הסאטיר באופרה

סרט תיעודי

על 'חלום ליל קיץ' באופרה הישראלית

נשאלת השאלה לשם מה התכנסנו כאן. האם כדי לראות את האופרה של בריטן חלום ליל קיץ או שמא לראות משדר תעודי של אחורי הקלעים באולפן הוליוודי שבו במקרה מפיקים את חלום ליל קיץ של בריטן. מה שראינו על הבמה שירת בעיקר את האחרון, וקשה היה להתרשם ממנו על מה שרצה להגיד על חלום ליל קיץ של בריטן או של שייקספיר, כי הוא היה כל-כך מאוהב באחורי הקלעים, באינטריגות, בחשיפת העושים במלאכה, הנסתרים בדרך-כלל. זה אפילו לא להפוך את דולי הפנינים לתוכנית ריאליטי. זה פשוט להשתמש באופרה הזו כתירוץ למשהו אחר. כי כשעושים סרט על 'איך עשו את' בדרך כלל לא רואים את היצירה, כי הסרט הזה הוא רק הפרומו ואולי תיעוד ומחקר, אבל לא היצירה עצמה. וגם פה, נעלמה מאיתנו היצירה עצמה מאחורי כל מיני גימיקים ומסיחי דעת שאין להם דבר עם העלילה, החל מדורותי מארץ עוץ עם סל ובו טוטו הכלב (ונעלים אדומות נוצצות שבעקביהן היא אף נקשה), האריה הפחדן מאותה עוץ (וגם זה השואג מהסמל של MGM), צ'רלי צפלין עם הפנס מ-Singing in the rain (עוד סרט על איך עושים סרט) שהוא אור הירח, גראוצ'ו מרקס, קאובוי ואיזה בלש אפל שפותח את המעיל ונהיה קיר בתחתונים (בתוכניה כתוב המפרי בוגרט. איזו השפלה). ופאק וטיטניה הם פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס (או אולי ג'ין הארלו), רק שאין ביניהם שום קשר כמעט באופרה.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

רודפים אחרי הקשת בענן

על 'לה בוהם' באופרה הישראלית 2017

אם הבמאי היה יכול לצלם את ההפקה הזו כסרט קולנוע שיאפשר לו לחתוך מפרט לפרט, במקום לשים את כל הסצנות הקטנות שמתרחשות בו זמנית על אותה במה, זה בטח היה יותר אפקטיבי. כאן, זה הרגיז, משום שהרגשת לפעמים שכל התוספות שלו מתחת לחלון של רודולפו ושות' קצת גונב את הפוקוס מהאופרה. תחשבו על הרגעים הקטנים במערכה השנייה: זה קונה מעיל, זה קונה חצוצרה, רודולפו קונה למימי כובע ורוד, באי הקפה שצועקים למלצרים, החבורה יושבת לשולחן. ולצידם סצנות המוניות, כלומר סצנות מקהלה, הרוכלים שמכריזים על מרכולתם, הילדים שרודפים אחרי פרפניול. לא רק כזום אין וזום אאוט (זכויות יוצרים ליוסי שיפמן) על סצנת המונים וסצנה קאמרית, אלא גם כסצנות מקבילות, כניגודיות שנמצאת פה לאורך כל הדרך. זה מאפשר גם להציג סצנה ובו זמנית גם את הרפלקציה עליה. מוזטה שרה את השיר (המושר) שלה, שלמרות שהוא מושר הוא עקיצה אמתית כלפי מרצ'לו, אלא שבצד יש לנו לא רק את מרצ'לו המתרגז, אלא גם את אליצ'נדורו המתבייש בהתנהגות ההמונית של מוזטה מצד אחד ואת מימי שמפרשנת לנו מה קורה פה מבחינת האהובים מצד שני. פוצ'יני הוא אמן בהבנת נפש האדם. כל אקצ'נט, גליסנדו ושינויי טמפו בוולס המפורסם של מוזטה מכוונים כדי להפוך את הטיזינג כלפי האקס שהנה את פתאום רואה פה עם חבריו לעסיסי, מתגרה ועוקצני לחלוטין....

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה, הסאטיר בקונצרט

יש לנו טורנדוט

על 'טורנדוט' עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית

זוהי הפעם הראשונה שאני נוכחת בקונצרט של הפילהרמונית בתור מבקרת ואולי בגלל שאני חדשה יצא שיותר מאשר אהיה כאן מבקרת מוזיקה, נגזר עליי להיות מבקרת אקוסטיקה של היכל התרבות לאחר השיפוץ. שורה 21 כסא 50. זה המקום שלי. לא שמעתי את פינג-פונג-פאנג. קצת את הבריטון הרמן אולברה בתפקיד פינג, לא את הטנורים פאנג-פונג בנפרד ולא את כל האנסמבל ביחד. וזה חבל, כי יש להם חלקים חשובים ונרחבים באופרה, בתחילת המערכה השנייה ובמערכה השלישית כשהם מנסים לשכנע את כלאף לשתף פעולה. באותה מידה היה לי קשה להתרשם מהסופרן הישראלית הבינלאומית חן רייס, שלשמוע אותה חיכיתי, מפני שאם קולה עוד איכשהו נשמע באריה הראשונה שלה Signore, ascolta הוא כמעט ולא נשמע בכלל באריית ההתאבדות הסוערת ורוויית הניואנסים Tu che di gel sei cinta, החשובה כל-כך. גם הטנור גרגורי קונדה האמריקאי ככלאף, היה לא אחיד, לפעמים זורח ולפעמים נבלע. בסופו של יום, אין ספק שיש כאן בעייה אקוסטית עם הקולות הקלים. בעיית תדרים קצרים שמדוכאים ונבלעים עד שהם מגיעים למרום מושבי זה. שהרי את כל הקולות הגדולים שמענו מצוין. הבס ליאנג לי הרגיש והמרגש בתפקיד טימור, הטנור גיא מנהיים היקר והמוכשר בתפקיד אקטום, שהנפח והעומק של קולו הצילו אותו מלהיבלע. הבאס אברמו רוסלאן בתפקיד המנדרין היה בסדר וכאמור ילנה פנקרטובה, טורנדוט, שקולה האדיר פילח ללא בעיה את האולם המחודש של היכל התרבות. אבל גם אם לכאורה שמעתי אותם, אני לא בטוחה שלגמרי שמעתי אותם. מי ידוע כמה אוברטונים אבדו בדרך מהבמה ועד השורה ה-21.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

בית על גלגלים

על האופרה מאדאם בטרפליי באופרה הישראלית

ההפקה הזו הובאה לכאן בתור תחליף להפקה המובטחת והמבטיחה של אנתוני מינגלה מהמטרופוליטן. ורק בגלל הטייטל של לה-סקלה רוצים שנחשוב שזה איכותי. אבל בסך הכול, הקונספט הריאליסטי משמים, לא מרהיב ויזואלית ולא אומר שום דבר על הסיטואציה החשוכה בדברי ימי ההיסטוריה. כל מה שהוא צריך זה להיות נחמד ולא להפריע למוזיקה. אולי לכן, כדי לשמור על הנחמדות, פסעו להם אל מחוץ לריאליסטי, אל הפיוטי, בסוף ההפקה. מה, הם באמת יראו שלולית דם. אלא שהאופרה של פוצ'יני לא נחמדה. היא מרוגשת ויצרית ומצחיקה וטרגית והסט ובימוי השחקנים כאן לא תורמים כמעט כלום כדי לרומם את האופרה למה שהיא באמת. לרוב הם מורידים. וכך נותרנו עם כמה מבצעים, שלא יעזור מה יעשו איתם, הם עדיין יספקו את הסחורה. אז בסופו של דבר, אולי אירה היתה הפעם הרבה יותר טובה מאשר לפני חמש שנים, אך במבחן החבילה השלמה, ההפקה ההיא של טרלינסקי לוקחת בגדול. כי מבצעים טובים זה חשוב, אבל יותר חשובה החוויה הכללית. וכאן, למרות השבחים שלי לאירה וליונוץ במיוחד וגם ליתר המבצעים (בהסתייגות כאמור לגבי מבליאנוב), לרוב זה לא מתרומם. כנראה שבימוי סתמי הוא לא תמיד ללכת על בטוח. לפעמים אווירת הפיהוק מדבקת. משתלטת. גם על חלק מהנפשות הפועלות ובעיקר על התמונה השלמה. סולן אחד מוצלח או שניים, לא יכולים להציל את ההפקה הזו. במיוחד אם צריך לחכות למערכה שנייה כדי להתחיל לחמם מנועים. מי מבטיח לך שיישארו צופים אחרי ההפסקה.

המשך לקרוא