על 'הרקוויאם הגרמני' של ברהמס בסדרה הליטורגית באופרה הישראלית
זו לא פעם ראשונה שאני מהללת את הסולנים ויורדת על המקהלות. לפחות היום נתנחם במנצח מצוין. ובכל זאת, עם הורדת המסך על הסדרה הליטורגית, אני חושבת שצריך לבצע היערכות מחודשת ולהחזיר אותה. מדובר ביצירות היפות ביותר ברפרטואר. אלו בדיוק היצירות שאנו פשוט רוצים לשמוע שוב, רק שביצוע יהיה טוב. יותר מזה אנחנו לא צריכים. אולי כדאי באמת לבדוק איך מכניסים מקהלות שיישמעו טוב באולם הזה, מבחינת האקוסטיקה וגם מבחינת רמת המקהלה, כדי שנוכל ליהנות באמת מהיצירות הכה מרגשות, כמו למשל הרקוויאם המאוד מפורסם ואהוב של ברהמס שלפנינו. בואו נחזיק ידיים ונתפלל לטוב. ככה היינו צריכים להרגיש לשמע היצירה הזו. עסקנו בטכניקה. שוב. אני משעממת את עצמי. רוצים מקהלה נורמלית. מה כבר ביקשתי.
הסאטיר הלבן – מדור ביקורת
מדור ביקורת של כתב העת שחרזדה
אין היסטוריה בדרמה הזו
על 'דון קרלו' באופרה הישראלית
היה מתיש. כיוון שאמנם, זו אחת ההפקות הכי טובות שהאופרה הישראלית העמידה מימיה, אבל אנו נותרים עדיין עם רצון לעוד. זה שאין פקשושים ואנו זוכים לשמוע קולות טובים לא אומר שזכינו לאינטרפרטציות הטובות ביותר של התפקידים. היה חסר לדמויות העומק, הרגש המהדהד שיהפוך את האופרה מהפקה סבירה אך בעיקר טכנית (ומתישה) להפקה מרהיבה ונוגעת ללב. כזו שרואים ביו-טיוב למשל, שם כל אריה סוחטת לי פרפרים בחזה או בבטן. כאן זה קרה כאמור רק בסצנה אחת ועל כך נאמר, גם זו לטובה, שכן מאז הדואט בלה רונדינה (לפני שלוש שנים), נדמה לי שזה לא קרה. התפאורה המינימליסטית לא הפריעה ואפילו חיזקה והדגישה בעיקר את הסצנות מעוטות המשתתפים, אבל בכל זאת, בסופו של יום זכינו לאופרה שבה רוב הזמן הזמרים עומדים ושרים. או כורעים ושרים. עם ההקבלה הברורה בין סצנת הפרדה של קרלוס ורודריגו וסצנת הפרידה של קרלוס והמלכה. סצנת ההמון בגן היתה חביבה, עם משחקי הרעלה כרקע לשירה של אבולי, אבל יתר סצנות ההמון היו מבולבלות ובעיקר סצנת האוטו-דה-פה שהיתה מטופשת באופן מקומם. כמה פוטנציאל לסצנה מבעיתה ומרתקת יש לה. ובכל זאת, זאת אופרה שכדאי מאוד לראות באופרה הישראלית, יותר טוב מזה כנראה שכבר לא נקבל במקומותינו (אם כי תמיד נקווה להפתעות, או לתקציב לזמרי על). אבל לפני, קחו נשימה ארוכה... למרות הקיצוצים של אי אלו סצנות מהגרסה הצרפתית, גם הגרסה האיטלקית שלפנינו היא ארוכה ארוכה ארוכה. אפילו יותר מהביקורת שלי.
גם פלבאים צריכים ליהנות משקספיר
על 'מהומה רבה על לא דבר' בתיאטרון הקאמרי
אם הקונספט של הבמאי היה מן מערבון ספגטי דל תקציב, הרי שהדמויות היותר אמינות שלו לא בדיוק תמיד התאימו לז'אנר ובעצם פזלו יותר במקרה הטוב לקומדיה דל-ארטה ובמקרה הפחות טוב לז'ורז' פאדו. וזה לא שזה בלתי הולם, סך-הכול מדובר בקומדיה מלכתחילה, אבל הפזילה לכל כך הרבה ז'אנרים לא רק שלא יצרה מיקס מעניין, אלא שפשוט לא התלכדה לכדי שום דבר.
מחלום עד עפר
על 'הילד חולם' בתיאטרון הקאמרי
אני לא יודעת אם המחזה הזה הוא בר הצגה. אולי הוא צריך להישאר בגזרת הפיוט הכתוב. אולי רק אז נדוג ונרגיש את כל המורכבויות שלו. אולי המחשבה על ולא ההמחזה של, מייצרת את הריחוק הרצוי מהדימוי הקיטשי הוויזואלי השגור. כטקסט, זוהי נקודת מבט לא כל-כך שיגרתית, כדימוי, יותר מדי שגורה. כשאני חושבת איך צריך לבצע אותו, אני חושבת על איך שמבצעים את ברכט. צריך ללכת שם על חבל דק, כדי להיות ענייניים מספיק ולא ליפול לרגשנות, לפאתוס. ברכט התנגד לכך מאוד. אבל זה לא הצליח לו. לא חשבנו, הרגשנו. בכינו בסוף אמא קוראז'. ריחמנו עליה, למרות שברכט לא התכוון לכך. מות ילדים. והרי היא בעצמה לא התאבלה עליהם. אבל זה כבר טבוע בתרבות. גם אם זה קיטש, קשה לנו להימלט מזה. ואולי בגלל זה קשה לנו להימלט מזה. אבל הדברים מורכבים הרבה יותר. בהצגה צריך לייצר דמויות, לא דקלומים. נעמה שיטרית עשתה עבודה יפה עם הילד, אך היא עדיין שטוחה, חד-ממדית. זה נדרש, הילד הוא חד ממדי. רדיפתו אחרי ילדותיותו, למרות השאלות והבקשות היא אחת. הוא אינו מהסס לרגע, אין בו קווים כמה. לא כך אצל רב-החובל. הנה נורמן עיסא מפיח דמות מלאה ורווית ניואנסים, רב החובל הקשוח שמסרב לאם ומנצל אותה מינית ומצד שני אב שכול. אנו לרוב, יכולים למצוא את עצמנו משני גבולות המתרס. הרבה פעמים בו זמנית. החיים הם לא פלקט. האם דקלומים הם פלקט. אולי אנו צריכים גם פלקט.