Author: רקפת א. ידידיה

על "לה בוהם" באופרה הישראלית

לה בוהם היא אחת מחמש האופרות המוצגות ביותר בעולם ועליי היא אהובה במיוחד. חיכיתי בכליון עיניים לראות שוב את האופרה הזו והתאכזבתי מאוד מן ההפקה הזאת. זוהי הפקה חדשה שנוצרה לאופרה הישראלית בשיתוף האופרה המלכותית של וולוניה, ליאז' וניכר שהיא עדיין לא משופשפת מספיק. אבל גם אם הבמאי יוכל לשפץ את התנועה על הבמה, ספק אם יוכל לתקן את החטא הקדמון של ההפקה הזו – החלוקה ההזויה של הבמה על-ידי התפאורה והשימוש המחפיר בחלקים קטנים מאוד ממנה בכל המערכות, למעט השלישית. התפאורה עצמה לא מתחכמת, עניינית ולא עושה שימוש באביזרים ובחפצים לא קשורים כפי שנראו במחוזותינו לאחרונה בסיפורי הופמן ובנשף מסכות. על הבמה נוצרים מבנים מעניינים, אך אלו באים על חשבון המקום המוקצה להתרחשות ובכלל הרי הם נראים רק לחצי האולם השמאלי ולאלו שאיתרע מזלם, או שמע שלא איתרע מזלם ויצפו בהפקה זו בווידיאו. כך דירת האמנים נדחסה לחלל צר כדי לאפשר להציג את זונות הרחוב ועוברי האורח. האם זה כה חשוב שזה צריך לגזול שטח שווה לשטח דירת האמנים ואף יותר? גם סצנת קפה מומוס צומצמה לפס צר מאוד בקדמת הבמה, דבר שגרם לסצנה לחוצה מאוד. למה לעזאזל לצמצם עד כדי כך את הבמה ועוד בסצנה שצריכה להכיל שתי מקהלות גדולות?

בנוסף, בחר הבמאי, ספק להעביר את ההתרחשות לשנות הארבעים של המאה ה-20, תקופת מלחמת העולם השנייה, כנרמז מהתלבושות ומהג'יפ הצבאי שמופיע במערכה הרביעית, מה שיכול להסביר את המחסור הכספי ואת שברי הבניינים של התפאורה. אבל האמירה אינה שלמה. הבמאי לא יוצר שום ערך מוסף מהתקת התקופה, שגם אינה מוצאת ביטוי ביתר ההיבטים של ההפקה, שכן התפאורה עדיין מתארת מקומות מן המאה ה-19. וגם חלקי תפאורה שיכולים להיחשב כמעניינים, כמו המעקה של מרפסת חדר האומנים שדומה למעקה רחוב, עליו נשענים החברים והחלונות של הקיר הרביעי, דרכם נראה רודולפו ההמום מצער בסוף האופרה, בעצם לא אמורים להיות שם, אם רוצים לקרב את ההתרחשות לקהל.

אז אם לרוב טענותינו לאופרה הישראלית הן על בחירה בהפקות ישנות שלא עובדות יותר, ההפקה הזו חדשה מדי ופשוט לא מבושלת מספיק. יאה יהיה אם יחזרו התפאורן והבמאי לשולחן השרטוט וישפצו את ההפקה. הכיוונים מעניינים, אך הם לא עובדו מספיק כך שנשארו הרבה קצוות פתוחים ולא במובן הטוב של המילה. במצב הנוכחי, זו הפקה שחוטאת עד מאוד לאופרה הנפלאה הזו. למול הפקה שאינה מסוגלת לזקק את הקונספט החדשני לכדי אמירה מדויקת עם ערך מוסף, עדיף כבר לצפות בהפקה עשירה ומסורתית, כמו ההפקה של זפירלי מ-2009, שאולי נראית עבשה, אך לפחות היא עובדת.‏  (26/04/14)

המשך לקרוא

על "סיפורי הופמן" באופרה הישראלית

על אף מגרעות ההפקה הנוכחית, שמחתי לראות את סיפורי הופמן. מדובר באופרה שמשלבת באופן גאוני את הקלילות של האופרטה והסיפורים האפלים של אמן האימה א.ת.א הופמן, תוך הסטת הפוקוס לבחינת היחסים בין החיים והיצירה. המוזיקה נפלאה וכוללת להיטים לרוב: האריה של אולימפיה, הברקרולה, הבלדה על קליינזק, האריה של פרנץ, האריה של אנטוניה ועוד ועוד, מנגינות שממשיכות להתנגן באוזננו זמן רב. גם העלילה, להבדיל מרוב האופרות אינה מטופשת, אלא עמוקה ורבת רבדים.

שתי נקודות ייחוד מוזיקליות יש להפקה זו. מבין שלל הגרסאות של האופרה הזו, נבחרה גרסת המוזה המבוצעת על-ידי זמר בריטון. אני אמנם מעדיפה ליהוק של מצו-סופרן לתפקיד, אך היה מרתק לראות את האופציה הזו. בנוסף זכינו לראות אותה זמרת בארבעת התפקידים הנשיים, מה שתרם להצגה מלוכדת ואפקטיבית יותר של הזיות האומן.

אלא שההפקה הזו מלאת חורים בעיקר בשל הבימוי עמוס הפרטים. הוא אמנם שומר על קלילות ולא כבד כמו הבימוי המשתלט של נשף מסכות, אך דווקא הקלילות הזו הופכת אותו למטופש אפילו יותר מאשר עמוס. מעבדת שטיקים שבה מדען מטורף עושה עלינו ניסויים כאחוז תזזית, כשהוא קופץ מניסוי לניסוי ואז עוזב את כל פלאי הטכנולוגיה העומדים לרשותו, גם כשלא צריך, וכותב על זה במחברת... בעט על נייר.... ועל כן לא נותר אלא לשאול: האם התוצר של הסופר הופמן אותו חטפה מידיו המוזה, או המוזון, הוא שירה או דיון בתוצאות?‏  (25/03/14)

המשך לקרוא

על "דון פסקואלה" באופרה הישראלית

אופרת בל-קנטו בלי שאף אחד מת בסוף. מה יותר טוב מזה? דון פסקואלה, מהאופרות האחרונות של גיאטנו דוניצטי היא אופרה בופה הלוקחת דמויות ותבנית עלילתית מהקומדיה דל-ארטה ומעבירה אותן לתקופתה שלה (1843), מתוך רצון ליצור התרחשות שהיא מעבר לפלקט ולעורר את הצופה להרהר במניעים של הדמויות ולא לקבל באופן אוטומטי את המהלך הקומי השבלוני הידוע. בהתאמה, בתוכנייה מעיד הבמאי על כך שהוא מתכוון להדגיש רגעים טרגיים של יחסים בין הדמויות הרלוונטיים גם לימינו אנו. אלא שכוונות לחוד ומעשים לחוד. ההפקה שלפנינו היא פנינת סלפסטיק שכבודה במקומה מונח, אך היא אינה מעבירה לצופה שום דבר מלבד גיחוך. ואם פסקואלה התגלה כמה רגעים כאנושי ונוגע ללב, האישה שכנגדו לא הטיבה להביע את מורכבות הרגשות שלה, את החרטה על כי הלכה רחוק מדי בהעמדת הפנים, אלא נותרה קרה כקרח ולידה נראה פסקואלה כקלקול ברצף הפלסטיק.

הפקה זו עושה שימוש יפה במוטיב הדובונים. זהו מהלך מתוחכם שמצליח שמשאיר מאחור את הקונוונציה הפשטנית של הקומדיה דל-ארטה ומציג בעינינו דמויות מורכבות הרבה יותר. מצד אחד פסקואלה הוא האיש הרך, הביתי, התמים – לא רק זקן קמצן ומריר, מה שמתגבר את הסטייה שכבר קיימת בעלילה, כאשר פסקואלה מתגלה כנדיב למדיי בהסכם הנישואין. מצד שני הצעירים, אינם רק נלחמים בדור העבר על אהבתם, אלא אנשים נצלנים, כפויי טובה שחושבים שהכול מגיע להם. ולי לא נותר אלא לחשוב על המצב הבין-דורי בימינו, כאשר צעירים רבים נאלצים לחיות על חשבון ההורים בשל יוקר-המחיה, כשלא תמיד הם מבינים את כל ההשלכות של המצב הזה.

דון פסקואלה היא פנינה מוזיקלית מהנה, שקשה לפגום בה. ההפקה הנוכחית רוצה, אבל לא מצליחה, להציע תובנות שמעבר לקומדיית סלפסטיק עם שירים יפים. מי שמוכן להסתפק בזאת, ייהנה עד מאוד. גם בוודוויל נהנים. אבל אופרה אמורה להיות אמנות נעלה. קאסטינג בעייתי מבחינה קולית, שלא השכיל לבצע את רעיונות הבמאי, עמד בעוכריה של ההפקה שאינה מצליחה להתרומם מדרגת בידור לדרגת אמנות.‏  (22/02/14)

המשך לקרוא

על "נשף מסכות" באופרה הישראלית

זוהי הפעם החמישית שהבמאי מיכאל זנאנייצקי מביים את נשף מסכות ואולי כבר נגמרו לו הרעיונות. או שיש לו יותר מדי רעיונות... מצד אחד יש פרשנות קלושה על שאלה שהגיוני אולי לשאול, אך בעצם מיותר לחלוטין לשאול. כן, ריקרדו הוא מנהיג, אולי אכזר. אבל הוא לא מנהיג בסדר גודל של המאה העשרים ואין צורך להשליך אותו לשם. הוא מושל קלאסי, עם מרגלים מצד אחד (אוסקר) ועושי דברים נאמנים (רנאטו) מצד שני. זה קיים בעוד אופרות, למשל בטוסקה. רק ששם המנהיג הוא לא המאהב בתפקיד הראשי ולכן לא מתחילים להשליך עליו דברים שהוא לא. אבל בעצם זה לא חשוב בכלל. כי עיקר הסיפור פה, עיקר הדרמה, העלילתית והמוזיקלית היא דרמת האהבה, שתמיד מדברת אל הקהל. עיסוק היתר בהנכחת הפרשנות של הבמאי, תוך שלילת הפן המאוהב באמת של ריקרדו והפיכתו לשליט תאב כוח המשחק באהבה, מצד אחד לא לגמרי מצליחה ומצד שני מיותרת. גם שליט אכזר יכול להיות מאוהב. זה לא סותר. כך קורה, שהפרשנות הזו שסרסה את האהבה סרסה את האופרה.

מצד שני, הבמאי לא יודע מתי די מבחינת השימוש באמצעים האומנותיים. עוד ועוד ועוד ועוד משחקי וידיאו ותאורה ועמודי גרדום ופסלי ענק וציירים וכל רעיון מוכפל שוב ושוב ושוב, עד שהוא כבר מטריד ונותן לחשוב שאולי הבמאי לא מאמין בעצמו לרעיון של עצמו. אבל בעייתי אף יותר, ההפצצה של הקהל בכל-כך הרבה פרטים (שבחלק מהם הוא למזלו בכלל לא מבחין, כי הם קטנים מדי), מסיטה שוב ושוב את הפוקוס מהזמרים ומהשירה והקהל מתעסק בטפל ומפספס את העיקר. לא פלא שרבים בקהל חשו שהאופרה פוספסה.

על אף הכשלים שאני מוצאת בהפקות האופרה, אני לרוב ממליצה לראות אותן. כי מדובר במעשה אנוש ולעולם אין מעשה אנוש מושלם. כאן, קשה לי להמליץ. בהפקה הזו יש רגעים בעייתיים מאוד וגם אם יתוקנו בעיות הביצוע בתחום השירה והבלאנס, קשה יהיה להפיק את המקסימום בגלל הפרשנות של הבמאי, שלצערי מזיקה. כדי שההפקה הזו תבשיל כראוי, ראוי לנכש עשבים ולהסיר חלק מהאלמנטים העיצוביים כדי לתמצת את הרעיונות ולאפשר לקהל להתרכז במוזיקה מצד אחד, כמו גם לקחת איתם משהו למחשבה מצד שני. כעת זה בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. ובכל זאת, לא כדאי לפספס את מירלה גרדינרו בביצוע משובח של אמליה ברמה שלא נראית כאן לעתים קרובות. ההפקה הזו היא כמעט כולה שלה. בראבו מירלה.‏  (20/01/14)

המשך לקרוא