הסאטיר בתיאטרון

על 2 הצגות ו-2 מקצרונים ב'תיאטרונטו' 2022

הישועה באה מפורמט חדש בתיאטרונטו שזכה לשם 'אספרסו קצר' (שם טוב!), בניצוחו של ניר שטראוס, ארבעה מיני מחזות של כ-15 דקות כל אחד. שני אירועים שונים כאלו. התחלתי ממקצרון (מקבץ) מספר 2 דווקא. היה עמוס מאוד מאוד. כל מחזה קצר כזה, כמו ליד, שיר אמנותי, נניח של שוברט, כמו שר היער, כמו גרטשן על הכישור, הוא עולם ומלואו. כמה אפשר להכניס בכל-כך מעט זמן. בלי להתמרח. בלי להתרווח. לא תמיד צריך. אולי בהתאמה מתבקשת לעולם המקצרונים של אנשי האינסטגרם שהפכנו להיות, מזכיר שטראוס בראיון באתר מרתה יודעת. לא כמו הקיצוצים הבלתי נסבלים של הקטעים הכי חשובים ביצירה, כמו שעושים בתיאטרון גשר, רק כדי לקצר את ההצגה משלוש שעות ועשרים לשלוש שעות... אבל בכל זאת, אולי צריך לנשום קצת יותר באמצע. בין לבין. עריכה טובה של המקצרון, המחזות מדברים גם ביניהם. הלכו מהקל לכבד. אולי. על כל מחזה קצר כזה, אפשר לכתוב כמו על הצגה של שעה. ולמעלה מזה.

על 'הכלה וצייד הפרפרים' מאת נסים אלוני בתיאטרון גשר, 2022

גבול זה גם בין החיים והמוות. הפרפרים הם חופשיים, עד שצדים והורגים אותם. אבל מאיפה בא לגץ הרעיון הזה. הוא מדבר על הדודה שלו, שחיה חיים חסרי תועלת. כלומר לא נישאה מעולם. כלומר עבדה בעבודה משמימה. תופרת מנז'טים. ואז בלוויה שלה, לפני שסגרו את הקבר, יצא ממנו פרפר. החופש מגיע במוות. אולי קצת לפני המוות. כמו בשירים של רילקה, הראתי את זה במאמר על סטלקר. בעצם, רילקה לא קרא לזה חופש. הוא קרא לזה נשגב. לאקאן אמר שהנשגב הוא בסדר הממשי. רילקה קרא לזה 'הפתוח' (das Offene).

הממשי, הלא-מודע, לעולם לא יהיו גלויים לנו, טוען לאקאן, אנו מבחינים בהם רק בגלל שיבושים, וכשמדובר בלאקאן, הרי הכול בגלל שיבושי שפה. השפה היא הראשית והאחרית אצל לאקאן, לדידו אין תפיסה של דבר שלא דרך השפה. והנה כאן לפנינו הרמקול הזה משדר שיבושים ללא סוף. אלא שיש כאן היפוך מעניין, שכן הרמקול נתפס אצלנו כאח הגדול, כקול הציוויליזציה השולטת. האם מדובר באחר הגדול ששובש, או שיש כאן רפלקסיה שלנו משובשת של האחר הגדול. אם אתם סובייקטיביסטים חריפים, כמוני למשל, אז בוודאי.

על 'השחף' מאת אנטון פבלוביץ צ'כוב, תיאטרון גשר 2022 ותיאטרון תמונע 2013.

נינה לא מתה אצל צ'כוב. אבל כאן היא כן. למה. נינה לא מתה אצל צ'כוב. הילד שלה מת, הרצון שלה לתהילה מת. קראנו פרשנות שגורסת שהיא הפכה לשורדת, קיבלה את הפועליות שבלהיות שחקנית, את העבודה הקשה, הבנייה ההדרגתית. היא היתה השחף. שהרגו אותו ככה סתם מתוך שעמום. היא היתה הקורבן האקראי, או הקורבן משתף הפעולה. בשם מה. אבל כעת היא לקחה אחריות על עצמה. מעצימה את עצמה למרות הכאב. יחי הפסיכולוגיה החיובית. היא היתה השחף. ציפור דרור שמובלת על-ידי דחפים ותשוקות, אבל הן הרגו אותה. היא למדה לעדן את הדחפים, לעבוד קשה למען האמנות שלה. להיות האמנות שלה. שחקנית. הפונקציה הפועלית של הייעוד שלה. אבל נינה. מי זו נינה. לא ידוע. לאקאן יגיד שנינה היא הממשי המסומן ברובד הסימבולי על ידי השחף או המקצוע שלה. יונג יקרא לזה פרסונה. אינפלציה, מלשון לנפח את עצמה, את מהותה, לשאוב את הגדרתה האישית, הסובייקטיבית שלה, מהמקצוע שלה. בן אדם, המהות שלו היא לא המקצוע שלו. הוא קיים כי הוא קיים, לא כי הוא נופל למסגרת כלשהי. לא כי הוא משתוקק למשהו. לזוגיות, לייעוד. אתה לא אמור להיות מוגדר על-ידי אובייקט התשוקה שלך. סיבת התשוקה שלך. כמה מאיתנו יבינו את זה היום. אבל גם זה לא טוב היום בשבילנו. נינה לא קיימת היא מתה, היא אשליה של קוסטיה שנייה לפני שהוא ימות. האם היא מה שהוא בורח אליו או מה שהוא בורח ממנו. האם היא הבינוניות שאין הוא יכול לסבול בעצמו. או אובייקט התשוקה שאליו הוא יגיע רק במוות, כמו שמציג זאת רילקה למשל. האם זה נכון היה להציג את נינה כהזיה של קוסטיה. אולי נינה היא התגשמות המעמד הפועלי שיספוג את כולם אליו ברוסיה הסובייטית. האם קוסטיה הוא האצולה המנוונת, שאין לה מקום לאחר המהפכה. לא בבואה של נינה, אלא דווקא של אירינה ניקולאיבנה. סליחה. ארקדינה. הסמל. הסמל.

על 'האם יש מקקים בישראל' מאת נסים אלוני בתיאטרון הבימה.

אני עדיין לא בטוחה מה הם המקקים, האם הם הסיאוב, או אולי האמת או הממשות הלקאניאנית. או אולי מבקרי התיאטרון, אלה המשכילים והמוכתרים או איש איש מההמון שיכול (בוודאי היום) לקשור לעצמו כתר, שמכרסמים את השאיפה למלוכה שהמחזאי אלוני מבין שאליה לעולם לא יגיע. "שם, בבית שלי, הם כרסמו הכל... בלי רגש גדלות, מוד! בלי חמלה! בלי מוסיקה! שום אמנות! שום תיאטרון!" אם אין מלוכה ואין גלות אז מה נשאר... האם אתם חושבים שאפשר להמיר את שני הגבנונים היהודי והישראלי בשני גבנונים של מלוכה וגלות. בכל מחזותיו, אלוני שב ומציג אותם. הוא בעצם כותב שוב ושוב אותו דבר, את סיפורו שלו לפי הנרטיב שבנה לעצמו על אמן יחיד סגולה, מלך שניצב מול קהל שדוחה את האמנות שלו, לא מבין אותה ויותר מכל לא זקוק לה. אז למה הוא מתעקש... כלומר אוסקר... לקיים את ההצגה... ואם המקקים נמצאים גם בישראל, האם זה אומר שהגולה זלגה לישראל, או שמדובר בכלל במצב רוחני ולא בעניין לוקלי. ואולי אנו מחפשים בכלל במקום הלא נכון. השאלה שלנו אינה צריכה להיות על הסימבול של 'מקקים' או של 'ארץ ישראל' או 'ישראל' כל אחד בנפרד בנרטיב זה או אחר, אלא על השאלה כולה. 'האם יש מקקים בישראל'. האם אנו יכולים למצוא ייצוג בבלתי ניתן לייצוג. האם נמצא סמל, משמעות, אמת, בעולם אידילי. במציאות היומיומית. בפער ביניהם. אנחנו מחפשים ולא מוצאים. בממשי אין חסר, טוען לקאן, השפה היא זו היוצרת חסר בהוויה השלמה, שכן מערך המושגים שלה קוטע את השלמות. אלוני מפציץ אותנו בדימויים, בחידות, בפערים. הוא נכשל. אנו מחפשים משמעות בפרטים ולא רוצים לראות את התמונה השלמה. לא רוצים להבין שהאמת היא מעבר לטוב ולרע. מעבר לתפיסתנו. וכל שאנו יכולים לתפוס הוא שלעולם לא נתפוס אותה. אולי אנו נמצאים בגלות מהאמת... אז איך הגלות היא המקקים... ואם נתייחס לפיל הלבן שבחדר... האם הציונות נכשלה, או שפשוט מרוב דימויים, שנוצרים ונוצרים מחדש כל הזמן הן מצד היהודי והן מהצד הישראלי, אנו כבר לא יודעים מהי. אנו כבר לא יודעים מי אנחנו.