הסאטיר בתיאטרון

על ההצגה "כבוד אבוד" ועל ההצגה "על האש" בתיאטרון הקאמרי.

שני המחזות משלימים זה את זה כאילו היו שני צדדים של אותו מטבע. כבוד אבוד (Disgraced במקור, עלה לראשונה בשיקגו ב-2012) מאת הפקיסטני-אמריקאי איאד אקטר עוסק בדילמת הזהות של מוסלמי-אמריקאי ובמיוחד לנוכח החוק למלחמה בטרור שנוצר לאחר פיגועי 9/11. על האש עוסק בדילמה של חיינו כאן, למה באנו (שואה) ולאן אנו הולכים (מלחמה ועוד מלחמה) וזאת כמעט מבלי להזכיר את הפאן הערבי-ישראלי, למרות שכול היתר, כולל עובדים זרים, נוכחים אף נוכחים.

מחזה סיטואציה – מול מחזה הווי. הראשון בעל מבנה מהודק ושלל ניואנסים מעוררי מחשבה, כראוי לזוכה פוליצר, בהפקה חזקה, עם רמות משחק לא אחידות, השני, נסוב בעיקר על משחק משובח, מחזה הווי שהוא מעין מראה מוכרת עד זרה של חיינו כאן, שנדמה כאקספוזציה בלתי נגמרת עד לפיצוץ הבלתי נמנע, של האקדח שהופיע במערכה הראשונה (כדור ארגעה) שיורה בסוף (התפרצות הבן הלום הקרב). זה הזכיר לי ויכוחים בלתי נגמרים עם חברה מבוגרת יותר וימנית יותר על למה אנו פה (להם טראומת השואה לא כל-כך רחוקה), ולאן פנינו מועדות. זה הזכיר לי את אבא שלי ואיך שהוא תופס את מה שצריך לעשות למען הילדים. הכול כל-כך מוכר וכל-כך אנחנו ואז גם מגיעים לשירים ובלוטות הדמע מופעלות כמעט אוטומטית עם רגע הפריטה על הנימים הישראלים הקולקטיביים שאי אפשר להיפטר מהם, בבחינת מי שנולד דתי, גם אם יחזור בשאלה, תמיד יישאר דתי בנשמתו. זה גם מתאים למחזה השני, על המוסלמים. גם הם לא יכולים לברוח ממי שהם, כנראה.

מבחינה מסוימת, הסיפור של אמיר בכבוד אבוד הזכיר לי את הסיפור התלוש של י.ד. ברקוביץ אודות יהודי שיוצא מן הקהילה היהודית אל ההשכלה ומוצא עצמו תלוש, הן מסביבתו הקודמת והן מזו החדשה שביקש לאמץ לעצמו. אלא שבנרטיב היהודי, היהודי למרות הקשיים אימץ בסופו של יום את הסביבה החדשה, או בנה לעצמו אחת דומה לה ואילו המוסלמים, כך נראה, גם לפי המחזה, בעצם חוזרים בגאווה למקורותיהם, אפילו מתוך איזה רצון לנקמה. כמו שאומר חוסיין לאמיר בסוף המחזה: אתה שונא את עצמך והם גם לא מקבלים אותך. בסוף, הוא אומר אנו נשתלט עליהם בחזרה, נראה להם על זה שלקחו לנו את הכבוד.  (15/12/15)

המשך לקרוא

על ההצגה "עשר דקות מהבית" בתיאטרון הבימה ועל ההצגה "הטווס מסילוואן" בתיאטרון יפו.

אפשר לומר שנעלבתי. בשמי ובשם אנשים אחרים. נעלבתי, כי מה שראיתי על הבמה בהבימה לא יכול להתקרא תיאטרון. אוסף של רפליקות כמו הפולחות את מוחו המתלבט של מתחבט, אינו מתחבר כאן לכדי אירוע תיאטרוני או דמויות ולא שאי אפשר, אבל כאן זה לא קורה. אז נעלבתי בתור קהל שמזלזלים בו. ואחר-כך נעלבתי בשם כל הדמויות האמיתיות שמיוצגות כאן, כלומר אלו שאליהן נחשפתי גם ב"מציאות" – כלומר מעל גבי מסכי הטלוויזיה בזמן אמת – אמהות שכולות אמיתיות: אסתר וקסמן ולהבדיל וכמעט ללא הבדל, 20 שנה אחריה, רחלי פרנקל. זכרתי אותן מהטלוויזיה. נשים עדינות, שפונות מעל גבי המרקע לישראלים ולפלסטינים ומתחננים על ילדיהן. על הבמה הן הפכו לקריקטורות רגשניות וקצת היסטריות. נעלבתי, זה לא הזיכרון שאני רוצה לחיות איתו, לא הזיכרון שמי שלא היה שם בזמן אמת צריך לאמץ בתור זיכרון.

מבין שתי ההצגות, דווקא מי שנחשבת תיאטרון פרינג' טבועה עמוק באסנס תיאטרוני קלאסי ומתקשרת באמצעות דמויות שמצליחות להתגבש כולן לדמויות מלאות, גם אם הן רק פיסות קטועות מפאזל גדול הרבה יותר, הרבה יותר מהסיטואציה הספציפית המוצגת בפנינו. לעומת זאת, הנה באה אותה "הצגה" בהבימה עם קונספט חדשני, כאילו יצא ממחוזות הפרינג' הקיצוניים ביותר ומנסה לייצר תיאטרון מפיסות טקסט ללא דמויות. ובכן זה לא עבד. לא במקרה זה. זה לא שזה חידוש כלשהו, כבר עשו ניסיונות כאלו בעולם, אבל בהבימה לא הצליחו לפענח את השיטה איך לעשות את זה באופן אפקטיבי, ולא רק כי באמת מאוד קשה לעשות הצגה על רצח רבין ולצאת ממנה בשלום.

ועוד הערה על הטווס מסילואן. אין זה סוד שהאירוע הזה נכתב ונוצר על-ידי אנשים שמצהירים על עצמם בריש גליי כשמאלנים הרד-קור. ועדיין, לפנינו הצגה מאוד מאוזנת שמציגה את כל המרכיבים של הסכסוך הזה בצורה אנושית, מעוררת הבנה והזדהות, גם אם לא מסכימים עם מה שהם עושים, כי בסופו של יום, ומעבר להמחשת הסיטואציה הספציפית או "הסכסוך", אנו עדים לתהליך האנושי האוניברסלי שבו כל אחד מחפש ובעצם שבוי בזהות שלו, תהא אשר תהא. ולהבדיל, עשר דקות מהבית לא מצליחה להעביר שום דבר אמוציונלי פרטי או כללי. להיפך, היא אפילו מצליחה להרוס את הזיכרונות המציאותיים שיש לי מבני הזוג וקסמן ומרחלי פרנקל ואפילו מרבין עצמו (אולי גם כי רוב הדמויות האחרות הן פשוט דמויות קולקטיביות – "העציר", "האמהות", "היועץ", "החוקר")....  (28/11/15)

המשך לקרוא

על "משפחה עליזה" בתיאטרון הבימה

למרות שהיה מבדר יחסית ואף נוגע ללב בקטעים מסוימים ולמרות המשחק המצוין של נורמן עיסא וטל קלאי, אין צל של ספק שהמחזה הזה לא היה צריך לעלות בכלל בישראל 2015, לא בתיאטרון מסחרי ולא בתיאטרון הלאומי ובוודאי ובוודאי לא בניסיון נואל לעדכנו לימינו אנו. לא ברור לי למה בדיוק כעת נזכרו בהבימה במחזה הזה ולמה פתאום החליטו להפיק דווקא אותו, האם חיפשו משהו מתאים לנורמן עיסא, כמו שנעצר בחצות נראה שנבחר במיוחד למידותיה של גילה אלמגור? מתוך הקאדר העצום של המחזות על הנושא הלהט"בי נבחר מחזה שתכניו ומסריו כבר מזמן לא רלוונטיים וכמו להוסיף חטא על פשע, במקום להשאיר אותו כמחזה היסטורי של שנות ה-70 (כמו שמשאירים את שיער כי אחרת זה לא יעבוד) החליטו החלטה אומללה להעביר אותו לימינו, אבל רק בפרטים הקטנים.... המסר נשאר תקוע בימים חשוכים של סוף שנות ה-60, כאשר הומוסקסואליות בארץ היתה בלתי חוקית.... אולי היה ראוי יותר להעלות מחזה על נישואי גאים, מה שנראה כמו חלום רחוק בארץ הקודש, שעדיין לא יודעת בכלל מה זה נישואים אזרחיים (הבסיס לנ"ל) או מה זה הפרדת דת מהמדינה. במקום לראות את ההצגה הזאת, עדיף לראות את "אני קייט" (על קייטלין, לשעבר ברוס, ג'נר) בערוץ E!, היסטוריה בהתהוותה. מי יאמין שאני אעדיף ריאליטי על תיאטרון.....  (17/9/15)

המשך לקרוא

על "נעצר בחצות" בתיאטרון הבימה

נעצר בחצות (Taken At Midnight) אינו מחזה. או יותר נכון אינו דרמה. אין כאן קונפליקט, אין כאן התחבטות, אין כאן דמויות שעוברות תהליך. הייתי יכולה אולי לכנות אותו "מחזה דוקומנטרי", אך המונח הזה שמור כבר בעולם האקדמי לז'אנר מחזות שקיים עוד מזמן יוון העתיקה ובמיוחד לז'אנר שפיתחו ברכט ופיסקטור, שבו הטקסט נסמך במלואו או בחלקו הגדול על חומר דוקומנטרי (עיתונים, דוחות ממשלתיים, ראיונות וכד'), לרוב מבלי לשנות את המילים (ואז הוא גם נקרא "תיאטרון מילולי"). נעצר בחצות אמנם משלב סרטי וידיאו אותנטיים (אמצעי שבו השתמש לראשונה פיסקטור) ופה ושם מצוטטים בו מסמכים או מכתבים, אך אלו אינם העיקר באופן שיצדיק שיוך ז'אנרי שכזה. רובו של המחזה הוא שחזור סצנות שכנראה התרחשו במציאות ואולי יש לקרוא לו "דוקומנטרי מומחז", כמו הקטעים בסרטים הדוקומנטריים המשוחזרים על-ידי שחקנים.

הבעיה בהתמקדות בסיפורה של האם, מעבר לבעייתיות הבסיסית של מחזה מסגרת שמשתלט על המחזה עצמו, לא רק מספר את סיפור הנס ליטן דרך מים, אלא גם בעצם מתנצל עליו. האם ההתנצלות הזו, ההתמקדות באיפוק של האם, היא בעצם האיפוק האנגלי המפורסם? אולי חסר הרצון באמת לזעזע? אבל מה לעשות, הסיפור הזה מזעזע! ההתנצלות הזו על הנס ליטן, לא מאוזנת מצד שני בשום התלהבות, הצדקה ורציונל אפילו אוטופי למעשיו. ובסופו של יום, כל האנשים הגדולים האלו: ליטן, מיזם ואוסייצקי מוכתרים בתור פריירים.

אולי המחזאי ניסה להציג או לרמוז על הבנליות של הרוע, משום שבחר להפגיש את דר' קונרד וגב' ליטן לא רק במשרדי הגסטפו, אלא גם בפארק, והוא, ג'נטלמן גרמני, אף מזמין אותה לגלידה ומדקלם ביחד איתה את שייקספיר. הם היו יכולים להיות ידידים בסיטואציה אחרת. לא יכולתי לנוכח הסצנה הזו שלא להיזכר באחד המחזות המבריקים ביותר על השואה, שהטיב להעביר את אותה בנליות חמקמקה של רוע, טוב של ס.פ. טיילור. ואם טוב המעולה הוא אמנות הצירוף של האפיזודות הבנליות למסמך מזעזע, נעצר בחצות הוא צירוף אפיזודות בנליות ולא בנליות למסמך מיותר. הכתוביות שטרחו להציג לנו בסוף, שוב כמו בסרט דוקומנטרי, שממרום היציע גם לא בדיוק ראינו מה כתוב שם, אולי ממחישות את כל הביקורת כולה על רגל אחת: במקום לעשות כאן תיאטרון, נתנו לנו הרצאה, משעממת, לא מדויקת, לא מלאה.  (25/7/15)

המשך לקרוא