על 'הפרזיט' בתיאטרון קרוב
במסגרת המנהג מן העת האחרונה לשזור את הביקורות זו בזו, נמצא חוט מקשר בין ביקורת זו והמאמר הקודם על באה מנוחה ליגע של עדינה בר-און. שאלת תפקיד האמן בחברה. שאלת המניע של האמן. מה גורם לו לפעול, בחברה שלא רוצה את אמנותו, שלא מקבלת את אמנותו כמועילה לחברה, שלא רוצה אותו כחבר בה מעצם פועלו כאמן, אף על פי כן. מקרה הבוחן בהצגה הפרזיט מאת ורה ברזק-שניידר ובבימויה, העולה כעת בתיאטרון קרוב, הוא יוסיף ברודסקי וברית המועצות. יש בדיחה בנושא זה, מעידה גורדינינה (המפקחת על המשוררים הצעירים) במשפט ברודסקי: ההבדל בין פרזיט לבין משורר צעיר, הוא שפרזיט לא עובד, ועדין מצליח לאכול, ואילו משורר צעיר עובד, אך לא תמיד מצליח לאכול. ואז אני חושבת על ימינו אלו. על מי שאנו קוראים להם פרזיטים, כי הם לא עובדים למחייתם (רק לומדים...) ועל הריקוד על הדם של הטוקבקיסטים, למשל, לאחר התאבדותו של גבי שושן, כנראה בגלל קשיים כלכליים: הוא לא חייב להיות אמן, שילך לעבוד. לך תסביר להם שלא מתאבדים בגלל כסף, מתאבדים בגלל דיכאון. גבי שושן, עליו השלום, איבד את הדחף, זה שמניע אמנים לעסוק באמנותם, אף על פי כן. וזה חוזר במקרים רבים אחרים, פחות טרגיים. אבל יש אנשים שעובדים במפעלים וכותבים שירים, אומרת השופטת במשפט ברודסקי. נדמה שגם בימינו אנשים לא חושבים שאמנים באמת צריכים להתפרנס מאמנותם, כל שכן אמנים שיוצרים אמנות עם אמירה לא מקובלת, מתריסה. ובהתאמה, יש מי שחושב שצריך לשלול מהם גם תמיכה שמאפשרת יצירה לא מסחרית. למשל שרת התרבות. אופס, אבל זה כבר נוגע לעניינים המוכתבים מלמעלה על-ידי השלטון וכעת אנו לא מדברים על זה... לפעמים נדמה לי שהמחוך הקפיטליסטי שאנשים גוזרים היום על עצמם ומכאן על זולתם, לוחץ יותר מכתונת נסוס שכפה השלטון הטוטליטרי בבריה"מ על האזרחים. האנשים עצמם, אז, היתה להם היכולת להתנגד, הם היו משוחררים מהכפייה לכשעצמם. והיום? הכפייה היא בתוכנו. בדיוק כמו שדת הספורט והכושר החליפה את אופנת המחוכים. הסד נשאר, אך מחיצוני הפך לפנימי.
