היה וידאו?

על האופרה "הטרובדור" באופרה הישראלית.

באופרה הישראלית אוהבים להיצמד למבצעים. ולכן אנו עדים שוב ושוב לאותם חיבורים, או ככה זה לפחות נדמה. וכעת שוב חבר לו המאסטרו והאגדה דניאל אורן למאסטרו והאגדה ג'וזפה ורדי לבמאי הפולני מיכל זננייצקי, כולם כוכבים של האופרה הישראלית ביחד ולחוד. קודם הם עשו ביחד את לה טרוויאטה במצדה. זננייצקי ביים באופרה הישראלית כמעט אך ורק אופרות של ורדי, זולת כרמינה בורנה במצדה (ארנני, נשף מסכות, לה טרוויאטה וכעת הטרובדור). דניאל אורן, טוב אין צורך להכביר במילים… ורדי, טוב אין צורך להכביר במילים. כעת יש חדשות רעות וחדשות טובות. החדשות הרעות הן שלמרות כל ההצהרות על כמה זה חשוב לשלב באופרה, שהיא שילוב כל האומנויות (gesamtkunstwerk – יצירת האומנות הכוללת, אליבא ד'ריכרד ואגנר), גם אומנויות חדשות כמו וידאו, עבודות הווידאו של האומנית הישראלית הבינלאומית מיכל רובנר, מתי שאפשר לצפות בהן (ממקומי בקצה שורה 7), כמעט ואין להן שום ערך מוסף להפקה. החדשות הטובות הן, שמדובר באופרה מקסימה וסוחפת של ורדי, שדניאל אורן הוא כהרגלו דניאל אורן סוחף ויצרי, ושמיכל זננייצקי נפטר מהשעבוד הבלתי-נדלה לפרטי הפרטים שלו, סוף סוף, תודה לאל, סוף סוף, ועיצב סצנות מינימליסטיות וחזקות. מעניין מה היה קורה אם היו משאירים את הבמה לווידאו (ולזמרים) בלבד.

למרבה הפלא, העבודה של זננייצקי את רובנר לא נוצרה לאופרה הישראלית. הסיפור של החיבור ביניהם, או הערות על עבודתה של רובנר להפקה, לא מצאו דרכם לתוכניה וחסרונם הורגש מאוד. את החסר השלמתי מהראיון שערך עמיתי יוסי שיפמן מאתר הבמה עם רובנר, ובו סופר שהקישור כאילו נוצר במקרה, זננייצקי הגיע אליה כאשר היא הוזמנה ליצור עבודה בפרויקט אחר באחת מתחנות הרכבת התחתית של נפולי. העבודה נוצרה במקור לבית האופרה סן קרלו, שהאולם שלו נבנה במאות קודמות, והוא, כפי שרואים בתמונות בתוכניה, אולם מפואר, בזהב, באדום ובפיתוחים. רובנר, בתל-אביב, הרגישה שהיא צריכה לשנות קצת, כדי להתאים לאולם מודרני עם פרופורציות שונות. ועדיין. עבודות הווידאו שלה לא זכו לכבוד המגיע להן ושולבו בתפאורה קיימת עם האלמנט המיותר בעליל של שתי קוליסות אלכסוניות שמסגרו אותו בקדמת הבמה, מה שגרם לכך שכל תצוגות הווידאו שהוקרנו על המסכים הפנימיים של הבמה, לא נראו כמעט משולי האולם, גם אם עדיין מדובר במקומות היקרים ביותר באולם. קרוב לוודאי שביציע הזול ראו הכול. כך קרה שחלק מהן ניחשתי שראיתי לפי התמונות שראיתי קודם לכן בתוכניה וחלק מהן הבנתי שהפסדתי, לפי חלק מהתמונות שראיתי בתוכניה בדיעבד. אבל בכל זאת, לפי מה שראיתי בתוכניה, לא נראה לי שהפסדתי משהו. בעצם כל האופרה ישבתי וחיכיתי לווידאו וכל הזמן שאלתי את עצמי: הדבר הזה, זה עבודת התאורן או שזה כבר הווידאו. כמה מתצוגות הווידאו היו די פשטניות ומשמימות, למשל תצוגת הצלבים בתמונת המנזר ואפילו תצוגת הלהבות עם הדמות במרכז, ספק צלב ספק דמות על מוקד: זה התאורה או שזה הדבר עצמו, כך שאלתי את עצמי. בסוף זה הגיע. על המסך הקדמי, עכשיו אפשר לראות סוף סוף ולא לנחש. 2 דמויות ברושים נעים קלות וברקע זוג קטנטן מתחבר ונפרד (כרקע לאריית הרוזן) ואחר-כך דמות ברוש אחת נעה קלות, עם שורות קטנטנות של אנשים צועדים במין מדבר ברקע (כרקע לאריה השנייה של לאונורה) ובסיום האופרה, על המסך שנסגר – עוד ברושים נעים, הפעם גם על הקירות הצדדיים. או אז אפשר לטעון שזננייצקי נפטר מעודף הפריטים, אבל בכל זאת נשאר עם יותר מדי. בהפקה הזו, היה צריך להסתפק או בתפאורה של לואיג'י סקוליו ובתאורה של בוגומיל פאלביץ (הצוות הקבוע של זננייצקי) או בעבודות הווידאו של רובנר. המיש-מש הזה הוא כבר יותר מדי שלא נותן כבוד לא לזה ולא לזה. ובכל מקרה, את הקוליסות האלו חייבים להעיף, שלאונורה ואזוצ'נה ישכבו על משהו אחר.

***

זו כבר הפכה מסורת וגם כאן לא סטו ממנה. איל טרובטורה היא אופרה בחושך, גם בסצנות בהן זה לא נדרש מפאת העלילה, למשל באריה הראשונה הכפולה של לאונורה שמתרחשת בחדר במגוריה של לאונורה. למה? לא ברור. ובהתאמה שוב ושוב בהפקות שונות הדמויות לבושות כחול כהה וירוק כהה, כאילו אין צבעים אחרים בעולם ולאונורה תמיד בבגדי נזירה בסצנת המנזר וכתונת לבנה עם מעיל בצבע כהה בסוף האופרה. אבל הנה מצאתי ביו-טיוב הפקה של האופרה, עם אנה נטרבקו, שמתמחה בתפקיד לאונורה בשנים האחרונות, והיא כמעט כולה באור: ולא רק זאת, אלא שהלבישו את המשתתפים בתלבושות קומדיה דל-ארטה. טוויסט מעניין ומעורר מחשבה. תראו את אינז הליצנית בהפקה הזו, באריה הראשונה הכפולה של לאונורה (Tacea la notte placida), כאן. (כל האופרה בהפקה זאת של שטאטאופר בתיאטרון שילר בברלין, כאן). ובתל-אביב: על החלק המעוגל שבתוככי הבמה מסתובבת הסירה של החלק הראשון ומתגלה ספסל עליה תשכב אינז כאשר ידיים מגיעות מאחור ונוגעות לא נוגעות בה, כאילו ממחישות את המחשבות האירוטיות שעליהן שרה גבירתה. למה? טוב, זננייצקי. אמרתי הכול.

הסיפור של איל טרובטורה מתחיל ונגמר באש מדורת המוקד. תחילתו בצוענייה שנשרפת על המוקד, המשכו בתינוק שמושלך לאותה אש עצמה על ידי בתה במטרה לנקום וסיומה כנראה בשריפתה של בת הצוענייה (ומותו של התינוק הנכון) בסופו של הסיפור. אף אחת מהסצנות אינה חלק מהאופרה עצמה. תחילתו מסופרת בתחילת האופרה על-ידי שניים, פרנדו מפקד המשמר של הרוזן די לונה, ממש בתחילת האופרה ובמערכה השנייה, על-ידי זורקת התינוק עצמה, אזוצ'נה. סופו של הסיפור נרמז עוד באופרה, כאשר אזוצ'נה נתפסת ונגזר עליה למות. אך על הבמה בתל-אביב המוקד או השארית שלו – מעגל האבנים המפויח המקיף אותו, נוכח בקדמת הבמה כל הזמן ואני לא בטוחה שהדבר משרת איזו שהיא מטרה. להפך, הרבה פעמים המבצעים נתקלים בו והוא מפריע להם לצעוד נכוחה. בעיקרון, התפאורה סטטית למדי. שתי קוליסות דמויות סלעים בקצוות, מעגל אבנים מפויח במרכז קדמת הבמה, במה נמוכה עגולה במרכז עומק הבמה, קירות מתרוממים באחורי הבמה, עשויים כנראה פסים פסים או חרכים חרכים, חלקם עם תאורת ניאון (לא בדיוק היה ברור לי מה, מפאת הקוליסה הימנית לא ראיתי את כמעט כלום מהקיר האחורי של הבמה אלא רק את הקיר הצדדי הנגדי) ושלושה מסכים, אחד בעומק הבמה, אחד אחרי הקוליסות ואחר בקדמת הבמה, אותו פותחים וסוגרים 5 חיילים – לא ברור לשם מה צריך אותם.

איל טרובטורה היא אופרה מיוחדת, מכיוון שיש בה ארבע דמויות ראשיות, שמקבלות כל אחת 2 אריות באופן שווה. והדמויות האלו אינן שני זוגות אוהבים (כמו למשל בנישואי פיגרו, שגם בה ארבע דמויות ראשיות) אלא שלוש דמויות שמהוות משולש אוהבים ועוד דמות שהיא בכלל האימא (המאמצת) של אחד מהם ומי שבעצם מניעה את העלילה. באופן יוצא מן הכלל, דמות האם הזו היא גם מצו-סופרן כבד, אחת הפעמים הראשונות והספורות שדבר כזה קורה באופרה. ידועה בזאת גם כרמן של ביזה, גם היא צוענייה וה"רעה" בסיפור, אבל שם היא זוכה בעיקר לשירים מושרים, בעוד שבאיל טרובטורה אזוצ'נה זוכה לאריות ממש בנוסף לשיר המושר Stride la vampa (הלהבות בוערות), השיר שמציג אותה לאחר מקהלת הפטישים והסדנים של הצוענים (Vedi le fosche notturne). הדמות הזו היתה כה מרכזית בשביל ורדי, עד שהוא שקל לקרוא לאופרה "אזוצ'נה". הדמות הזו היתה מרכזית גם בהפקה בתל-אביב, עם מצו-סופרן נפלאה, ליגה אחרת, רמה אחת מעל כל הזמרים האחרים – מריאן קורנטי האמריקאית. לא רק שלקורנטי קול נפלא וחם, מבעית במקומות הנכונים, היא לחלוטין מתלכלכת בתפקיד, נטמעת בתוכו, הופכת לאישה קשה ורדופת שדים, שעדיין מגוננת על "בנה" עד כדי כך שהיא מביימת את מותו, גם כשהוא בעצם הבן של מי שרצח את אימה. לאורך כל השנים בהם היא מחפשת נקמה, היא מעולם לא חשבה להרוג את אותו ילד, שאת ילדה שלה זרקה במקומו אל אש המדורה בה נשרפה אימה. יש שיאמרו שזה חלק מאבסורדיות הסיפור של האופרה, אך אני חושבת שזה מראה יותר מכל על אנושיותה ומאבקיה הפנימיים העזים של הדמות הזו. היא בהחלט לא נהנית להוציא לפועל את נקמתה בסוף האופרה. אני לא יודעת למה, אבל הדמות הזו מזכירה לי את אמא קוראז' של ברכט.

הסיפור של איל טרובטורה מורכב מאוד ורובו כלל אינו מוצג באופרה, אלא מתרחש לא רק לפני האירועים המוצגים לנו (והמסופר כאמור בהרחבה בתחילת האופרה), אלא גם בין הסצנות. כך על תוצאות הדו-קרב שאליו הזמין הרוזן את מנריקו במערכה הראשונה אנו שומעים מאזוצ'נה במערכה השנייה – היא מטפלת בבנה הפצוע ואף ביימה את מותו כדי שהרוזן יפסיק לחפש אותו (ואותה, כנראה) ומנריקו מספר שכוח מסתורי מנע ממנו להרוג את הרוזן (אחיו). גם מה שקרה בקרב אליו יצא מנריקו לאחר שאץ להציל את אימו מסופר לנו בתחילת המערכה הרביעית בידי רואיז וליאונורה. אכן, שיטת הפערים עובדת שעות נוספות. ואם הדו-קרב במערכה הראשונה הוא על-בסיס אישי, הרי הקרב שאליו יוצא מנריקו אינו אישי אלא חלק ממאבק השליטה בארגון שבספרד בתחילת המאה ה-15. מנריקו הוא אמנם טרובדור, זמר נודד (ובהפקות מסוימות, כמו זו הנזכרת לעיל עם נטרבקו, הוא מופיע על כלי נגינה על גבו), אך בעצם הוא גם חייל להשכיר. היריבות בינו לבין הרוזן אינה רק אישית, על ליבה של אישה ששניהם אוהבים, אלא גם פוליטית ולכן הרוזן יכול בעצם לעצור את מנריקו. אלא שאזכורים קלושים אלו לא זוכים להרחבה ובהיעדר ההקשר הרחב יותר, לא ייפלא כי הדברים נראים אבסורדיים: איך בשל נערה מתפתחת מלחמת חורמה כזאת? (ועוד לא דיברנו על ההאשמה בכישוף הנראית היום דמיונית לחלוטין, אך לא כך בזמן ההתרחשות). אין זאת אלא כי ורדי בחר להשמיט את כל האזכורים הפוליטיים כאשר עיבד לאופרה את המחזה בעל אותו שם (El Trovador) מאת הספרדי אנטוניו גרסיה גוטיירז ובחר להדגיש רק את הרגשות. במכתבו לליברטיסט הראשון של האופרה הוא כותב: "באשר לתכנון הפרקים, ככל שיהיה הכול מוזר ובלתי רגיל, מה טוב". כך מצמצם ורדי את המחזה הספרדי, שמתייחס למצב הפוליטי בספרד בעת הצגתו (1836), למעין סיפור גותי, שבו הכישוף מהעלילה המקורית משליך על הפערים המובנים ועל הפערים שאינם מובנים ויוצר דרמה סוחפת ויצרית, גם מעצם אי-הנהירות שלה. אולי לכן בוחרים תמיד להציג את הסיפור הזה בחושך… והטירות, ובכן גם הן אינהרנטיות לעלילה (ואם תרצו, אפילו תמצאו את חורבותיו של מבצר קסטלור, בו שוהים לאונורה ומנריקו במערכה השלישית, אי שם בספרד). באורח מסתורי, שלא זר לאווירת האופרה הזו, נפטר באמצע העבודה הליברטיסט סלבדורה קמרנו (שחתום על האופרה לרוב לבדו, כי עשה כבר את מרבית העבודה) ואת העבודה סיים ליאונה עמנואלה ברדרה. האופרה עלתה לראשונה ב-19 בינואר ב-1853 בתיאטרו אפולו ברומא.

***

כאמור, הפקה זו של זננייצקי נעדרת את פרטי הפרטים המיותרים שנצפו כאן בהפקות קודמות שלו, אבל בעצם רק לכאורה. בחינה מעמיקה תגלה אי אילו אלמנטים שנחיצותם לא ברורה ולא מובנת ולמרות זאת, זננייצקי בהפקה זו אחראי למעברים מעניינים במיוחד בין הסצנות, כאשר חלקן מתרחשות בעומק הבמה, כנהוג וחלקן בקדמת הבמה לפני מסכי וידאו. כל מערכה מחולקת במקור לשתי סצנות, אבל החלוקה של זננייצקי לא תמיד חופפת ובכל זאת, מבחינה זו אני עם זננייצקי. אלמנט לא מובן 1, כבר בתחילת הערב: 5 חיילים (ניצבים) נכנסים לבמה מהדלתות שבצידיה עוד לפני כניסת המנצח ובסופו של דבר מרימים את המסך עם תחילת המוזיקה. הם גם יעלו אותו בתחילת המערכה השלישית (לאחר ההפסקה) ויורידו אותו בסוף המערכה השנייה ובסוף האופרה. האם הם מסמנים מחזה בתוך מחזה? סיפור שמגוללים לפנינו? מבקרים רבים ראו בקוליסות האיומות והמסתירות אזכור לקפלים של ספר ילדים שנפתח לדמויות ובתים תלת-ממדיים… האם החיילים אם כן הם המספרים? הקהל הנכנס לסיפור? בתחילת המערכה השלישית הם נכנסים לבמה עוד לפני החשכת האולם, מתיישבים על הרצפה וקוראים עיתונים.

בסצנה הראשונה משתתפים מקהלת חיילים ומפקד המשמר פרנדו. מפיו מסופר לנו מה שמתרחש כעת (הרוזן די-לונה מאוהב בלאונורה) ומה שהתרחש בעבר. אבל זננייצקי לעולם נשאר זננייצקי. אלמנט לא מובן 2: בעומק הבמה מאחורי שורות החיילים ניצבים חיילים עם ניסים (דגלים) וביניהם שני חיילים שמתעסקים במין תסבוכת בד או חבלים או חוטים לא ברורה. אלמנט לא מובן 3: בסוף הסצנה כאשר החיילים יוצאים מתגלה בעומק הבמה מין מבנה אבסטרקטי דמוי סירה (מה קשר סירה לטירות בספרד), שמסתובב הופך למין ספסל לא ברור בסצנה של לאונורה ואינז. ואחרי שקמה מהספסל ומהפנטזיה האירוטית, היא כמו המומה, מחפשת עם עששית לקראת השורות שלה בין שני חלקי האריה הגדולה של לאונורה. גם הרוזן ומנריקו מצטרפים לסצנה ללא שינויי תפאורה כלשהם, כאשר מנריקו שר את אריית הכניסה שלו, אריה מושרת שהטרובדור שר מתחת לחלונה של לאונורה, כשהוא נמצא מחוץ לבמה. בסוף יורד מסך ומלפניו נשאר נדמה לי מנריקו, ששומט את הסכין שבו אחז בסצנה הקודמת. רמז לבאות?

המסך עולה על מחנה הצוענים ואת הבמה ממלאים הצוענים הנפחים כשהם דופקים בפטישים על סדנים. אלמנט לא מובן 4: אלמנט תפאורה דמוי קדרה בוערת יורד מהתקרה, מדורת השבט במחנה הצוענים. הוא נעלם כאשר אזוצ'נה מספרת את סיפורה למנריקו, כשהם נשארים לבד, אך חוזר כאשר מנריקו מספר כיצד חס על חיי הרוזן לאחר הדו-קרב. ובסוף הסצנה, כאשר מנריקו מתכונן לקרב ומתלבש בעזרת השליח, אלמנט לא מובן 5: אזוצ'נה מחזיקה משהו כמו תינוק, אח"כ מתברר שזו חתיכת בד. מה זה מסמל? האם יש צורך בעוד רפרנט על רגשותיה האימהיים לאחר הסיפור המזעזע שזה עתה סיפרה? היא אוהבת את בנה המת או את "בנה" זה החי? מה חשוב יותר אהבת האם שלה לבנה (וההגנה עליו) או אהבת האם שלה לאמה ונקמה במי שהוציאה להורג (בנה ו/או הרוזן די-לונה). בכל מקרה, אחר-כך אנו למדים שכל אותו הזמן, עד שהיא תיתפס על-ידי אנשי הרוזן במערכה השלישית, היא בעצם הסתתרה בהרים, כי לא רק היא מחפשת אותם, הם מחפשים אותה בתור רוצחת התינוק של הרוזן האב. אבל בינתיים מנריקו אץ למנזר, ללאונורה.

המסך הפנימי (זה שמאחורי הקוליסות) יורד. סצנה שניה במערכה: לפני המנזר. חיילים עוברים עם עששיות, גם הרוזן די לונה ופרנדו שם. הרוזן נשאר לבד על הבמה לפני המסך עליו מוקרנת עבודת וידאו (סוף סוף) ושר את החלק הראשון של האריה הכפולה שלו. זו סצנה חזקה ומתומצתת וגם השירה טובה, אבל הניסיון להבין מהו הווידאו הזה ומה קורה שם לוקח את הפוקוס מהמוזיקה. רק יותר מאוחר, כשיחזרו על אותו שטיק, פחות או יותר, באריה של לאונורה, נתרגל לאפקט, מה גם ששם הווידאו כללי יותר, עם שורות אנשים ולא רק זוג שהצופה נאלץ לעקוב אחריו בעל כורחו. בסוף החלק הראשון של האריה נעלם הווידאו. חיילים נכנסים לבמה ומתחבאים מאחורי הקוליסות. מאחורי המסך צלליות נזירות. החיילים שרים במקהלה ודי לונה חוזר לחלק השני של האריה (חלק מהחיילים עוברים לצד השני של הבמה) אך בסופה נבלע בתזמורת ובמקהלת החיילים (כן, זה אמור להיות כך).

המסך עולה. נזירות בלבן מתרוצצות על הבמה. מאחור קיר החרכים. לפתע יורד מסך מרובע עם עבודת וידאו (?) של צלבים לבנים על רקע אפור. אחר-כך המסך עולה ומתגלה מסך חרכים עם פסי ניאון כחולים. על העיגול באחורי הבמה עומדים צלבים. הנזירות והחיילים מתרוצצים על הבמה, עוברים משמאל לימין. בסוף נכנסים חיילי מנריקו מאחור. הכול מן אפרפר סגול. בסוף יורד המסך הקדמי ו-5 החיילים תופסים אותו. כעת הפסקה.

בסצנה הראשונה של המערכה השלישית ניצב במרכז הבמה עיגול גדול ממדים מרשים, אך לא ברור מה הוא מסמל, אולי מגן של חיילים? אך זה נראה כמו מגן אפריקאי אובלי ולא כזה של אבירים במאה ה-15…. לאותו עיגול קשורות שלשלאות בראשו. מקהלת החיילים מרוכבת מחיילים עם מדים קצרי ומחיילים במעילים ארוכים. הם יוצאים וחוזרים עם אזוצ'נה שנתפסה משוטטת ליד המחנה. שיאה של הסצנה בתמונה מרשימה של אזוצ'נה קשורה בחבלים לפני העיגול הענק שירד למטה בינתיים כשמשני צידיה שורות חיילים. הנה לרוזן די לונה בת ערובה שתמשוך אליו את מנריקו החמקמק. אלמנט לא מובן 6: בין לבין מתעסק די לונה עם איזשהו בד כתום. מה זה? הם יוצאים ונכנסת לאונורה. העיגול הענק עולה ואחוריו מתגלה פנים מבצר. מנריקו בחליפה הדורה בירוק וגם לאונורה בשמלה הדורה ובכיסוי ראש דמוי הינומה בירוק, שותים ומתכוננים לנישואיהם. אלא שלפתע מגיע רואיז ומספר על חטיפת אזוצ'נה. מנריקו שר את הסטרטה המפורסמת שלו Di quella pira l'orrendo foco כשבדלת מאחור נכנסים חיילים עם צעיפים ירוקים לצווארם ושרים יחד איתו. הוא אוחז ברובה בהתלהבות. לאונורה מתייסרת על הקוליסה מימין. הם יוצאים, המסך האמצעי יורד, לאונורה מורידה את כיסוי הראש ומתייסרת כנגד הקיר.

רואיז מוביל אותה לכלא של מנריקו, על המסך מוקרן וידאו, היא מורידה את השמלה, נשארת במעין כותנת לבנה ועליה היא לובשת מעין גלימה. באמצע האריה (בטרמולו) היא כורעת על ברכיה. הסצנה מינימליסטית ומרשימה. המקהלה ומנריקו נשמעים מבפנים בחלק השני של הקטע, שירת ה-miserere של המקהלה והדואט בין לאונורה ומנריקו. הווידאו נעלם ומאחור אור אדמדם. המסך עולה ועל העיגול במרכז הבמה מבצר מבחוץ עם דלת. זה  מבצר קסטלור. על הבמה משמאל משהו ירוק שנראה כמו דשא…מובן אך סתמי. לאונורה מתחננת בפני די לונה שישחרר את מנריקו. היא כורעת ברך ומנשקת את ידו. היא נשבעת לעצמה (ולקהל) שיקבל אותה בתור גופה, מורידה את הגלימה ובולעת רעל מהטבעת. הרוזן מוריד את מעילו, אוחז בה ומנסה לנשקה.

המבצר מסתובב ותוכו מתגלה כפנים הכלא בטירתו של די לונה. בקדמת חצי העיגול סורגים, דרכם מציצים אזוצ'נה ומנריקו. זו אמורה להיות סצנה מרתקת מבחינה ויזואלית, כך לפי התמונות בתוכניה. בפועל היא קטנה ולא מרשימה ושתי הדמויות נבלעות בסורגים וכמעט ואינן נראות ליושבים בצידי האולם שנבצר מהם לצפות בתמונה פרונטלית וסימטרית. את כל החלק הראשון של הסצנה הם שרים מבעד לסורגים האלו בחלק הקטן הזה של הבמה ובעצם כמעט ולא נראים. היא מתעלפת. הוא מטפל בה. בעצם היא עייפה ומותשת מפחד. פתאום לאונורה נכנסת והסורגים נפתחים. כעת רואים שבפנים תלויים שקים על הקיר. בקיר הצדדי של הבמה גם מופיעים מעין סורגים, או ככה זה נראה. לאונורה מחזיקה את בגדי מנריקו ומתחננת שיברח. אזוצ'נה מתהלכת כמוכת תדהמה בעיגול הכלא. לאונורה מתחילה לגסוס מורידה גלימה, מוכרעת אל הרצפה, קמה, אחר-כך היא נשענת על הקוליסה מימין ומנריקו גוחן מאחוריה. אזוצ'נה מתייסרת על הקוליסה משמאל. על כל הבמה מוקרן וידאו (או שמע זה אפקט תאורה) אדום דמוי להבות. המסך באחורי הבמה עולה והכל נראה לוהט ומואר. די לונה מגיע ומורה להוציא להורג את מנריקו. אזוצ'נה אומרת לו כי הרג את אחיו והוא אומר "ועליי נגזר לחיות". המסך יורד תוך כדי כאילו מאיץ את הסוף ו-5 החיילים תופסים אותו. וידאו מוקרן על המסך ועל הקירות הצדדיים של האולם. דוגמה אבסטרקטית בשחור, לבן אפור, סערה עם ברושים ומשהו כמו צלב. מישהו חושב שזה כנראה מרשים. האם די לונה, אליבא דה זנניצקי, באמת שותה רעל בסוף במקום להתייסר בחייו? כך טען מישהו, אך אני אפילו לא שמתי לב, מיהרו כל-כך להוריד את המסך… למה?

***

אז כפי שהבנתם, זננייצקי התעלה על עצמו הפעם. הבימוי אכן חף כמעט מאלמנטים מיותרים או לא מובנים וכולו תמצות. אך עדיין זה יותר מדי במיוחד בסקציית הווידאו, כהוא מתחרה עם התאורה של התאורן ועם קיר החרכים הדומיננטי שבאחורי הבמה. ועדיין, בהחלט אפשר לומר שלפחות הרקע כמעט ולא גונב את תשומת הלב ומשאיר למבצעים את מלוא הפוקוס. עם זאת, תנועה מעניינת על הבמה, או תנועה בכלל, בקושי היתה. ברוב הזמן, ובמיוחד לפני מסכי הווידאו, הם עומדים ושרים או כורעים ושרים.

הביצוע היה לא אחיד ברמתו, אם כי יש לציין שהרמה הכללית היתה בכל זאת גבוהה למדי. כוכבת הקאסט כאמור היא המצו-סופרן האמריקאית מריאן קורנטי בתפקיד אזוצ'נה. קורנטי הפליאה לשיר ולשחק, לא יצאה לרגע מהדמות וריתקה את הקהל מכל בחינה. היא אישה עבת בשר, קצת תימהונית, זזה בכבדות, גם השירה שלה, עמוקה ונמוכה, מלאת רגש וכוח ואפילו טיפה מלוכלכת כשצריך. הכול מתאים והכול מתחבר.

הסופרן דינרה אלייבה האז'רבייג'נית הציגה לאונורה לא יציבה בהתחלה שהלכה והתייצבה עם התקדמות האופרה. האריה שלה D'amor sull'ali rosee אל מול הווידאו במערכה הרביעית היתה מרגשת וניכר שאז היא כבר ממש נטמעה בדמות. אך ההתחלה היתה פחות מבטיחה. בעיקר ניכרו תנועות יתר עם הידיים וקולורטורות צרחניות באריה הכפולה במערכה הראשונה (Tacea la notte placida/Di tale amor). הדואט שלה עם גוסטבו פורטה בתפקיד מנריקו גרם לה לצרוח, כנראה בגלל שהאחרון, מיודענו מהפקות רבות באופרה הישראלית, לא היה במיטבו כאן. בסצנת המנזר היא שרה יפה ונקי, אך היא נעה על הבמה בצורה סתמית ולא שייכת ולא ניכר שהיא נכנסה לדמות. הבימוי המפגר, שגרס הישענות על הקוליסה בסוף המערכה הרביעית, גם הוא לא הוסיף ליכולת המשחקית שלה. עם זאת, גם באריה המצוינת שלה במערכה הרביעית, היה נדמה שהפקת הקול מעט מלאכותית ולא טבעית, כדי לקבל קול גדול יותר ממה שיש לה באמת.

הסופרן הישראלית אלה וסילביצקי שוב בתפקיד צנוע כאינז, אחרי תפקידים ראשיים רבים, ושוב היא מראה שאין תפקידים קטנים. היא שרה בקול עגול, יפה ונקי, אבל הבימוי המשעמם לא נותן לה להפגין דבר מיכולות המשחק שלה (תראו מה אפשר לעשות עם אינז בהפקה של השטאטאופר הנזכרת למעלה).

הטנור הארגנטיני גוסטבו פורטה מיודענו היה חולה, כך אמר לי מישהו בהפסקה. אבל לי נראה שגוסטבו היקר פשוט עבר כבר את שיאו. כבר בטוסקה במצדה הוא נשמע מתאמץ לתת את הסחורה, אבל שם זה עוד איכשהו עבר. לפורטה בשיאו יש קול ענק ומהדהד, אבל כאן זה נשמע כאילו הוא מנסה לחפות על אי-היכולת שלו לשיר בעדינות בשאגות פורטה, נקיות אמנם, במקום שבו הן לא נדרשות. זה לא התאים, נשמע מאולץ ויותר גרוע, משך את המבצעים האחרים לצרוח גם הם.

גם מיודענו קרלו סטריולי בתפקיד פרנדו לא היה במיטבו, משהו לא נשמע צלול ובטוח כבעבר. לסטריולי קול בס-בריטון עמוק ומלא, אך פה הוא נשמע לעתים שטוח. גם הקולורטורות שלו באריה במערכה הראשונה (Di due figli vivea padre beato) לא היו נקיות או מרשימות.

הבריטון הרומני ג'ורג' פטאן, שכבר הופיע באופרה הישראלית בתפקיד ג'ורג'יו זרמון בהפקת לה טרוויאטה ב-2011, ביצע כאן את הרוזן די לונה באופן משכנע למדי, ובאריה הכפולה שלו במערכה השנייה (Il balen del suo sorriso/Per me ora fatale) הפגין ביצוע נקי תוך שמירה קפדנית על הדינמיקות המתאימות, מה שבלט בקטע האקפלה שבאריה.

למקהלה תפקיד גדול באופרה זו, הן כמקהלת גברים חיילים בסצנות השונות, כמקהלת נשים בסצנת המנזר, כמקהלה מעורבות במחנה הצוענים וכמקהלה מאחורי הקלעים בשירת המיזררה. הביצוע היה לא אחיד. לעתים סוחף ומרגש, לפעמים בעייתי, כך מקהלת החיילים הטובה של המערכה הראשונה, הפכה למקהלת צוענים גברים תפלה משהו וכאשר נכנסו הנשים, הכניסה היה קצת צורמת וחזקה מדיי בהשוואה לשירת הגברים. במערכה השלישית מקהלת החיילים שוב טובה ובמיוחד ראוי לציון הפיאנו היפה.

התזמורת תחת שרביטו של דניאל אורן היתה סוערת כנדרש ואפילו יתר על הנדרש ועדיין הגישה לנו ורדי במיטבו, נקי וסוחף. ראוי שלציין ששום בעיות באלאנס לא ניכרו כאן, למעט אלו שלהן התכוון המלחין.

***

לסיכום מדובר בהפקה סבירה למדיי. לא התלהבתי מתוספת הווידאו ולדעתי היה צריך לבחור בין התמקדות בהפקת וידאו פר אקסלנס ובין הפקה עם תפאורה ותאורה. השעטנז הזה לא עבד וסתם יצר עומס מיותר ולא נעים. מעבר לזאת, לקטעי הווידאו לא היתה קוהרנטיות. חלק מהם כאילו נלקחו מהרפרטואר הקבוע של רובנר (והם היו דווקא השילובים היותר מוצלחים) וחלק, אלו שנוצרו כנראה במיוחד להפקה זו, היו שבלוניים ובנליים. מעניין מה היה קורה אם היו מפקידים בידי רובנר ליצור הפקה שכולה רק וידאו עם מסכים בעומקים שונים של הבמה. ולמרות זאת, ההפקה הזאת כאמור היתה מאוד מינימליסטית יחסית להפקות האחרות שהעלה פה הבמאי זננייצקי ואין ספק שאי הימצאות אלמנטים מסיחי דעת גרמו לי לנשום לרווחה. ברוב האופרה, מלבד בקטע קטן של הווידאו באריה של הרוזן, הבמה היתה לגמרי של המבצעים, אלא שהבימוי שלהם היה אפסי עד תפל. זה אמנם מביא את המוזיקה לקדמת הבמה כנדרש, אבל בהפקת אופרה מצפים למשהו שהוא יותר מקונצרט עם קצת תאורה מאחור… ובכל זאת, מכיוון שהאופרה הזו כל-כך יפה והניצוח של אורן כל-כך סוחף ומדויק, אני כן ממליצה לראות אותה, אך בהסתייגות, אל תצפו ליותר מדי מהווידאו ותתייחסו לתפאורה במינימום הנדרש.

הטרובדור, באופרה הישראלית. בכורה, 31 בדצמבר 2015. מלחין: ג'וזפה ורדי, ליברית: סלבדורה קמראנו עלפי המחזה הטרובדור מאת אנטוניו גרסיה-גוטיירז, מנצח: דניאל אורן, במאי: מיכל זננייצקי, וידאו: מיכל רובנר, תפאורה: לואיג'י סקוליו, תלבושות: ג'וסי ג'סטינו, תאורה: בוגומיל פאלביץ. משתתפים: דינארה אלייבה – לאונורה, גוסטבו פורטה – מנריקו, ג'ורג' פטאן – די לונה, מריאן קורנטי – אזוצ'נה, קרלו סטריולי – פרנדו, אלה וסילביצקי – אינז, איתן דרורי – רואיז, וחטנג מגרילידזה – צועני זקן, לירן קופל – שליח, מקהלת האופרה הישראלית בניצוח איתן שמייסר, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. תרגום: ישראל אובל.