הסאטיר הלבן – מדור ביקורת

על הקונצרט "200 שנות מחאה" של הסימפונט רעננה.

החלק המעניין של יצירתו של זהבי הוא החלק התזמורתי שהוא קליל ושובבי (למרות קטע סטייל נעמי שמר-פסטיבלי זמר בשיר השלישי), עם נגיעות מסקרנות של כלי נשיפה ושל כלי הקשה (סנר ותופי דוד) והרמוניות מעניינות, רק חבל שהביצוע היה לא נקי וגם ניכרו בעיות בלאנס כאשר התזמורת היתה חזקה מדי ביחס לזמרת. זה נראה כאילו התזמורת הגיעה לקונצרט הזה לא מוכנה, או אולי שהמנצח ממש לא הבין את היצירה ואיך לגשת אליה, או שניהם. זה דבר נסלח ופתיר בטווח הארוך, מבחינת ביקורת היצירה, אבל מה שלא נסלח, הוא הלחן של הקו השירי, שלא רק שכנראה אחראי לזאת שהמילים בכלל לא מובנות, אלא שהוא קו שלחלוטין לא קשור לתזמור הקליל והשובבי, הוא כבד, מלא פאתוס ולא ממש מתחבר עם המוזיקה שנושאת אותו.  (17/1/16)

על האופרה "הטרובדור" באופרה הישראלית.

רובנר, בתל-אביב, הרגישה שהיא צריכה לשנות קצת, כדי להתאים לאולם מודרני עם פרופורציות שונות. ועדיין. עבודות הווידיאו שלה לא זכו לכבוד המגיע להן ושולבו בתפאורה קיימת עם האלמנט המיותר בעליל של שתי קוליסות אלכסוניות שמסגרו אותו בקדמת הבמה, מה שגרם לכך שכל תצוגות הווידיאו שהוקרנו על המסכים הפנימיים של הבמה, לא נראו כמעט משולי האולם, גם אם עדיין מדובר במקומות היקרים ביותר באולם. קרוב לוודאי שביציע הזול ראו הכול. כך קרה שחלק מהן ניחשתי שראיתי לפי התמונות שראיתי קודם לכן בתוכניה וחלק מהן הבנתי שהפסדתי, לפי חלק מהתמונות שראיתי בתוכניה בדיעבד. אבל בכל זאת, לפי מה שראיתי בתוכניה, לא נראה לי שהפסדתי משהו. בעצם כל האופרה ישבתי וחיכיתי לווידיאו וכל הזמן שאלתי את עצמי: הדבר הזה, זה עבודת התאורן או שזה כבר הווידיאו. כמה מתצוגות הווידיאו היו די פשטניות ומשמימות, למשל תצוגת הצלבים בתמונת המנזר ואפילו תצוגת הלהבות עם הדמות במרכז, ספק צלב ספק דמות על מוקד: זה התאורה או שזה הדבר עצמו, כך שאלתי את עצמי. בסוף זה הגיע. על המסך הקדמי, עכשיו אפשר לראות סוף סוף ולא לנחש. 2 דמויות ברושים נעים קלות וברקע זוג קטנטן מתחבר ונפרד (כרקע לאריית הרוזן) ואחר-כך דמות ברוש אחת נעה קלות, עם שורות קטנטנות של אנשים צועדים במין מדבר ברקע (כרקע לאריה השנייה של לאונורה) ובסיום האופרה, על המסך שנסגר – עוד ברושים נעים, הפעם גם על הקירות הצדדיים. או אז אפשר לטעון שזננייצקי נפטר מעודף הפריטים, אבל בכל זאת נשאר עם יותר מדי. בהפקה הזו, היה צריך להסתפק או בתפאורה של לואיג'י סקוליו ובתאורה של בוגומיל פאלביץ (הצוות הקבוע של זננייצקי) או בעבודות הווידיאו של רובנר. המיש-מש הזה הוא כבר יותר מדי שלא נותן כבוד לא לזה ולא לזה. ובכל מקרה, את הקוליסות האלו חייבים להעיף, שלאונורה ואזוצ'נה ישכבו על משהו אחר.  (6/1/16)

על האופרה "אמהות" במרכז מנדל.

אופרה ישראלית מקורית חדשה. והפעם זה לא התהליך שחשוב, זה לא עצם הניסיון ששווה הערכה. זהו הדבר האמיתי. דה ריל דיל. אופרה שגדולה מסך חלקיה, שמוטב ותמצא את דרכה לרפרטואר קבוע של בתי אופרה ותישאר שם. הנושא נצחי – הסיפור התנ"כי והטיפול מפתיע, מעורר השראה ומדויק מאין כמותו. אלוהים היא אשה. אשה היא אלוהים, או "לפחות מה שנשאר ממני". אלוהים היא עדיין המניע, המספר, אבל הוא גם זה שכאן, מוציא מהצל לאור, למרכז הבמה, את הנשים, גם לאחר שילדו את הבנים. "קחי את בנך את יחידך" הוא אומר לשרה ומראה שהדילמה אינה רק של אברהם. היצירה הזו, שכונתה על-ידי מחברה דוד זבה "תמונות אופרה", שכן איננה מספרת סיפור אחד רציף, משלבת טקסטים שלמים מהתנ"ך וביניהם טקסטים שכתב זבה עצמו בהשראת התנ"ך ולא רק. ביחד, מבחינה ספרותית וגם מבחינה מוסיקלית, נוצרת יצירה שאין שלמה ממנה, שזה כבר הישג גדול מאוד.

מלאכת מחשבת של שעטנז בין קטעי התנ"ך וקטעי הפרשנות המרעננת של זבה, יוצרים כאן יצירה, שרק מבחינה ספרותית נטו חשובה מאין כמותה, בעצם ההצגה של זוויות חדשות ומרעננות לאופן ההצגה והתפיסה של "האמהות". ארבעת האמהות הנחשבות (שרה, רבקה, לאה ורחל) וארבעת האמהות שאינן נחשבות (בלהה, זליפה וקטורה היא/או לא היא הגר). זבה מתעסק בתמות כבדות, מתבל את היצירה באמירות פמיניסטיות, אפילו רדיקליות, ... ועדיין העיסוק הוא עדין, קומוניקטיבי, וקרוב לליבנו. הוא מצליח להעביר באופן יוצא מן הכלל שלל רגשות נשיים, כבר ברובד הראשון של הטקסט ואח"כ מעבה אותו ברובד המוזיקה וברובד הביצוע. בליווי המוזיקה של זבה, קטעי התנ"ך מעולם לא נראו מעניינים יותר. עיקר ההישג של זבה הוא בפיסוק ובדגשים המעניינים שהמוזיקה שלו מעניקה לטקסט התנ"כי, לפעמים מאשר לפעמים מערער ... וכל כולה של המוזיקה היא הנחיה חכמה לטקסט, ששואלת שאלות, בעוצמה או בעדינות, או בהפתעה או בהשלמה, בחיבורים מעניינים ומעוררי מחשבה.

זוהי יצירה לקולות נשיים וככזאת, בחר זבה בארבע הקולות הנשיים האופייניים: סופרן ראשון (גבוה), סופרן שני, מצו-סופרן ואלט, כאילו היצירה נכתבה למקהלת נשים (SSMA) והדבר ניכר בהרמוניות המופלאות שהוא רוקח בין הקולות בדואטים ובטרצטים. בכלל, אולי בשל היותו של זבה זמר בעצמו, הוא יודע לכתוב נכון לזמרים ולא מטיל על הזמרות שלו קווים מוזיקליים בלתי ניתנים לביצוע או כאלו שגורמים להן לשיר שלא ברגיסטר הטבעי שלהן, כמו שנצפו לאחרונה במחוזותינו באופרות מקוריות (האדונית והרוכל/פרמונט, האשה המופלאה שבתוכנו/נצר). זה לא שאין ביצירה קווים קשים לביצוע, אך עדיין נשמרת הבהירות של הטקסט, כאשר המוזיקה משרתת את הטקסט ואת הפרשנות ולא הטקסט נאנס לתוך המוזיקה.  (2/1/16)