הסאטיר בתיאטרון

על המחזמר 'שיגעון המוזיקה' בתיאטרון הקאמרי

אכן, נוצר פה ז'אנר חדש של מחזמר להיטים. לרוב ממציאים את העלילה שמאגדת שירים לפי נושא, לרוב מלחין. מה שחשוב זה השירים, היתר זה מילות קישור. תנו לנו את השירים ונשמח. כך היה במיקה שלי. הרגשתי שהמחזמר ההוא עלוב, אבל לא יכולתי לעמוד בפני ההקשרים הרגשיים העמוקים שנקשרו ברבות השנים לשירים של יאיר רוזנבלום שהוצגו שם וחזרתי הביתה מרוגשת ודומעת, אם כי מאוד לא מרוצה מהעלילה המפגרת. אולי צריך לקרוא לסוגה הזו מחזמר המחזור. לא בכדי אני נוהגת לרוב להדיר רגליי משלל ההפקות שעלו פה ששייכות לז'אנר. אפילו אני לא זוכרת את השמות שלהם, זה עם שירי נעמי שמר, זה עם שירי שלמה ארצי ועוד כנראה יהיה ההוא עם שירי אייל גולן. היה גם אחד, שאולי יכול גם להיקרא תחת הדגל הזה, עם שירי אום כולת'ום בתיאטרון יפו. הקהל בא בשביל השירים (במקרה של אום כולת'ום: קיצורי שירים, למי יש סבלנות לשיר חצי שעה), אבל אמנות אמיתית, חוץ אולי מאמנות הביצוע, אין פה. בואו נקרא לילד בשמו. זוהי חזרתו של הוודוויל בתלבושת מנצנצת ובהשקעה מרובה, תחת קורת הגג של התיאטרון הרפרטוארי, אבל עדיין זה וודוויל, לא תיאטרון. הסיבה היחידה שהוא עבר מהתיאטרון המסחרי לרפרטוארי היא שהוא הדרך היחידה היום שהתיאטרון הרפרטוארי יכול להחזיק את עצמו כלכלית. וזה מאוד עצוב, פני הדור כפני הכלב. אבל אולי בסוף נוכל להעלות את המקקים של נסים אלוני, על חשבון קהל הוודוויל שאפילו לא ידע שהוא כזה, כי הוא הולך ... לתיאטרון...

על 'מרג'ורי פריים' בתיאטרון הקאמרי.

הדבר היחיד שמהווה זווית מקורית במחזה הזה, היא הקישור בין מכונות הבינה המלאכותית לזקנה. או בכלל, הרהורים על הזקנה. ביני ובין חברותיי המבקרות די הוסכם, שהמשפט החזק של הערב הוא "50 שנה אנו חיים ו-50 שנה הנוספים אנו מעבירים את הזמן עד שהזמן שלנו יגיע" או משהו כזה... לשכוח שאני הולכת למות במשך 50 השנה האחרונות שלי. הרהור הגותי שמביא את טס (הבת) להתאבד בסופו של דבר. היא לא רוצה לסבול 50 שנה האחרונים כנראה. להרהור הזה אין כמובן שום קשר למכונות שעליהם אמור לנסוב המחזה. ומישהו אחר בגזרת האקסיסטנציאליזם יאמר שהרהור כזה יכול לנבוע בך בשלב הרבה יותר מוקדם בחייך, מה שקרה לטס בעצם זה מן התאבדות אקסיסטנציאליסטית. זה מה שהיה מעניין פה ולא קשור לחלוטין למכונות האלו. המגאפין עלה על הנושא שאותו הוא אמור להניע.

על 'אותלו' בתיאטרון הקאמרי

ואילו כאן סוף חדש, אותלו, לשווא מנסה להתאבד (כמו שרצה שייקספיר). הסכין היא סכין שחקנים, קפיצית. וילון הפלסטיק נסגר, מאחוריו יוצא יאגו בחלוק לבן ונותן לו מה שנדמה ככדור פסיכאטרי. הנה כי כן, רוקח לנו הבמאי עלילה אחרת לגמרי, בסופו של יום. אין כאן סדר חברתי קהילתי שהופר, שיש להחזירו לכנו, להיפך, האינדיבידואל הפסיכופט שאינו נשמע לחברה, משליט סדר חדש כרצונו, מפעיל את מי שנחוץ כדי להשיג את טובתו ותועלתו, ללא מורא וללא רגשות אשם או חרטה וסופו שהוא מנצח ומשיג את שלו. ועוד מוציא אותנו גזענים. כנגד הערבי. הוא באמת לא רצה לומר שהוא גזען נגד ערבי. את זה אנחנו אמרנו. מצד אחד, בראוו. הצליח הבמאי לתפוס את הצייטגייסט: בדת הכסף (או בדת ההצלחה בכל מחיר) כל האמצעים כשרים ומי שלא מתנהג כך, פרייר. מצד שני, האם באמת אנו רוצים לקדש עולם של תפוס ככל יכולתך ללא שום מעצור חברתי. אם הבמאי רצה להטיח בפרצופינו מה קורה כשאין דין ואין דיין בחברה, אם הוא רצה, לא נראה לי שהצליח לו.

על 'האם יש מקקים בישראל?'  מאת נסים אלוני, בעקבות קריאה מבוימת בקאמרי.

ואולי הרגע המרגש מכל, ההשתחוויה כמובן, כל השחקנים ותמונה אחת גדולה של מי שכבר לא איתנו ואיתנו יותר מכל, נסים אלוני. שבחייו לא זכה ואנו מקווים שמהשמיים הוא מביט בנו מרוצה... טוב, בטח הוא רוצה להחליף כבר כמה משפטים...

ולא רק פלא שעולה מחזה של נסים אלוני, אלא שסוף סוף נגאל מהמגרה המחזה האחרון הגנוז. שעבר דרך ייסורים גם בניסיון הנוכחי להפיקו, והתקבל ונקרא ונדחה, והוגש ולא קיבל מימון, ונידון ובסוף ירד מסדר היום בלא כלום, עד שמצא לו בית. לא ממש בית, במה זמנית וחד פעמית. כמו הפסיון שמוצג בו.

בואו נשנה לו את הסוף. או שלא. אל תהרגו אותו יותר. את נסים אלוני. המבקרים שהיום יגידו בריש גלי, אלוני הוא גדול מחזאי ישראל, אלוני ולא חנוך לוין בעל הלובי הבלתי נלאה, הם אלו שמיררו אז את חייו. שהורידו את המסך על יצירתו מוקדם מוקדם מדי. הם מכים היום על חטא. אולי כי זה קשה, קשה להבין את המורכבות, את השכבות הרבות, את הקישורים ביניהם. והקהל, כמו שאומר אלוני, רוצה בידור. לא רוצה לחשוב, לא רוצה להסתבך. רוצה לצחוק. והתיאטרון רוצה לעשות כסף. כמו אוסקר. והפוליטיקאים רוצים שהכול יהיה ברור, מי נאמן ומי לא. אם יש מקקים או לא. אבל אנחנו אמנים ואנו צריכים לשאול שאלות קשות. לצעוד לירושלים כדי שנוכל באמת לזכור, מאין באנו ולמה באמת אנו הולכים לאן שאנו הולכים. מי ירים את הכפפה. מי ירשה לנו באמת לשאול, בצבע מלא ומעל במה רחבה, האם יש מקקים בישראל?