עיונים ב"נוף" (המופע) של עדינה בר-און[1]
"החינגות הדיוניסיות כורתות ברית לא רק בין אדם לאדם, הן גם משכינות שלום בין אדם לטבע. מרצונה מעניקה האדמה את מתנותיה, חיות טרף קרבות ופניהן לשלום: נמרים וברדלסים מושכים את מרכבתו עטורת הזרים של דיוניסוס. כל הסייגים הכיתתיים שהציבו המצוקה והשרירות בין בני האדם נעלמו: העבד הוא איש חופשי, האציל והנחוּת מתאחדים באותה מקהלה באככית. בחבורות הולכות וגדלות מתגלגלת לה בשורת 'ההרמוניה של העולמות': בשיר ובמחול מביע האדם את שייכותו לעדה אידיאלית ונעלה יותר: הוא שכח כיצד להלך ולדבר. יתר על כן: הוא חש עצמו מכושף ואמנם נהיה לאחר. כאשר תדברנה החיות וכאשר תניב האדמה חלב ודבש, כן הומה גם מתוכו משהו על-טבעי. הוא חש עצמו כאלוהים, את מה שחי עד כה רק מכוח דימיונו, חש הוא כעת כחלק ממנו. מה לו עתה ציורים ופסלים? האדם לא עוד אמן הוא, הוא עצמו נהפך ליצירת אמנות, הוא מתהלך קסום ומרומם כשם שראה את האלים מתהלכים בחלומו. כוחו האמנותי של הטבע, לא עוד של בני האדם, מתגלה כאן; כאן נלוש החומר הנעלה ביותר, נחצב השיש היקר ביותר: האדם. אדם זה שעוצב על-ידי האמן דיוניסוס מתייחס לטבע כפי שמתייחס הפסל לאמן האפולוני." [פרידריך ניטשה, דיוניסוס ואפולו][2]