על 'חלום ליל קיץ בחלל' בתיאטרון קליפה.
אני לא מדלגת על אף שייקספיר, ולכן הלכתי לצפות ב'חלום ליל קיץ בחלל' של תיאטרון קליפה, שזכרתי מאוד לטובה, לאחר שראיתי מופע שלהם לפני 20 שנה. אלא שדימה טולפנוב, מנהל אומנותי שותף, נפטר לפני כמה שנים ולנעליו (כולל האישיות, בתור בן זוגה של המייסדת השותפה עידית הרמן, כמו שמספרים לנו בהצגה), נכנס האיש והפרובקטור אריאל ברונז, שהפך את היצירה (בכל אופן את זו הנוכחית) ליצירה שיותר מאשר היא של תיאטרון קליפה היא יצירה של אריאל ברונז.
דלות החומר כאן, אולי היתה מכוונת (הבגדים נקנו באליאקספרס, כך מספרים לנו), אך משהו כאן לא התרומם מעבר להצגת מתנ"ס, אולי זה מתאים להצגת החובבים במחזה בתוך מחזה של שייקספיר, אבל מה שהפך פה למחזה בתוך מחזה בתוך מחזה בתוך מחזה, במהלך מעניין בפני עצמו, לא הספיק כדי להחזיק אותנו והפרובוקציות שהוא מבוסס עליהן (משהו שאפיין תמיד הן את קליפה והן את ברונז) הן פרובוקציות פשטניות שכבר לא אומרות כלום לדור שכבר ראה הכול, עשה הכול ורק מחפש משמעות בחיים, ממש כמו בסדרה לאהוב את אנה, שהשכילה לצאת מתחום ריאליטי הדייטים לדרמת 'בטיפול' או אם כבר פרובוקציה, אז עם עומק מודע או לא מודע כמו ב'יונתן אגסי הציל את חיי'.