בעקבות 'בית בובות' באוניברסיטת תל-אביב
השאלה אינה למה אנשים הופכים עצמם לבובות, כמו שהיא מה זו התיילדות. שכן התיילדות אינה בובתיות. אלו שני דברים שונים שיכולים לדור בכפיפה אחת או שלא. נורה היתה בובה, אבל לא ילדה. ואילו כאן בהפקה זו, היא מנהלת גן ילדים שהוא כמעט כמו בית משוגעים, אותו נאלץ בעלה לחצות, כדי להגיע לאי של שפיות, המשרד שלו. או שמע להפך. הוא בורח לבועה (תרתי משמע) השקרית והמגוננת שלו, בעוד נורה צריכה להיאבק בסופות החול. לחולל סופות חול. להכניס את כולם לסחרחרת בקרוסלה שלה. נורה שמוציאה כמעט את כולם מעצמם, את בעלה, את כריסטינה, ד"ר ראנק כבר נמצא שם ממילא, ותעיד על כך התייחסותו המקברית למוות שלו עצמו. אולי מכיוון שכך, הקשר של נורה איתו כל-כך בלתי אמצעי. הדינמיקה היחידה בין שתי דמויות בהפקה הזו שמרגישה אמיתית. כי ילדים הם לא בובות מרוסנות ומתופעלות, ילדים עדיין נמצאים בעולם שבו הכול מותר, שבו מערכת האילוצים החברתית עדיין לא אזקה אותם להתנהגות בובתית זו או אחרת. ילד תמיד יבקש "את זה". הוא רוצה והוא מבקש מייד. ואם הוא לא מקבל הוא בוכה. מייד. אין לו עקבות ואין לו שיקולים. כמו קרוגסטד, שהיה בובה ונהיה הילד הרע. ללמדכם, ילד הוא לא בובה. למרות שיש כאלו שמתבלבלים. עד היום.
הסאטיר בתיאטרון
מוכרים בלבד
על 'סירות בודפשט' ועל 'בית המצוות' בחג המחזמר בת ים
ההתחלה נראית מעניינת, אפילו מחדשת (ולהזכירכם זה מחזמר שואתי): קבוצה במחנה ריכוז מתכננת בריחה באמצעות סירות בעזרת אחד הקצטניקים, מארֶק בן בודפשט, בונה סירות לשעבר שכעת עובד כנגר ובונה שולחנות וכסאות. ולכן השם סירות בודפשט. אבל אחרי עשר דקות, הסירות האלו נגמרות (למעט הבלחה של דגם סירה מפגר באחד מקטעי המעבר...) וכל מה שנותר זה בליל קלישאות שואה או קלישאות בכלל מכל סוג אפשרי....
...
ההבדל הגדול ביותר, לגבי דידי, בין המחזה והמחזמר הוא העתקת ההתלבטות המוסרית מהתלבטות מוסרית פנימית של הקהילה היהודית בלבד להתלבטות מוסרית בין יהדות ונצרות, כאשר ההתלבטות היהודית משוכפלת להתלבטות נוצרית מקבילה, הניצבת כהד להתלבטות היהודית המקורית. אני לא בטוחה שמחזה של שלום אש זקוק לקביים האלו. ולו רק בשל הפתרון הממרק שאלו מציעים, שכן כאן, להבדיל מהמקור, האב נוטש את בתו החוטאת וחוזר בתשובה, והיא בלית ברירה מוצאת עצמה אצל הסרסור הנוצרי שקנה את בית המצוות, ואילו במקור האב הוא זה שחוטף אותה מאהובתה והופך אותה לזונה בבית זונות שלו (טוב, הוא רגיל, גם אשתו, שהושמטה במחזמר, היא זונה לשעבר). את הסיום הזה, פחדו כאן כנראה, שהקהל לא יוכל לבלוע ולכן הציגו לו מין תופעת אמצע טוביה החולב, שבו האב אומר קדיש על בתו שהתפקרה והפכה ללסבית. העונש שלה, לא מידיו באופן ישיר, הוא להיות זונה אצל הגויים, בחירה שלה. האם המסר הזה לא יותר הומופובי מזה שבמקור.
תנו להם את כל אהבתכם
על 'עלובי החיים' בהבימה
בסופו של יום, בספר ובמחזה, מנצחים הבורגנים. המהפכה היא של הסטודנטים הבורגנים (עניים לא הולכים לאוניברסיטה), שאם הם לא מנצחים הם זוכים לפחות בבחורה השווה (בורגנית וזכה, ושכחנו שהיא בת של זונה, בעצם היא לא יודעת את זה) וכל מי שלא שייך (כלומר ולז'אן, שמאס בהתחפשות) צריך לעזוב. האם ז'אבר שומר על הצדק או על הסטטוס קוו החברתי הצבוע הזה, כלומר מחפש את כל העניים המתחפשים לבורגנים, כדי לשמור על טוהר הבורגנות? האם בכלל המסרים החברתיים הכבדים כל-כך של הספר, עוברים למחזמר? עוברים בהפקה הזו? תשובה 1: כן, זה מוזכר וזה מהדהד לימינו. תשובה 2: לא. הבורגנות ניצחה. המסר החברתי הוא רק עלה תאנה, שלא יהיה לגמרי תפל. לא יצאנו החוצה עם רצון לשנות את העולם. אנחנו הבורגנים השבעים עמדנו על הרגליים בסוף ההצגה. בגלל משהו אחר. בגלל המבצעים. קצת מזכיר לי את "תנו לנו את כל אהבתכם" בסוף יאן פאבר…
כל אחד לעצמו
על ההצגה 'לבד בברלין' בתיאטרון הבימה
כמה מיתות יש במחזה: סבסטיאן, בנם של הזוג קוונגל, שמת בקרב, פראו רוזנטל, היהודיה שמשתגעת במחבוא וקופצת אל מותה, אנו קלוגה – שנרצח על-ידי החוקר אשריך כדי לסגור את החקירה או כדי לא לסבך אותו, אשריך שמתאבד, והארבעה שרואה קוונגל בתעתוע בתחילת המחזה: טרודל וקארל ובני הזווג קוונגל, שמוצאים להורג בעוון בגידה במולדת, כלומר מחשבה אישית והפצת גלויות עם דברים נגד הפיהרר. כתובות בכתב יד ומונחות בחדרי מדרגות בברלין, אחת לשבוע. זה נראה כה תמים ואידיוטי היום, שקצת לא ברור למה מתנהל אחריהם מצוד היסטרי כזה, שמוביל את החוקר להפיל את הפשע על אדם אחר ואף לרצוח אותו, כדי לסגור את הסיפור כמה שיותר מהר. אז, בזמנים ההם, גלויות היו כנראה מאוד חשובות. עד כדי כך שממש סימנו דגלונים על מפה. כאילו שאין מה לעשות במטה הגסטפו, רק להתעסק עם גלויות. או שבהעדר כל אפשרות להבעת דבר ביקורת או להפגנת חוסר ציות. לגלויות האלו יש אימפקט בל ישוער. בגלל 18 גלויות אתם תמותו. 18 הגלויות שלא תפסו מתוך 276 שהנחתם. אומר החוקר. את היתר מסרו האנשים שמצאו אותן ישר לשלטונות, כדי שלא ייחשדו כתומכים בנאמר או באקט. וגם 18 הגלויות שלא נמצאו, אומר החוקר, בוודאי הושמדו מייד בידי מוצאיהן. הרעיון – לאסוף כל דבר תעמולה, כדי שלא יהיה דבר שם בחוץ. כאילו ששליטה כזו הרמטית אפשרית. היום אולי לא, אבל אז אולי כן. הפסיכולוגיה חזקה מכל מצפון. האימה, הפחד הופך את האנשים לטורפים, למלשינים, למשתפי פעולה צייתנים של השלטון, לחסרי מחשבה, לחסרי מצפון, אדם לאדם זאב. קוונגל נתפס כי אדם אחד הסתכל דרך עינית הדלת שלוש שעות כדי להלשין על שכנו. למה? בעולם כזה, לא רק שאין ביטחון, אין גם פרטיות. האם פאלאדה מבקר את גישתו הוא של "הגירה פנימית"? אני חושבת על המנגנון "מנגנוני מדינה אידיאולגיים" של אלתוסר ועל הניסוי הידוע הנחשול.