הסאטיר באופרה

על האופרה "העטלף" באופרה הישראלית.

חנה מוניץ, לכלכת! זו לא הפקה שהיתה צריכה להעלות כאן. האם מישהו בכלל ראה את ההפקה הזאת של העטלף בביצוע בית האופרטה של בודפשט לפני שזו הגיעה לכאן? לא יודעת למה, אבל יש כאלו שחושבים שאופרטה זה ז'אנר נחות שלא יכול לעלות בבית אופרה רציני. אני דווקא לא שותפה לדעה הזו. כשמתייחסים לאופרטה ברצינות, כלומר יוצרים הפקה אינטליגנטית ועשירה ומלהקים מבצעים טובים, אופרטות לא נופלות מאופרות באיכות המוזיקלית ובחוויה שהן מספקות, ובמיוחד כשלפנינו העטלף, היצירה הכי מפורסמת, ובכל הנראה הכי איכותית בז'אנר ולפי אתר OperaBase, מספר 16 ברשימת האופרות המבוצעות ביותר. ולראיה, מיטב מבצעי האופרה בעולם הופיעו בה. הגדילו ועשו במטרופוליטן אופרה בניו-יורק כאשר בחרו להציג את המערכה השנייה של העטלף בגאלה מיוחדת לציון 25 שנה בלינקולן סנטר (1991), כאשר בחלק הנשף של העטלף, היכן שנהוג לשלב שירים אורחים, היו הופעות אורחות של מיטב זמרי האופרה בעולם במיטב האריות הבלתי נשכחות מאופרות ידועות. ובכן, שום דבר ממה שהיה בתל-אביב לא התקרב, לא הזכיר ולא היה דומה, שואף, מה שתרצו, להפקה סבירה. מה שהיה לנו על הבמה, נראה מיושן, פרובינציאלי, מתאמץ, כמו הפקה דלת-תקציב של בית אופרה פריפריאלי המתאמץ להוציא מופע איכשהו. כל הזמן חשבתי, איפה סיפור המסגרת שיספר על כל כשלי ההפקה (אולי היה שווה להחליף את קטעי הקישור בגרמנית באיזשהו סיפור שכזה דמוי מופע חבובות...) – ככה זה היה נראה, חלק מפרודיה על מופע, על אופרטה ובכלל. כן, אשכרה הרגשתי שצוחקים לי בפרצוף. מישהו אמר שבאופרטה הזמרים במודע "משתטים" בין האופרות הרציניות שלהם. אם זה היה ככה כאן, דיינו. הבעיה היא שהם היו God Damn Serious – כלומר פתטיים.

ראוי היה לה לעטלף שתזכה להפקה הרבה יותר רצינית מאשר מה שמסוגלים ההונגרים להעמיד ולא אכפת לי ששם הם חילקו לעצמם פרסים על ההישגים שלהם. אולי בעיניהם זה טוב ויפה, אבל אנו למרות שאנו בלבנט, רגילים לרמה קצת יותר גבוהה. שהרי מדובר ביצירה מקסימה עם שלל להיטים ואולי העלילה מעט טיפשית, ואולי לא, אם היו יודעים להעמיד אותה בפרשנות מעניינת, אבל בכל זאת אין ספק שזו יצירה שהיתה אמורה להיות אחראית לערב מענג ומתוק כמעט בלי להתאמץ. איך אפשר לפספס עם מוזיקה כל-כך יפה שרקח לנו שטראוס? הנה איך. חנהל'ה, אפשר הפקה מקומית? יש לנו זמרים כל-כך טובים... באמת שאנו לא צריכים יבוא. בטח לא את היבוא הזה. אבוי לנו, בשנה הבאה כבר מתוכננת עוד אופרטה, גם לא מן המפורסמות במיוחד, הרוזנת מריצה של קלמן... זו תהיה הזדמנות לטעום משהו חדש, אבל למה יש לי הרגשה רעה כבר מעכשיו?   (15/2/16)

המשך לקרוא

על האופרה "הטרובדור" באופרה הישראלית.

רובנר, בתל-אביב, הרגישה שהיא צריכה לשנות קצת, כדי להתאים לאולם מודרני עם פרופורציות שונות. ועדיין. עבודות הווידיאו שלה לא זכו לכבוד המגיע להן ושולבו בתפאורה קיימת עם האלמנט המיותר בעליל של שתי קוליסות אלכסוניות שמסגרו אותו בקדמת הבמה, מה שגרם לכך שכל תצוגות הווידיאו שהוקרנו על המסכים הפנימיים של הבמה, לא נראו כמעט משולי האולם, גם אם עדיין מדובר במקומות היקרים ביותר באולם. קרוב לוודאי שביציע הזול ראו הכול. כך קרה שחלק מהן ניחשתי שראיתי לפי התמונות שראיתי קודם לכן בתוכניה וחלק מהן הבנתי שהפסדתי, לפי חלק מהתמונות שראיתי בתוכניה בדיעבד. אבל בכל זאת, לפי מה שראיתי בתוכניה, לא נראה לי שהפסדתי משהו. בעצם כל האופרה ישבתי וחיכיתי לווידיאו וכל הזמן שאלתי את עצמי: הדבר הזה, זה עבודת התאורן או שזה כבר הווידיאו. כמה מתצוגות הווידיאו היו די פשטניות ומשמימות, למשל תצוגת הצלבים בתמונת המנזר ואפילו תצוגת הלהבות עם הדמות במרכז, ספק צלב ספק דמות על מוקד: זה התאורה או שזה הדבר עצמו, כך שאלתי את עצמי. בסוף זה הגיע. על המסך הקדמי, עכשיו אפשר לראות סוף סוף ולא לנחש. 2 דמויות ברושים נעים קלות וברקע זוג קטנטן מתחבר ונפרד (כרקע לאריית הרוזן) ואחר-כך דמות ברוש אחת נעה קלות, עם שורות קטנטנות של אנשים צועדים במין מדבר ברקע (כרקע לאריה השנייה של לאונורה) ובסיום האופרה, על המסך שנסגר – עוד ברושים נעים, הפעם גם על הקירות הצדדיים. או אז אפשר לטעון שזננייצקי נפטר מעודף הפריטים, אבל בכל זאת נשאר עם יותר מדי. בהפקה הזו, היה צריך להסתפק או בתפאורה של לואיג'י סקוליו ובתאורה של בוגומיל פאלביץ (הצוות הקבוע של זננייצקי) או בעבודות הווידיאו של רובנר. המיש-מש הזה הוא כבר יותר מדי שלא נותן כבוד לא לזה ולא לזה. ובכל מקרה, את הקוליסות האלו חייבים להעיף, שלאונורה ואזוצ'נה ישכבו על משהו אחר.  (6/1/16)

המשך לקרוא

על האופרה "אמהות" במרכז מנדל.

אופרה ישראלית מקורית חדשה. והפעם זה לא התהליך שחשוב, זה לא עצם הניסיון ששווה הערכה. זהו הדבר האמיתי. דה ריל דיל. אופרה שגדולה מסך חלקיה, שמוטב ותמצא את דרכה לרפרטואר קבוע של בתי אופרה ותישאר שם. הנושא נצחי – הסיפור התנ"כי והטיפול מפתיע, מעורר השראה ומדויק מאין כמותו. אלוהים היא אשה. אשה היא אלוהים, או "לפחות מה שנשאר ממני". אלוהים היא עדיין המניע, המספר, אבל הוא גם זה שכאן, מוציא מהצל לאור, למרכז הבמה, את הנשים, גם לאחר שילדו את הבנים. "קחי את בנך את יחידך" הוא אומר לשרה ומראה שהדילמה אינה רק של אברהם. היצירה הזו, שכונתה על-ידי מחברה דוד זבה "תמונות אופרה", שכן איננה מספרת סיפור אחד רציף, משלבת טקסטים שלמים מהתנ"ך וביניהם טקסטים שכתב זבה עצמו בהשראת התנ"ך ולא רק. ביחד, מבחינה ספרותית וגם מבחינה מוסיקלית, נוצרת יצירה שאין שלמה ממנה, שזה כבר הישג גדול מאוד.

מלאכת מחשבת של שעטנז בין קטעי התנ"ך וקטעי הפרשנות המרעננת של זבה, יוצרים כאן יצירה, שרק מבחינה ספרותית נטו חשובה מאין כמותה, בעצם ההצגה של זוויות חדשות ומרעננות לאופן ההצגה והתפיסה של "האמהות". ארבעת האמהות הנחשבות (שרה, רבקה, לאה ורחל) וארבעת האמהות שאינן נחשבות (בלהה, זליפה וקטורה היא/או לא היא הגר). זבה מתעסק בתמות כבדות, מתבל את היצירה באמירות פמיניסטיות, אפילו רדיקליות, ... ועדיין העיסוק הוא עדין, קומוניקטיבי, וקרוב לליבנו. הוא מצליח להעביר באופן יוצא מן הכלל שלל רגשות נשיים, כבר ברובד הראשון של הטקסט ואח"כ מעבה אותו ברובד המוזיקה וברובד הביצוע. בליווי המוזיקה של זבה, קטעי התנ"ך מעולם לא נראו מעניינים יותר. עיקר ההישג של זבה הוא בפיסוק ובדגשים המעניינים שהמוזיקה שלו מעניקה לטקסט התנ"כי, לפעמים מאשר לפעמים מערער ... וכל כולה של המוזיקה היא הנחיה חכמה לטקסט, ששואלת שאלות, בעוצמה או בעדינות, או בהפתעה או בהשלמה, בחיבורים מעניינים ומעוררי מחשבה.

זוהי יצירה לקולות נשיים וככזאת, בחר זבה בארבע הקולות הנשיים האופייניים: סופרן ראשון (גבוה), סופרן שני, מצו-סופרן ואלט, כאילו היצירה נכתבה למקהלת נשים (SSMA) והדבר ניכר בהרמוניות המופלאות שהוא רוקח בין הקולות בדואטים ובטרצטים. בכלל, אולי בשל היותו של זבה זמר בעצמו, הוא יודע לכתוב נכון לזמרים ולא מטיל על הזמרות שלו קווים מוזיקליים בלתי ניתנים לביצוע או כאלו שגורמים להן לשיר שלא ברגיסטר הטבעי שלהן, כמו שנצפו לאחרונה במחוזותינו באופרות מקוריות (האדונית והרוכל/פרמונט, האשה המופלאה שבתוכנו/נצר). זה לא שאין ביצירה קווים קשים לביצוע, אך עדיין נשמרת הבהירות של הטקסט, כאשר המוזיקה משרתת את הטקסט ואת הפרשנות ולא הטקסט נאנס לתוך המוזיקה.  (2/1/16)

המשך לקרוא

על האופרה 'האשה המופלאה שבתוכנו' בתיאטרון הקאמרי, 2015.

פרימיירה עולמית של יצירה אופראית מקורית היא תמיד חגיגה. ואין לצפות לחזות ביצירה מושלמת, גדולי המלחינים המשיכו ושכללו את יצירתם הרבה אחרי הפרימיירה, עד שהגיעו לנוסח הסופי של מה שמזוהה היום כמסטרפיס. ולכן אנו לא חוגגים את היצירה, כמו את התעוזה ואת התהליך. האישה המופלאה שבתוכנו, אופרה קאמרית שהלחינה (ואף התקינה ליברית) אסנת נצר לפי המחזה של חנוך לוין רחוקה משלמות, אך בכל זאת היתה אירוע מעניין ובמיוחד אזכור את המבצעים המעולים: יקירת המדור, יעל לויטה הענקית, לעד שפרכצי (ע"ע האופרה שיץ, גם היא עפ"י לוין), ולצידה הבריטון גיא פלץ והזמרת האלט נועה פרנקל. הקרם דלה קרם. במיוחד פלץ ולויטה ייזכרו כמי שעמדו בכבוד ובגבורה בקווי שירה מורכבים ומסובכים, עם קפיצות מרחיקות לכת בין אוקטבות, קולורטורות אימתניות ואפילו מין גיבריש שנע בין השתעלות ושירת סקאט (ללויטה).

עוד לפני המוזיקה, צריך תשתית, כלומר ליברית. וגם כאן, כמו בשיץ שעלתה באופרה הישראלית בסוף העונה שעברה, נערכו קיצוצים מסיביים במחזה הלויני. אלא שלהבדיל מהמחזה ההוא, זה שלפנינו הוא מלכתחילה מהודק יותר וקטן יותר. זה לא שהורידו אי אלו סצנות בסאגה ארוכה (במה שכאמור הפך את שיץ מפארסה למלודרמה), אלא שרידדו לחלוטין את כל הסיפור לקו סיפורי אחד, סכמטי מאוד, בטח לא אחד שמצדיק שעה ומחצה של אירוע. בהתחשב בזה, מפתיע שהשאירו את דמותו של חורחה על הבמה. גם ככה תפקידו זעיר, אולי היו צריכים רק לדבר עליו... וכך נותר לו חוטנר מחזר יחיד, ללא המחזרים האחרים, אלו שמזוהים במחזה בשמם – סן לקסוסי ובורבון – ואלו שמזוהים כקבוצה – המכרכרים, רק הוא הנעבך מול הג'ון טרוולטה דלה שמטה – חורחה, זה שלבוש חליפת זהב נוצצת ובחולצה ורודה על כרס גדולה ופאה מגוחכת ומעכס עוד יותר מכל מאוריציה או מדגסקר. אולי הוא בכלל צולע...

המוזיקה של האופרה של נצר אינה טומנת בחובה שום קלילות מתבקשת וכל ההשפעות המבטיחות לכאורה מבליחות לזמן קצר מדי או קורסות תחת הדחיסות הגדולה של המוזיקה, מה שתרם יותר מכל להרגשת קקפוניה עמוסה מדי. בתחילה זה נשא יפה על גבו את האקספוזיציה של המחזה. אבל לאחר מכן, לא קרה שום דבר נוסף. הליברית גם ככה חזרה על עצמה בקטעים נרחבים, ומה שמצדיק אולי חזרה של המוזיקה בחלקים אלו, מצריך אולי יותר מכל קו מוזיקלי מעט שונה בתווך. אלא שהמוטיבים המוזיקליים השונים שהוצמדו לדמויות ולסיטואציות לא הצליחו לפרוץ את גבולות הכול נשמע אותו דבר. וכך יצא שבמקום להצחיק, במקום להביא לאיזשהו הרהור קיומי, האופרה הזו עסקה בהישרדות...  (17/11/15)

המשך לקרוא