על "סיפורי הופמן" באופרה הישראלית
על אף מגרעות ההפקה הנוכחית, שמחתי לראות את סיפורי הופמן. מדובר באופרה שמשלבת באופן גאוני את הקלילות של האופרטה והסיפורים האפלים של אמן האימה א.ת.א הופמן, תוך הסטת הפוקוס לבחינת היחסים בין החיים והיצירה. המוזיקה נפלאה וכוללת להיטים לרוב: האריה של אולימפיה, הברקרולה, הבלדה על קליינזק, האריה של פרנץ, האריה של אנטוניה ועוד ועוד, מנגינות שממשיכות להתנגן באוזננו זמן רב. גם העלילה, להבדיל מרוב האופרות אינה מטופשת, אלא עמוקה ורבת רבדים.
שתי נקודות ייחוד מוזיקליות יש להפקה זו. מבין שלל הגרסאות של האופרה הזו, נבחרה גרסת המוזה המבוצעת על-ידי זמר בריטון. אני אמנם מעדיפה ליהוק של מצו-סופרן לתפקיד, אך היה מרתק לראות את האופציה הזו. בנוסף זכינו לראות אותה זמרת בארבעת התפקידים הנשיים, מה שתרם להצגה מלוכדת ואפקטיבית יותר של הזיות האומן.
אלא שההפקה הזו מלאת חורים בעיקר בשל הבימוי עמוס הפרטים. הוא אמנם שומר על קלילות ולא כבד כמו הבימוי המשתלט של נשף מסכות, אך דווקא הקלילות הזו הופכת אותו למטופש אפילו יותר מאשר עמוס. מעבדת שטיקים שבה מדען מטורף עושה עלינו ניסויים כאחוז תזזית, כשהוא קופץ מניסוי לניסוי ואז עוזב את כל פלאי הטכנולוגיה העומדים לרשותו, גם כשלא צריך, וכותב על זה במחברת... בעט על נייר.... ועל כן לא נותר אלא לשאול: האם התוצר של הסופר הופמן אותו חטפה מידיו המוזה, או המוזון, הוא שירה או דיון בתוצאות? (25/03/14)
