלי ובוחן את השפעת העם על שליטיו ועל האליטה השולטת, כשאפשר בהחלט להשוות בין אותם כוחות האופל לכוחות המדיה היום, או אולי אם תרצו ל"מה יגידו הסקרים" (הנה לכם כוחות אופל מודרניים). בסופו של יום, למרות מגבלותיו, הייתי אומרת שהבימוי מצליח להשאיר את הקהל מרותק, מה שאיני יכולה לומר על הביצוע. ועדיין, בהסתייגות, כדאי לראות את האופרה הזאת של ורדי, כי בעולם שמנהל בית אופרה חשוב כמו המטרופוליטן מכריז על האופרה כאמנות גוועת, לא ידוע מתי נזכה להפקה אחרת, טובה יותר או פחות, של האופרה הזו, שבהחלט חובה להכיר.  (21/5/2016)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

לא זז

על 'רומיאו ויוליה' באופרה הישראלית

כאמור חמישה דואטים של האוהבים יש באופרה הזו של גונו ולמעט הפרעות קלות בדואט השני, ונוכחות הנזיר והאומנת בשלישי, בעצם על הבמה ברוב האופרה נמצאים רק שני מבצעים. האם זה מספיק כדי להחזיק את היצירה ולרתק את הקהל? התשובה נמצאת בבימוי. בהפקה הזו בחרו בתפאורה מינימליסטית, אולי אפילו מינימליסטית מדי, ולמרות שאני לרוב מעדיפה סט כזה, משהו לא מתחכם שלא גונב את הפוקוס מהביצוע, חוסר ההתרחשות הבימתית היה בעוכריו. מילא אם היתה רק סצנה אחת ארוכה של שני האוהבים לבדם, אבל שלושה דואטים ארוכים לבד... זה היה קצת משעמם. סטטי מדי... לא זז... ואז בין תמונה לתמונה יורד המסך ואנו ממתינים ארוכות בחושך להחלפת התפאורה. הנה כי כן נוסד לו מנהג חדש באופרה, הפסקת סמסים... 🙂

ההפקה הזו שנוצרה לבית האופרה של מונטה-קרלו (בשיתוף בית האופרה קרלו פליצ'ה בגנואה) מתאמצת בכל הכוח לא לקחת סיכונים. הבעיה היא שלפעמים מעט מדי זה באמת מעט מדי וכאן זה לא היה אפילו ברמה "לא להפריע למבצעים" או "קונצרט עם קצת תנועה", אלא פשוט משעמם. אם יש איזושהי דרמה במוזיקה, הסט הזה מרדד הכול להתרחשות כל-כך שטוחה שאנו מפספסים גם את זה. ובכל זאת, אנו לא באנו לראות קונצרט שלא מפריעים לו, בנו לראות אופרה, מבוימת, עם אקשן, קצת, משהו, שיזוז.  (21/4/16)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

בדיחות בלי מלודרמה

על 'לה צ'נרנטולה' באופרה הישראלית

נו, זו כולה סינדרלה, מה כבר אפשר לעשות עם זה? כמה כבר צריך להתאמץ בשביל זה? הצגה לילדים. זהו שלא. זו בדיוק מסוג היצירה שנראית לכאורה כאילו כלום ובעצם היא הכי קשה לביצוע, גם מוזיקלית וגם דרמתית. כי מצד אחד הסיפור קלוש ובעצם צריך לעבות אותו בשביל הקהל המבוגר שמדקלם אותו בעל-פה מתוך שינה כבר מילדות. צריך לעניין, צריך לרגש, צריך לחדש. מצד שני, מדובר כאן ביצירה מוזיקלית מורכבת, שצריך לא רק לבצע נכון מבחינה מוזיקלית אלא גם ליצור לה תבשיל דרמתי שיתמוך בכל אותן המורכבויות ולא ישטיח וירדד אותן. החטא הקדמון של ההפקה הזו היא חוסר ההבנה של היוצרים את עצם העניין הזה. הם הלכו על הקומי, על הגרוטסקה, על הביזאר, על הוואו ובדרך שכחו את מה שחשוב – את סיפור האהבה הנפלא הזה, את החלום של כל אחת ואחד מאיתנו להיות "סינדרלה". והם קברו אותו. אנחנו לא זוכרים נערה סובלת שניצלת בסוף. גם הנסיך לא כך-מעניין, אנחנו זוכרים את האבא, את האחיות, את המשרת... כל החלקים האלו שתמיד שכחנו מיד אחרי שקראו לנו את סיפור סינדרלה כשהיינו קטנים. ואם גם את המוזיקה פקששו לנו כאן, ובתיאום מופלא, זה היה בדיוק באותם החלקים המפוקששים בהפקה, אין לנו אלא לשאול בסופו של יום: איפה סינדרלה?

המשך לקרוא