על 'דולי הפנינים' באופרה הישראלית
אולי יותר משהקונספט של ההפקה הזו מנסה לסייע לקהל פוטנציאלי לצלוח את האופרה הזו מבלי להשתעמם, הוא בודק, אולי בלי כוונה מוקדמת, המון שאלות חשובות באסתטיקה של אמנות גבוהה ונמוכה ומאתגר את מוסכמות התיאטרון, עד שנשאלת השאלה אם בכלל אפשר בכלל לשדך בין אופרה ובין עולם תוכניות הריאליטי. ולא מדובר בריאליטי זמרה שבו מתחרים זמרי אופרה על תפקיד בהפקה (היתה פעם תוכנית כזו, באמת). איפה הקשר בין העולם החלומי והמתוק של האופרה לעולם המנוכר, הטכני כל-כך, התחרותי והמבוקר על-ידי ההפקה כמו גם על-ידי הקהל 24/7. הרי החוויות שכל ז'אנר מזמן שונות כל-כך. למה עלינו להתמכר פה? לרומן של משרתות על אהבה גדולה מהחיים, על הקרבה וחברות עד מוות, לאידיאל נעלם שאיש לא יכול להשיג או לתצוגה נלעגת של אנשים שמציבים בפניהם אתגרים מגוחכים ובגיחוך יותר גדול הם לא עומדים בהם, אנשים שאנו נהנים לצחוק עליהם (וגם לא אכפת לנו להרוג אותם), כי הם נראים לנו בזויים ונחותים מאיתנו? האם אנו צריכים לשאוף לחוויית הנשגב שבה אחרים אומרים לנו לשאוף למשהו לא מושג או לחוויה הנרקסיסטית שבה אנו הכוח, אנו קובעים ואנו גם מתעדים את מעשה ידינו, גם אם זה לינץ' בזוי, או שיימינג נתעב, או סתם שותפות בתעלולי ההפקה המתעתעת והמשחקת ללא רחם במשתתפים התמימים המובלים על-ידה לאבדון, ולו רק על-ידי סמסים. אם הבימאית רצתה להגיד משהו על אז ועכשיו, ולא ברור אם היא באמת חשבה על זה, היא התדפקה על הדלת הלא נכונה. שכנעה את המשוכנעים, או סתם הטרידה אותם. (03/07/2016)
