הסאטיר הלבן – מדור ביקורת

על 'הכלה וצייד הפרפרים' מאת נסים אלוני בתיאטרון גשר, 2022

גבול זה גם בין החיים והמוות. הפרפרים הם חופשיים, עד שצדים והורגים אותם. אבל מאיפה בא לגץ הרעיון הזה. הוא מדבר על הדודה שלו, שחיה חיים חסרי תועלת. כלומר לא נישאה מעולם. כלומר עבדה בעבודה משמימה. תופרת מנז'טים. ואז בלוויה שלה, לפני שסגרו את הקבר, יצא ממנו פרפר. החופש מגיע במוות. אולי קצת לפני המוות. כמו בשירים של רילקה, הראתי את זה במאמר על סטלקר. בעצם, רילקה לא קרא לזה חופש. הוא קרא לזה נשגב. לאקאן אמר שהנשגב הוא בסדר הממשי. רילקה קרא לזה 'הפתוח' (das Offene).

הממשי, הלא-מודע, לעולם לא יהיו גלויים לנו, טוען לאקאן, אנו מבחינים בהם רק בגלל שיבושים, וכשמדובר בלאקאן, הרי הכול בגלל שיבושי שפה. השפה היא הראשית והאחרית אצל לאקאן, לדידו אין תפיסה של דבר שלא דרך השפה. והנה כאן לפנינו הרמקול הזה משדר שיבושים ללא סוף. אלא שיש כאן היפוך מעניין, שכן הרמקול נתפס אצלנו כאח הגדול, כקול הציוויליזציה השולטת. האם מדובר באחר הגדול ששובש, או שיש כאן רפלקסיה שלנו משובשת של האחר הגדול. אם אתם סובייקטיביסטים חריפים, כמוני למשל, אז בוודאי.

על האופרה 'פליאצ'י' מאת רוג'רו לאונקוולו באופרה הישראלית.

על זה שהמנצח והבימאית-מעצבת ידברו ביניהם, אין מה לדבר בכלל. וכך, קונספט, קונספט. התזמורת מנגנת מנסה לנגן, משהו עשיר, בומבסטי. לא בטוח שזה ווריזמו. על הבמה הכול מינימיליסטי בצבע קיר, גם זה לא בטוח ווריזמו, תנועות קטנות, קוביות קטנות (מזוודות, לפי הסטילס), שולחנות איפור זעירים. הכול זעיר. שורות דגלים (pennants) שנקשרים בין הבתים כמו חבלי כביסה, להגדרת הפרספקטיבה וגם כדי שיהיה מה לעשות עם כל האנשים על הבמה. את חבלי הכביסה דווקא מציגים באמצעות איזה כמה סדינים על מוט בחצי במה, כאילו זו אילוסטרציה וזה לא בהצגה בתוך הצגה. וגם בצבע קיר (כלומר לא ריאליסטי, אלא מין חום) גם בפרולוג, תלוי לו בצד איזה סדין בגודל בול, האלללו, דרילנג, את מודעת לגודל הבמה שלך. ויש עליו איזה דמויות מתחלפות. אי אפשר מסך גדול, אין מקום. אין מקום. חחח... בקיצור לא רואים כלום לא מבינים כלום. גמרתי להיות מתוסכלת בשל מעין אלו. אם אני לא רואה, הבמאי אשם. לא אני, לא הכסף שאין לי כדי לקנות כרטיס בשורות קרובות, לא בעל האולם שלא רוצה לסגור את גן העדן, כי אתם יודעים, להיות קרובים לאלוהים זה לא כל כך רע. הבמאי, שקיבל חלל לידיים שלו ולא ידע איך לאכול אותו. הבמאי ששכח שסה"כ המקומות של כל מי שלא רואה מניבים יותר כסף מסה"כ המקומות של מי שכן רואה. הבמאי שלא אכפת לו איך היצירה שלו נחוות משורה 20 ומעלה.

על 'השחף' מאת אנטון פבלוביץ צ'כוב, תיאטרון גשר 2022 ותיאטרון תמונע 2013.

נינה לא מתה אצל צ'כוב. אבל כאן היא כן. למה. נינה לא מתה אצל צ'כוב. הילד שלה מת, הרצון שלה לתהילה מת. קראנו פרשנות שגורסת שהיא הפכה לשורדת, קיבלה את הפועליות שבלהיות שחקנית, את העבודה הקשה, הבנייה ההדרגתית. היא היתה השחף. שהרגו אותו ככה סתם מתוך שעמום. היא היתה הקורבן האקראי, או הקורבן משתף הפעולה. בשם מה. אבל כעת היא לקחה אחריות על עצמה. מעצימה את עצמה למרות הכאב. יחי הפסיכולוגיה החיובית. היא היתה השחף. ציפור דרור שמובלת על-ידי דחפים ותשוקות, אבל הן הרגו אותה. היא למדה לעדן את הדחפים, לעבוד קשה למען האמנות שלה. להיות האמנות שלה. שחקנית. הפונקציה הפועלית של הייעוד שלה. אבל נינה. מי זו נינה. לא ידוע. לאקאן יגיד שנינה היא הממשי המסומן ברובד הסימבולי על ידי השחף או המקצוע שלה. יונג יקרא לזה פרסונה. אינפלציה, מלשון לנפח את עצמה, את מהותה, לשאוב את הגדרתה האישית, הסובייקטיבית שלה, מהמקצוע שלה. בן אדם, המהות שלו היא לא המקצוע שלו. הוא קיים כי הוא קיים, לא כי הוא נופל למסגרת כלשהי. לא כי הוא משתוקק למשהו. לזוגיות, לייעוד. אתה לא אמור להיות מוגדר על-ידי אובייקט התשוקה שלך. סיבת התשוקה שלך. כמה מאיתנו יבינו את זה היום. אבל גם זה לא טוב היום בשבילנו. נינה לא קיימת היא מתה, היא אשליה של קוסטיה שנייה לפני שהוא ימות. האם היא מה שהוא בורח אליו או מה שהוא בורח ממנו. האם היא הבינוניות שאין הוא יכול לסבול בעצמו. או אובייקט התשוקה שאליו הוא יגיע רק במוות, כמו שמציג זאת רילקה למשל. האם זה נכון היה להציג את נינה כהזיה של קוסטיה. אולי נינה היא התגשמות המעמד הפועלי שיספוג את כולם אליו ברוסיה הסובייטית. האם קוסטיה הוא האצולה המנוונת, שאין לה מקום לאחר המהפכה. לא בבואה של נינה, אלא דווקא של אירינה ניקולאיבנה. סליחה. ארקדינה. הסמל. הסמל.