הסאטיר באופרה

על האופרטה 'הרוזנת מריצה' באופרה הישראלית

זה לא העלילה המטופשת של שתי האופרות חפה מביקורת חברתית, אבל עדיין באופרטה כמו באופרטה, אנו במבחן המוזיקה ומה לעשות שנסיכת הצ'רדש כוללת נמברים סוחפים של צ'רדש מדבק ואילו מריצה, אפעס, עייפה למדיי. למרות השימוש במוזיקת הצ'רדש. והוואלס. בעצם, מה שמעניין ומתחיל לסחוף שם, זה דווקא ההשפעות האמריקאיות של עידן הג'ז של שנות ה-20 של המאה ה-20, הרגטיים, הפוקסטרוט וכד'. ובהתאמה, גם המערכה השנייה מתרוממת יותר. אבל איפה זה ואיפה נסיכת הצ'רדש. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הביצוע. אני אוהבת מאוד גם מחזות זמר, אבל לשם עוד לא הגענו. אם נסיכת הצ'רדש קרובה יותר לאופרה, הרוזנת מריצה נראית יותר כמו מופע ריוויו אמריקאי נחות. בעוד אחותה הגדולה הוצגה לראשונה ב-1915 תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, כשקיסר אוסטריה פרנץ יוסף עוד היה חי, כשהאופרה שלפנינו הוצגה לראשונה, בשנת 1924, כבר לא היה קיסר ולא קיסרות. אז אנו מצדיעים לקיסר החדש, אמריקה.

על 'כוחו של גורל' באופרה הישראלית

זו היתה דוגמה להפקה שבגלל שהיא לא רעה בכלל, נשארנו רעבים להרבה יותר. אז כן, לא הסתכלנו אחד על השני במבוכה, כמו בהפקות האחרונות של לה גאזטה הארכיאולוגית והמיותרת או פאוסט הניסיונית יתר על המידה, אבל דווקא מכיוון שהתחלנו להתחבר לאופרה הזאת, חסר לנו השיא. הרמה הבאה בתור של הביצוע שהיתה כבר מעבירה את החוויה לספרה אחרת. בגזרת הבימוי נראה שלפנינו קונספט שמרני אך אפקטיבי. עם זאת, בעיות מוזרות בביצוע, ויתור על התפתחות לאורך האופרה ותפאורת ההקרנות שהלכה ונעשתה חובבנית (עם בחירות תמוהות ולא מושקעות בסצנת הקבצנים, בסצנת השקיעה ובסצנה המסיימת הביזיונית), השאירו אותנו עם חצי תאוותנו בידינו כשאנו מצפים לשווא להתרגש כמו בכמה סצנות שבהן ההקרנות עבדו היטב. אך הבעיה הגדולה ביותר של ההפקה הזאת היא חוסר האיזון בין הדרמתי לקומי, עד כדי כך שכאמור נדמה היה שאפשר לוותר על החלק הקומי. הדבר בלט בעיקר בהעמדה טובה לרוב, שיצרה חוויה דחוסה ומרוכזת למדי בקטעים הדרמתיים (מסגור מוצלח לשירה טובה של הסולנים באותן סצנות) והעמדות פושרות עד סתמיות ואפילו טיפשיות בסצנות ההמונים הקומיות, שלא הצליחו להעביר דבר מהאווירה הנדרשת. מליטונה המדויק, כמעט הציל טיפה את המצב, אך יותר נראה לא שייך כאמור, והביצוע החיוור והלא-כריזמטי בעליל של פרציוסילה היה חיסרון מרכזי בסצנות אלו. בשורה התחתונה, קיבלנו הצצה לכוחו של גורל, טעימות לעתים לא מבושלות מספיק שלא התרוממו לכדי הפקה מסחררת שתעביר כיאות את כל העושר והיופי של המוזיקה הנפלאה של ורדי. לפחות אנו למדים כאן למה צריך לצפות.

על האופרה 'לה גאזטה' מאת ג'ואקינו רוסיני באופרה הישראלית.

הנה לכם מקרה בו הבמאי לקח לידיו יצירה לא גדולה בכלל כאמור, בעייתית כאמור, ובמקום לחדד ולהבליט את המוזיקה שלה, שהיא החלק החזק שלה, וגם אם הוא לא מופתי הוא עדיין וירטואוזי מאוד ומבדר וחינני, הוא בחר להבליט דווקא את החלק החלש – הסיפור הקלוש והמטופש עד מאוד וגם את זה הוא עשה אך ורק כדי להראות אותו מטופש עוד יותר ממה שהוא. כאילו הוא רוצה לצרוח לנו במגפון – זו יצירה רעה. אז נתחיל מזה שבאינטרפטציה שלו המלון בו מתרחשת האופרה הוא מלון זונות והזונות לבושות אדום, כולל ליזטה, אבל לא אדום סקסי אלא אדום חייזרי עם כל מיני רצועות לא ברורות סביב הכתפיים ופרילים מוגזמים בישבן, או בכל מקום אחר שאפשר לתקוע אותם. ואחר-כך יש גם פיאות הזויות. ומה שלא נראה הזוי וחללי, נראה כמו מדים מהאייטיז, והכוונה לא למדים של הקונסיירז' במלון, אלא לבגדי הדמויות האחרות, שמשום מה איזה מעצב תלבושות החליט שיבינו שהם קשורים אם יעשו להם בגדים עם אותו. כך יוצא שבתחילת האופרה כל הדמויות נראות כמו ליצנים ומתנהגות כמו ליצנים ואח"כ הליצנים גם מתחפשים – תחילה לקוויקרים ואח"כ לטורקים, והכול נראה כאילו יצא מהפקת מחזה סוף שנה של בית ספר תיכון, או של תיאטרון דל-תקציב במקרה הטוב . ואם אנחנו בקרקס, כמו שהבנתם, אז בואו נלך עד הסוף, עם הומור פיזי שרק הגחיך במקום להוסיף, הגזמות פראיות ולא מובנות בתחום האביזרים (תותחים בסצנת הדו-קרב... טוב שלא ירו מהם בני אדם מעופפים), כוראוגרפיה מעופשת... טריק מעליות זול וגם מקקים – כלומר ליזטה ואח"כ פיליפו עושים סצנות לדון פומפינו שלא נסחט ויורד גם הוא עם כל בטנו הגדולה והמזויפת, אל הרצפה ומציג רגליו הרועדות אל על... כבר שכחנו, מרוב גיחוך על כל מה שקורה פה, שאנו אמורים לאהוב ולהזדהות עם הלעיימך החביב.

על האופרה 'פאוסט' באופרה הישראלית

הזיכרון שלנו קצר. ואנו תמיד מטייחים לטוב או לרע, לרוב לטוב. זה לא שלא היה לי קשה. היה מעייף כאמור... אבל למרות הבומבסטיות הפורמליסטית המהממת ברגע הראשון, בדיעבד כשחושבים על זה שוב, זו הפקה מנייריסטית, שמקטינה איפה שצריך להגדיל ויוצאת מכיוון ומשתגעת לגמרי במקומות אחרים. וגם היתר לא בדיוק משרת את המוזיקה. הנה כי כן בסופו של יום, ההפקה הזו הטילה צל כבד מדי על המוזיקה, גימדה את המשתתפים ובמיוחד את הזמרים וכמו שהיה בנשף מסכות, קשרה משקולות רבות מדי למוזיקה הרומנטית, העדינה והלא יותר מדי מתוחכמת של גונו. ולא רק שחטאו פה בחטא הבומבסטיות גונבת ההצגה, אלא שגם חטאו בחטא הידוע "הבמאי החליט להשתמש בכל השטיקים שהוא יכול היה להעלות על דעתו ולהשתמש בהם שוב ושוב ובווריאציות עד זרא" שגם כאלו כבר היו לנו. העומס שהרגשנו – לא היה בגלל המוזיקה. אותה, בבימוי הנכון, אפשר כנראה היה לצלוח.

שירת או לא שירת את המוזיקה, מצד שני אנו שואלים – האם תרמה לנו ההפקה הזו תובנה חדשה על פאוסט. אתם זוכרים – חדר שלם רק לרשימת היצירות בהשראת... לא שאין מה להגיד... אני בטוחה שהייתי יכולה לכתוב ספר על כל האספקטים שאפשר לדון בהם בהקשר העכשווי ועדיין הייתי מחדשת. אין ספק שהוא ניסה, הבמאי. רק חבל שהקשר בין הרעיונות שלו לבין פאוסט (בגרסה זו או אחרת) היה מקרי ביותר.