הסאטיר באופרה

על האופרה 'לוצ'יה די למרמור' באופרה הישראלית.

הנה הואילו בטובם חכמים לתקן את המעוות ולהעלות את האופרה היפה הזו בגרסתה מלאה ולא בגרסה המקוצרת שהוצגה לנו לפני חמש שנים. הנה אנריקו נכנס באמצע סצנת השיגעון. זה בהחלט מאוד הוסיף לדרמה. והנה מוצגת גם סצנת הביקור של אנריקו בביתו המט לנפול של אדגרדו בתחילת המערכה השלישית, כלומר הדואט בו אנריקו מזמין את אדגרדו הורס משפחתו לדו-קרב. אבל חבל שהחליטו לבצע כמה שינויים בבימוי ובתלבושות שהוציאו קצת את העוקץ של אותו עיצוב במה, שללא אותן הברקות קטנות, היה הרבה פחות מעניין היום, מסגרת סטטית לתופעה המרגיזה הידועה בשם "הם עומדים ושרים" או במקרה שלפנינו "הם יושבים על הכיסא המעפן ושרים". מה זה הבימוי המפגר הזה של סצנת ההזמנה לדו-קרב. האם היו צריכים להכניס אותה איכשהו ואלתרו.

על 'נורמה' באופרה הישראלית

שני דברים העסיקו אותי במהלך הצפייה באופרה נורמה מאת בליני באופרה הישראלית. הראשון הוא הממד האקטואלי: מות האהבה, בגידה באם ילדיך, ילדים כקלף מיקוח בגירושין עד כדי רצח הילדים, האישה האחרת, לעזוב את אשת סודך למען אישה אחרת צעירה ויפה, אחוות גברים, אחוות נשים, נקמה בבעל, נקמה במאהבת, סידורים לילדים לפני המוות... אה כן ויש גם מישור לאומי: כיבוש, רצון למרד, בגידה והתחברות עם האויב, הטפה לשלום ולמתינות, שימוש בכוח המעמד הלאומי לנקמה אישית, משפט צדק, לקיחת אחריות והקרבה אישית. למה אומרים שהעלילה של נורמה דלה.... ומצד שני: למה לעזאזל תמיד מביימים את האופרה הזאת כאופרה סטטית, כל כך סטטית, עד שהיא כמעט tableaux vivants, כלומר ציורים שקמים לתחייה. ברגע שמעלים אופרה על במה, מתבקשת (לעניות דעתי לפחות) הצדקה לזה שטורחים ומשקיעים, ואי אפשר להסתפק בהפקה סטטית שבמקרה הטוב עושה כבוד לקונצרט. במיוחד כשהחומר הזה, להבדיל מרוב סיפורי האופרה הבנליים עד טיפשיים, מזמן כל-כך הרבה רפרנטים שממש מדברים אלינו היום. כי אנו לא רק שומעים, אלא גם רואים. ולא, אנו לא רוצים תצוגת שקופיות של שקיעות אדומות כרקע למוזיקה המצוינת הזאת של בליני, וכן – יש מה להישאר עד הסוף מבחינת היצירה עצמה, בתשובה לשאלה שנשאלתי... נוכחים בזאת אם המבצעים טובים מספיק... אבל עדיין, אם שואלים את עצמנו למה לעשות אופרה בימינו, ובפרט, למה להעלות אופרות של המחצית הראשונה של המאה ה-19 בימינו, התשובה לא צריכה להיות רסטורציה. על השאלה הכי חשובה – למה נורמה היום – לא ענו כאן. מצאתי ברשת שתי הפקות מעניינות, שלוקחות את נורמה למסע לזמנים אחרים... לא בתל-אביב. כאן לא מסתכנים יותר מדי ואולי לכן גם לא שותים שמפניה.

על 'לה טרוויאטה' בסדנת הבינלאומית לאופרה.

הקונספט של הבימוי היה די מעצבן. מספיק שהיתה מיטה של בית חולים עם מצעים שנושאים את הכיתוב "משרד הבריאות" והגיבורה השחפנית הלבושה בכותנת של בית חולים עם פתח מאחורה כדי לדכא אותי מייד ולהזכיר לי את האשפוזים שלי. וזה בוודאי לא דבר שנעים להיזכר בו. לאף אחד. הרעיון מאחורי זה: המערכה השלישית היא ההווה, ויולטה גוססת והיא נזכרת במה שהיה קודם, המערכות הראשונה והשניה הם פלאשבקים. לכאורה רעיון לא רע, אם הביצוע היה קצת יותר מעניין. אי אפשר להביא מיטה נורמלית? ויולטה לא מתה בבית חולים הרי. הכי מגוחך היה שכאשר אלפרדו משחק בקלפים בחלק השני של המערכה השנייה הוא עושה זאת על הארונית שליד המיטה. וזה ממש לא קשור. על היתר התגברו פחות או יותר בסדר, לפעמים אפילו לא רע. למשל אנינה בתור אחות בית חולים ודר' גרנוויל, כרופא בסקראב ירוק, עם סטטוסקופ לצווארו, הבודק את ריאותיה של החולה, גם כשהוא לא מופיע בפרטיטורה . גם היעדר המקהלה לא היה קריטי להפתעתי, כאשר את מקומה מילאו הסולנים האחרים כאנסמבל חמש קולות. הבחירה לעצב את האב כיהודי אורתודוכסי לא שינתה הרבה. אז היה מתחת לחליפה הדי קבועה משהו כמו טלית או ציצית ועל הראש כיפה. רק כשויולטה רצה לחבק את האב בסוף הדואט של המערכה השניה, הוא התנהג כאילו היא הפרה, שלא בידיעתה כנראה, את איסור הנגיעה, לקול צחוק הקהל. הקהל צחק ברגע הזה... הלו.... זה הרגע הכי מבכה באופרה.... לא אמורים לצחוק פה.

על 'בטבעת החנק' בסדנה הבינלאומית לאופרה

הרעיון לבצע את האופרה בטבעת החנק במקום כביכול אותנטי הוא מבורך, לדעתי לפחות, וטומן בחובו שפע אפשרויות מלהיבות. הבימוי הטיב להשתמש בחלל והצבת התפאורה והתנועה בחלל היו מרשימות ומעניינות. שני דברים פגמו בהצלחת האופרה, עם זאת. הראשון והצורם ביותר – חוסר ההתאמה הקולית לחלל, שהוא קטן ולא לחלוטין אקוסטי עם מזגן מרעיש. שירה גדולה מדי לחלל הזה, במיוחד של שתי הסולניות הראשיות, פגמה מאוד בחוויה ואני יודעת שזו ולא אחרת, כלומר לא המיזוג הבעייתי, היא שגרמה לצופים לנטוש בהפסקה. פספוס גדול אחר לדעתי הוא הפרשנות של ההפקה. אם בסיפור המקורי וגם באופרה של בריטן – עסקו ברוע המרומז, הלא ברור, כזה שאנו לא יודעים אם הוא בכלל קיים או מדומיין, כאן הוא היה נוכח בכל הצורות שאפשר להעלות אולי מתוך הטקסט וגם מעוד כמה מקומות אחרים. והוא בעיקר רוע מיני, שזה צמצום נוסף של מה שהיינו יכולים למלא איתו את הפערים שהושארו במקור. ואחרי שהאכילו אותנו בכפית ועדיין לא השתכנענו, כי בכל זאת אנו מכירים, נותרנו עם כמה פיסות חוויה נקודתיות ומחשבות על מה שהיה יכול להיות. אולי בשנה הבאה...