בכניסה השומר בחולצה לבנה, שֶׁמִּכִּיסָהּ פורש שחף שחור את כנפיו, במכנסים כהים, ובידו מכשיר שחור וארוך, שראשו מעובה, דומה למכשיר שעושה מסאז'. הוא מנסה לעצור אותה, ממלמל ברפיון את המלים 'אי אפשר להיכנס', כאילו ניחש, לפי הליכתהּ, את נחישותהּ. היא אומרת 'רק לשלוח', מצביעה על המעטפה, איננה מאטה, וחולפת על פניו, לעבר דלת הכניסה. עוד נותר לה לחלוף על פני גבר ואישה שעומדים בחוץ, סמוך לכניסה, האשה בִּרְעלה ושמלה מסורתית, הגבר מריח מסיגריות של כפר. היא עוקפת בקלילות מימינו של הגבר. היא בפנים.

מרוב אנשים לא רואים חלל של חדר. תור שמתעקל בצייתנות לאורך מסלול חבלים. גם הספסל שליד הקיר עמוס בנשים דשנות, בשמלות כהות ומטפחות ראש. היא חולפת על פני כל המסה הזו במהירות, לא מסתכלת לצדדים.

מסלולהּ בחדר נקבע הרבה לפני כן, עוד לפני שהחנתה את המכונית, עוד לפני שהגיעה אל השומר, עוד לפני שהשומר התקבל לעבודה, עוד לפני שהוא נולד. המסלול הזה נקבע לפני 39 שנה.

היא בשמלה ירוקה חסרת שרוולים, בכפכפי קרוקס אדום-שקיעה, רעננה מן הרחצה, אולי אפילו יצאה משיעור של התעמלות מים. היא עצמה אוהבת להריח אנשים שמדיפים ריח של סבון, ועכשו זו היא שמריחים את ריח הסבון שלה, סבון נוזלי מקופסאות פלסטיק במקלחות של מלון 'היאט'. הנשים שבתור, הגברים, הבחורים - שותקים. אדישים. אפילו לא כועסים. הם נערכו מראש להמתנה של שעות. הם רגילים כבר שמישהי מ"הם", עם ריח של סבון, חולפת על פניהם במהירות, מגיעה לאשנב, משאירה את המעטפה וכבר יוצאת.

אנחנו מסתכלים בחלקת זרוע חשופה, שוק, קרסול, רמז או יותר לפטמה, האישה הולכת בלי חזייה, שמלה ירוקה, מכותנה, אשה שמפיצה ריח של סבון. אנחנו עושים עצמנו לא מסתכלים אבל אנחנו רואים. וגם מריחים. האשה הזו, בטח אין לה ילדים קטנים לטפל ואין לה רצפה לשטוף ולא חלונות לנקות ואין לה סירים לשים על האש. גם נכדים בטח אין לה. לפי השעה שהיא באה, היא גם לא עובדת. אין לה שום בעיה על הראש. היא מחוללת אל בפנים הדואר בכפכפים האדומים האלה עם החורים. היא חוזרת לבית מואר, מרווח, והיא רואה אנשים כמו אנחנו רק בטלויזיה, או בסרטים.

הם בכלל לא מסריחים, נכון שהאף שלי סתום קצת, מהאלרגיה, אבל אין פה סרחון. דווקא ריח טוב, עוטף כזה, ביתי. אולי קצת ריח של עשן. ישָן. אני מנסָה להריח אותם בחצי הדקה שאני חולפת על פניהם, בקלילות. פעם הייתי סותמת את האף, אבל ניסיתי וזה לא נורא כל כך. זה ריח שמזכיר לי את הלילות בַּתנועה, על יד מדורה. זרדים מתפצפצים. ריח של כפר במדרון. הם לא רגילים לראות שרוולים חשופים. בשבילם אני אשה מופקרת. אבל הם כבר צריכים להיות רגילים אלינו. לפי איך שהם השתכנו על הספסל הם בטח מתכוננים לשהייה של שעות. ואני באה וכבר יוצאת. קצת לא נעים לי, אבל מה, אני אעמוד את התור הזה? יש לי רק לשים את המעטפה וללכת. צ'יק צ'ק. באה ויוצאת.

היא באה ותיכף יוצאת. רק יש לה לשים מעטפה. רק אנחנו לא יודעים לשים מעטפה, לשים קודם את הבולים, לא יודעים איזה בול מתאים. אין לנו בכלל מעטפות כאלה לשים, מה בכלל יש לנו לשלוח במעטפות כאלה גדולות. אנחנו רק יודעים לעמוד כאן עם מזומנים, שטרות יפים כאלה, שהיה צריך ללכת קודם להוציא אותם מן בנק, לעמוד את התור של בנק גם כן. יש לנו לשלם מים, חשמל, טלוויזיה, ארנונה, טסט. להעביר בעלות על האוטו, לחתום על טפסים. רק לנו יש כל כך הרבה טפסים. ואחד, נגיד, לא ישלם, יבואו אליו מן ביטוח לאומי מס הכנסה מס שבח, יעצרו אותו במחסום, בְּבית, סתם בַּדרך. היא באה, עם ריח הסבון הזה שלה, רק לשים מעטפה. בטח חושבת שאנחנו מסריחים. רואה את כל הבגדים האלה עלינו. חושבת לובשים למטה בגדים מלוכלכים. אצלה בבית מלוכלך, זה אנחנו יודעים. אולי היא צריכה עזרה. בטח גרה כאן בשכונה. בטח יש לה גינה אפשר אולי לעבוד קצת, אולי אין לה מי שיטפל לה בגינה. היא לא רואה אותנו, לא מסתכלת לנו בַּפָּנִים. היא לבד כאן ונכנסת כמו מלכה. כאילו הדואר שלה. וזה לא רק היא, זה כל השכונה מוצאת לה תירוצים להיכנס ולצאת, רק לשים משהו ולצאת. או שהם כבר רואים מרחוק אותנו ולא נכנסים. יבואו פעם אחרת. ייסעו לרמת אשכול. דווקא טוב הריח הזה של הסבון.

על הדלפק בדואר נשארה מעטפה חומה, גדולה, עליה כתוב בעט כחול לכבוד העורכת של הוצאת הספרים, 'ספרות יפה'.