על 'איש הכריות' / תיאטרון חיפה
אנו מובלים לצומת דרכים שבה אנו צריכים להחליט אם אנו מעוניינים לחשוב איזו מחשבה פלספנית על החיים, אם אנו צריכים להתאמץ ולמצוא בכוח איזו תימה הגותית שתתעלה ותבלוט מעבר לסיפור הבלשי הבסיסי, או שפשוט בא לנו להתמסר לאקשן, כמו בחוק ובסדר. גם שם ניסו קצת לצאת מהקופסה ולספר סיפורים משניים על משפחות הבלשים ולא בהקשר לחקירה עצמה. בי זה עורר אנטגוניזם, בבחינת מה אתם מתעסקים לנו בשטויות. תחזרו לתבנית. תעזבו אתכם מרגשות ורגישויות, אנחנו רוצים לדעת כבר את פתרון החידה. אבל זו היתה טלוויזיה. וכעת אנו בתיאטרון – האם גם בתיאטרון תהיה ספרות זולה? שאלה מפגרת, הרי היתה מימים ימימה. קומדיות, כבר מזמן היוונים והרומאים יש שם תבניות קבועות של סיפור ומאגר דמויות סטריאוטיפיות לבחירה. קומדיה דל-ארטה, פיתולי טלנובלה בעלילה. דאוס אקס מכינה. סוף טוב הכול טוב. אז גם בלשים מותר – לא? למה לא? כי זה אלים? לא נחמד? כי אסור להתבדר מהרוע? כי אסור להתבדר מטרגדיה, מאסון? למה בלשים בתיאטרון, אם אין להם ערך מוסף, ואני הרי חובבת הז'אנר במדיה אחרות, נראים לי לא במקום?