הסאטיר באופרה

שעתן של הנשים

על האופרה 'נישואי פיגרו' באולמות האבירים בעכו, 2015.

מבין פסטיבלי האופרה של האופרה הישראלית, הפסטיבל בעכו נראה לי המשמעותי ביותר, למרות שבסופו של יום, מבחינת הארגון ומבחינת רבים מהאספקטים של ההפקה הוא היה הגרוע מכולם. טוב, לא יותר גרוע מההפקה המזוויעה של עמרי ניצן לשיקוי האהבה, בזה באמת קשה להתחרות. ולמה הוא המשמעותי בעיני? משני טעמים עיקריים: הוא היחיד מבין כל המקומות שמתרחש ממש בתוך מבנה היסטורי בן 800 שנה (לא "למרגלות" כמו במצדה ובברכת הסולטן) והוא היחיד שבאמת מגיע לפריפריה. והדבר החשוב בעיני, והמרגש ביותר, הוא לראות יהודים וערבים (מהם בלבוש מסורתי) יושבים ביחד ומקשיבים למוצרט. אז רק בגלל זה, ולמרות כל הבעיות, זה היה שווה את הכול.

זוהי היתה העבודה הראשונה של איתי טיראן בעבור האופרה הישראלית והציפיות היו בשמיים. נראה שטיראן יצר את ההפקה לעכו אך פוזל להעלות אותה במקומות מרכזיים יותר, מכיוון שהתפאורה בהחלט היא תפאורת "כל-אולם" וחבל לי מאוד שכאשר כבר יש אפשרות להעלות הפקת אופרה באתר היסטורי של ממש, אין שום התייחסות של התפאורה למקום הזה (ואם יש פה ושם זה ממש זניח). מצד אחד, איתי טיראן הוא בעיקר שחקן, שחקן מבריק אפשר לומר, ואכן ניכר שמבחינה זו הוא טרח במקום שהרבה בימאים לא טרחו והוציא מהמשתתפים עבודת משחק משובחת, הרבה מעבר להפקות אחרות. עם זאת, אני לא בטוחה שהקונספט שלו לנישואי פיגרו עומד במבחן. יש כמובן הרבה הברקות, שכבר מנינו (מערכה ראשונה בחדר כביסה, צ'לו במקום פרחים, מאמן כושר במקום מורה למוזיקה, וגם פרשנות מעניינת לשטיקים מוכרים, כמו ההתעללות בכרובינו), אבל הקונספט הכללי לא מוצא את האיזון הנכון בין קומי לרציני ונופל לגבולות הפרסה. מצד שני הוא גם לא מוצא את האיזון בין הנשי ובין הגברי ונופל לגבולות הפסאודו פמיניסטי, ואולי אפילו במתכוון, כפי שנרמז בדואט של שתי הדמויות הנשיות הראשיות, שרומז אפילו על סבטקסט לסבי... או לפחות על אחוות נשים בסגנון תלמה ולואיז, אבל לדעתי זו פרשנות שהולכת רחוק מדי.

הקאסט של ההפקה היה ישראלי למהדרין וכלל זמרים ותיקים וחדשים יחסית. מצד אחד, זה מראה שאפשר להעלות אופרה שהיא רק שלנו (אין בהפקה הזו שום גורם זר!!!), אך צד שני, הרצון לתת במה לצעירי האופרה פגע קצת בליהוק. אין ספק שתפקידים כמו הרוזנת, הגנן והמאמן (מורה למוזיקה) היו צריכים להיות מבוצעים על-ידי מבצעים מבוגרים יותר וייתכן שגם התפקידים של פיגרו והרוזן. עם זאת, הפמילייריות והמשפחתיות ניכרו בהפקה שבה כולם מכירים את כולם שנים ונראה שכולם מאוד נהנו מההפקה הזאת, למרות החום המתיש והאובך המחניק שירד עלינו, דווקא בימים האלו.  (24/9/15)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

נס ליחו

על "משפחה עליזה" בתיאטרון הבימה

למרות שהיה מבדר יחסית ואף נוגע ללב בקטעים מסוימים ולמרות המשחק המצוין של נורמן עיסא וטל קלאי, אין צל של ספק שהמחזה הזה לא היה צריך לעלות בכלל בישראל 2015, לא בתיאטרון מסחרי ולא בתיאטרון הלאומי ובוודאי ובוודאי לא בניסיון נואל לעדכנו לימינו אנו. לא ברור לי למה בדיוק כעת נזכרו בהבימה במחזה הזה ולמה פתאום החליטו להפיק דווקא אותו, האם חיפשו משהו מתאים לנורמן עיסא, כמו שנעצר בחצות נראה שנבחר במיוחד למידותיה של גילה אלמגור? מתוך הקאדר העצום של המחזות על הנושא הלהט"בי נבחר מחזה שתכניו ומסריו כבר מזמן לא רלוונטיים וכמו להוסיף חטא על פשע, במקום להשאיר אותו כמחזה היסטורי של שנות ה-70 (כמו שמשאירים את שיער כי אחרת זה לא יעבוד) החליטו החלטה אומללה להעביר אותו לימינו, אבל רק בפרטים הקטנים.... המסר נשאר תקוע בימים חשוכים של סוף שנות ה-60, כאשר הומוסקסואליות בארץ היתה בלתי חוקית.... אולי היה ראוי יותר להעלות מחזה על נישואי גאים, מה שנראה כמו חלום רחוק בארץ הקודש, שעדיין לא יודעת בכלל מה זה נישואים אזרחיים (הבסיס לנ"ל) או מה זה הפרדת דת מהמדינה. במקום לראות את ההצגה הזאת, עדיף לראות את "אני קייט" (על קייטלין, לשעבר ברוס, ג'נר) בערוץ E!, היסטוריה בהתהוותה. מי יאמין שאני אעדיף ריאליטי על תיאטרון.....  (17/9/15)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

גם זו אופרה

כמה הערות על הפקת 'השדיים של טרסיאס' במסגרת הסדנה הבינלאומית לאופרה בתל-אביב.

מה שבלט באירוע הזו הוא חדוות היצירה והביצוע, שחיפה על ההפקה הדי רשלנית הזו. אין ספק שהחדווה הזו סחפה את הקהל והפכה את האירוע ללא-רשמי ונינוח במובן הטוב של המילה. גם הנונסנס ובדיחות הדעת של הבימוי, עם שלל האלמנטים הילדותיים והליצניים שלו, המתבקשים מעצם האופרה יש לזכור, היו שובי לב. עם זאת, ההפקה הזו היתה יותר קרקסית מאשר סוריאליסטית. ואם בתוכניה בחר הבמאי לצטט את דייויוד אולברייט שסיכם את חוויית האופרה במילים: "היצירה מקלפת מן הטקסט את מעטהו הליצני ומייצבת את רגליה בין רסיסי ההזיה", הרי שבהחלט המשפט הזה לא התקיים כאן.

אין זאת אלא משום שהבדיחות והליצניות הם רק צד אחד של המטבע, שהרי הסוריאליזם הוא אמנות של צירופים בלתי אפשריים. ומה שחסר היה לצד הליצנות זו לא הרצינות האופראית הידועה, אלא דווקא אלמנט פרפורמנס ידוע ומוכר – הטירור. [...] בהיעדרו של אלמנט הטירור, לא רק שהבמאי חוטא לכוונה המקורית של היצירה הזו, אלא שהוא גם לא מייצר מסר. המסר – עשו אהבה ולא מלחמה – שנאמר בסוף האופרה, היה כאן קלישאי ודי מרגיז. האם אנו באמת צריכים כאן עוד ילדים בארץ הצפופה הזו? זו אינה צרפת שאחרי המלחמה הגדולה בתחילת המאה ה-20... כך, המסר להולדת ילדים, המתבקש בזמן כתיבת המחזה של אפולינר, שהפך אח"כ למסר פציפיסטי בתקופת ילדי הפרחים (לצילה של מלחמת ויאטנם המבעיתה), הופך למשהו שחוק וחסר ערך. על איזה מלחמה אתם בדיוק מדברים פה, ליצנים שכמותכם?  (15/8/15)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

לא בכל מחיר

על "נעצר בחצות" בתיאטרון הבימה

נעצר בחצות (Taken At Midnight) אינו מחזה. או יותר נכון אינו דרמה. אין כאן קונפליקט, אין כאן התחבטות, אין כאן דמויות שעוברות תהליך. הייתי יכולה אולי לכנות אותו "מחזה דוקומנטרי", אך המונח הזה שמור כבר בעולם האקדמי לז'אנר מחזות שקיים עוד מזמן יוון העתיקה ובמיוחד לז'אנר שפיתחו ברכט ופיסקטור, שבו הטקסט נסמך במלואו או בחלקו הגדול על חומר דוקומנטרי (עיתונים, דוחות ממשלתיים, ראיונות וכד'), לרוב מבלי לשנות את המילים (ואז הוא גם נקרא "תיאטרון מילולי"). נעצר בחצות אמנם משלב סרטי וידיאו אותנטיים (אמצעי שבו השתמש לראשונה פיסקטור) ופה ושם מצוטטים בו מסמכים או מכתבים, אך אלו אינם העיקר באופן שיצדיק שיוך ז'אנרי שכזה. רובו של המחזה הוא שחזור סצנות שכנראה התרחשו במציאות ואולי יש לקרוא לו "דוקומנטרי מומחז", כמו הקטעים בסרטים הדוקומנטריים המשוחזרים על-ידי שחקנים.

הבעיה בהתמקדות בסיפורה של האם, מעבר לבעייתיות הבסיסית של מחזה מסגרת שמשתלט על המחזה עצמו, לא רק מספר את סיפור הנס ליטן דרך מים, אלא גם בעצם מתנצל עליו. האם ההתנצלות הזו, ההתמקדות באיפוק של האם, היא בעצם האיפוק האנגלי המפורסם? אולי חסר הרצון באמת לזעזע? אבל מה לעשות, הסיפור הזה מזעזע! ההתנצלות הזו על הנס ליטן, לא מאוזנת מצד שני בשום התלהבות, הצדקה ורציונל אפילו אוטופי למעשיו. ובסופו של יום, כל האנשים הגדולים האלו: ליטן, מיזם ואוסייצקי מוכתרים בתור פריירים.

אולי המחזאי ניסה להציג או לרמוז על הבנליות של הרוע, משום שבחר להפגיש את דר' קונרד וגב' ליטן לא רק במשרדי הגסטפו, אלא גם בפארק, והוא, ג'נטלמן גרמני, אף מזמין אותה לגלידה ומדקלם ביחד איתה את שייקספיר. הם היו יכולים להיות ידידים בסיטואציה אחרת. לא יכולתי לנוכח הסצנה הזו שלא להיזכר באחד המחזות המבריקים ביותר על השואה, שהטיב להעביר את אותה בנליות חמקמקה של רוע, טוב של ס.פ. טיילור. ואם טוב המעולה הוא אמנות הצירוף של האפיזודות הבנליות למסמך מזעזע, נעצר בחצות הוא צירוף אפיזודות בנליות ולא בנליות למסמך מיותר. הכתוביות שטרחו להציג לנו בסוף, שוב כמו בסרט דוקומנטרי, שממרום היציע גם לא בדיוק ראינו מה כתוב שם, אולי ממחישות את כל הביקורת כולה על רגל אחת: במקום לעשות כאן תיאטרון, נתנו לנו הרצאה, משעממת, לא מדויקת, לא מלאה.  (25/7/15)

המשך לקרוא