על ספרו של וילם אלסחוט, גבינה הולנדית (מהולנדית: שולמית במברגר), עם עובד, 2008, 150 ע"מ.
Willem Elschot, Kaas, 1933.
אחת השאלות שאינן פוסקות מלהעסיק אותי בבואי להביט בתרבות בכלל ובספרות בפרט היא שאלת הזמניות והעל-זמניות שלהן. כיצד ניתן להסביר מדוע יצירות פופולריות מסוימות נעלמות מהתודעה במהלך השנים בעוד יצירות אחרות, אפילו אם לא זכו בזמן פרסומן להצלחה או להכרה, ממשיכות לצבור תאוצה או זוכות לעניין מחודש כעבור זמן מה? מדוע, למשל, ספר כמו ייסורי ורתר הצעיר מאת גתה, שהרעיש עולמות בזמן צאתו לאור, נראה כל-כך בלתי רלוונטי כיום ולעומתו יצירותיו של שייקספיר, שלא בהכרח נחשבו לפאר היצירה בשעת כתיבתן, רק ממשיכות לצבור מוניטין ולהוות השראה למספר רב של עיבודים בכל תחומי התרבות והאמנות?
תשובה אחת לשאלה זו – ואני מודה שהיא מעט פשטנית – היא שליצירות ספרותיות שמחזיקות מעמד יש מאפיינים אוניברסליים. במקרים רבים אין הסיפור מעוגן בזמן ובמקום ספציפיים או שאף על פי שזמן ההתרחשות ומקום ההתרחשות ברורים, הם משמשים בעיקר כפרטי רקע ואין הם אלמנטים מרכזיים ביצירה עצמה. אך כיצד ניתן להסביר את הפופולריות המתמשכת של יצירות שהזמן והמקום שבו נכתבו והתפרסמו במקור עולים מכל אחד מעמודיהן? כזאת היא גבינה הולנדית מאת וילם אלסחוט (Willem Elschot).
ספר זה ראה אור בשנת 1933 בבלגיה. לא היה זה ספרו הראשון של אלסחוט, איש עסקים ששלח ידו בכתיבה, אך היה זה הספר שסימן את תחילת הקריירה הספרותית שלו.
הספר הוא ספר קצר ומדויק מאוד. אגב, בהקדמה המרתקת לספר זה שוטח הסופר את ה"אני מאמין" שלו בנוגע לכתיבה תמציתית, וכך הוא מתבטא בנושא זה: "מי שלא יחדל לראות לנגד עיניו את הסוף, יימנע מאליו מאריכות דברים, כיוון שישאל את עצמו שוב ושוב אם כל פרט שהוא מוסיף אכן תורם להשגת המטרה. ועד מהרה יגלה שכל עמוד, כל שורה, כל מילה, כל נקודה, כל פסיק, כל אחד מאלה מקרב אליו את המטרה או מרחיק אותה ממנו. כי באמנות אין ניטרליוּת. מה שאינו נחוץ הוא מיותר, וכשדי בדמות אחת, אין צורך בקבוצה שלמה" (עמ' 15).
כמה מילים על תוכן הספר – גיבורו הוא פרנס לארמנס (Frans Laarmans), פקיד זוטר בגיל העמידה, נשוי ואב לשניים. לאחר מות אמו הוא פוגש באדם בשם וַן סְחוֹנְבֵּייקֶה, מכר אמיד של אחיו הגדול ומצטרף לחוג חבריו, זאת אף על פי ש-וַן סְחוֹנְבֵּייקֶה הוא סנוב נוראי, ש"אינו יכול להרשות לעצמו להתחבר לאנשים שאין להם לא כסף ולא תואר" (עמ' 32). יום אחד מעלה וַן סְחוֹנְבֵּייקֶה הצעה – שלארמנס יהפוך לסוכנה הבלעדי של חברת גבינות הולנדית בבלגיה. בעצת אשתו, לארמנס אינו מתפטר מעבודתו, אלא מודיע שהוא סובל ממחלת עצבים שדורשת ממנו לקחת חופשה ארוכה, ובינתיים מתחיל להקים את העסק החדש שלו, שבו הוא גאה עד מאוד. אך למרות שאיפתו להתרחק מעולם הפקידות ולעטות על עצמו דימוי מכובד יותר, לארמנס הוא פקיד בנשמתו. הוא מצטיין בעיסוק בבירוקרטיה הכרוכה בהקמת העסק ומזניח את הצד העסקי, שבו הוא חלש. את התוצאה ניתן לנחש.
אלסחוט אינו חס על גיבורו. הוא לועג לו מאחורי גבו וזאת על אף שהגיבור הוא גם המספר. אך לא על עליבותו הוא לועג לו. דווקא לקראת סוף הספר, כשברור שהוא נכשל חרוצות, הקורא מוזמן לראשונה לחוש אמפתיה כלפיו, שכן לראשונה מאז תחילת הספר לארמנס מפגין ענווה, ביקורת עצמית ודאגה אמיתית למשפחתו. חִיצי הלעג של אלסחוט מופנים בעיקר כלפי היומרנות, החשיבות העצמית ותחושת הגדלות המגוחכות שלארמנס מפגין לאורך רובו של הספר ושמוקצנות בהתבטאויות כגון "לו הייתי אביר, הסמל שלי היה שלושה כדורים של גבינה אדומה מונחים על מגן שחור" (עמ' 55) או "ניגשתי לרדיו, סובבתי את הכפתור ופתאום נשמע ההמנון הלאומי. הרגשתי כאילו משמיעים אותו לכבודי" (עמ' 58). אלסחוט גם מעביר ביקורת על האופן שבו לארמנס משפיל אחרים, בעיקר את אשתו, כדי לחוש נעלה:
"בבקשה, תקראי," אמרתי לסיום והושטתי לה את החוזה.
מלכתחילה היה ברור לי שהיא תתקשה להבין את ההולנדית הרשמית ותתבלבל מרוב מונחים עסקיים.
היא ניגבה את ידיה, לקחה מידי את הדף והלכה לשבת בחדר המגורים.
אני, שהדפסתי אלפי מכתבים עבור "גֶ'נֶרל מארִין אֶנד שיפּ-בּילדינג קוֹמפּאנִי”, קראתי את החוזה, כמובן, כאילו הוא ספר ילדים, אבל עכשיו התעכבתי במטבח בכוונה, כי רציתי שהיא תחזה פעם אחת מבשׂרה את ההבדל בין כתיבת חוזה לניקוי הבית, יסודי ככל שיהיה. (עמ' 57)
גבינה הולנדיתנכתב בתקופה חשובה וטעונה בתולדות אירופה והוא במידה רבה יציר תקופתו. עולם הערכים והקודים ההתנהגותיים שהוא מציג מדיפים ניחוח של אירופה של פעם. אך על אף כל זאת, הספר מצליח לעורר עניין מחודש הן בעולם והן בארץ – הוא תורגם לאנגלית לראשונה לפני כמה שנים, עובד בשנה שעברה לכדי רומן גרפי (שכמה דפים ממנו ניתן לראות באתר הבא) ויצא לאור בעברית לפני מספר חודשים בהוצאת "עם עובד". כיצד, אם כך, ניתן להסביר את פריחתו המחודשת?
מכיוון שהשאלה העסיקה אותי, פניתי להוצאה כדי לברר את מניעיהם להוצאה של ספר זה כאן ועכשיו. מתרגמת הספר, שולמית במברגר כתבה לי כי "הייחוד שבכתיבתו של אלסחוט נעוץ בין השאר בכך שהיא נוגעת בחולשות אנוש, מתארת את ההתלבטויות של האדם המודרני ונותנת אבחנות כואבות על אופיו של האדם."
אם לדבר באופן יותר ספציפי, לדעתי אחת הסיבות העיקריות שהספר ממשיך לדבר אל הקהל של ימינו היא שהוא מצליח לחשוף אמת יסודית לגבי ההסתמכות הרבה שלנו על השפעות חיצוניות בבואנו לגבש תפיסה עצמית וזהות עצמית. לארמנס הוא התגלמות הטענה שהציג הסוציולוג הנודע בן תחילת המאה העשרים צ'רלס הורטון קולי, "האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הינו מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא" (נוה). לארמנס אינו מתאווה להיות סוחר. הוא פשוט מתאווה לזכות במעמד גבוה יותר ובכבוד רב יותר בקרב חוג החברים של מכרו, ובכך הוא מצליח, לזמן מה, או לפחות כך נדמה לו:
אמר ומיד פינה לי מקום, כדי שאוכל – זו הפעם הראשונה – לשבת ביניהם. עד עכשיו הייתי מתיישב תמיד בפינה, בקצה השולחן הארוך, כך שלא יכלו להביט בי בלי לפנות לאחור, מאחר שמתוך נימוס נהגו לשבת באלכסון, כשפניהם אל המארח.
ולראשונה גם נעצתי את אגודלַי בכיסי מקטורני ותופפתי באצבעותי על בטני בקצב של מארש, כאדם מן היישוב. הדבר לא נעלם מעיניו של וַן סְחוֹנְבֵּייקֶה, שחייך אלי בשביעות רצון.
העובדה שהשיחה נסבה מיד על ענייני עסקים הוכיחה לי שהם מתחילים להתייחס אלי ברצינות. (עמ' 53)
בחשיבות הרבה שלארמנס מייחס לגינוני כבוד שכאלו הוא מפגין דמיון לא מבוטל לגיבורו הטרגי של מחזהו של ארתור מילר מותו של סוכן. בדומה ללארמנס, ובמידה רבה אפילו יותר ממנו, וילי לומן מבסס את אופן התייחסותו לעצמו על פי מידת הכבוד שסביבתו מפגינה כלפיו: "אמריקה מלאה ערים יפות ואנשים מכובדים, הגונים. והם מכירים אותי, בחורים. הם מכירים אותי בכל פינה בניו-אינגלנד. האנשים הכי חשובים. וכשאני אביא אתכם אתי – ייפתחו לפנינו כל שערי הזהב, כמו באגדות. כי דבר אחד כדאי שתזכרו, בחורים: יש לי חברים. אני יכול להחנות את המכונית בכל רחוב בניו-אינגלנד והשוטרים ישמרו עליה, כאילו היתה שלהם" (מותו של סוכן, 28); "אני אף פעם לא צריך לחכות בתור, בשביל לראות איזה קניין. 'וילי לומן נמצא כאן'– זה כל מה שהם צריכים לדעת, ואני נכנס ישר, בלי לחכות..." (שם, 30). אך לא רק את עצמו הוא שופט על פי אמות מידה אלו, אלא גם אנשים אחרים, כמו למשל אחיו הגדול בן או הסוכן הזקן שמשמש לו מודל לחיקוי: "...מה יותר מכובד מזה, שבגיל שמונים וארבע אתה מסוגל להגיע לעשרים או שלושים ערים, ולהרים טלפון, וכל-כך הרבה אנשים זוכרים אותך ואוהבים אותך ועוזרים לך? אתה יודע? כשהוא מת... מאות סוכנים וקניינים היו בהלוויה שלו. והיה עצוב בהמון רכבות עוד הרבה חדשים אחרי זה" (שם, 79).
מותו של סוכן נכתב כשש-עשרה שנים אחרי גבינה הולנדית, כאשר בינתיים פרצה והסתיימה מלחמת העולם השנייה. הוא נכתב ביבשת אחרת, בתרבות שונה מאוד ובז'אנר אחר (דרמה) ובכל זאת רב המשותף בין שתי היצירות, ולא בכדי, כיוון שהצורך האנושי במשוב חיצוני חזק מכל הבדל תרבותי, תקופתי ואישי. העולמות שמציגים לנו אלסחוט ומילר, על התנהגויותיהם הספציפיות ותלויות הקונטקסט (היחסים בין הולנד לבלגיה, תרבות השפע האמריקנית) ועל הערכים המיושנים משהו (הבעל כמפרנס היחיד, הנטייה לדבוק באותו מקום עבודה) עשויים להיראות לנו מרוחקים ושונים מהעולם שאותו אנו מכירים. אך על אף מה שנדמה לנו לפעמים, גם אנו, החיים בתקופה שהעלתה על נס את האינדיבידואליזם ושבין הערכים המרכזיים בה נמנים הגשמה עצמית, קבלה עצמית ורב-גוניות, שבויים בתפיסות השולטות בחיי הדמויות ביצירות אלו. גם אנו, כמו וַן סְחוֹנְבֵּייקֶה וחבריו, מתייחסים לבגדים, למכוניות, להשקעות נדל"ן, למקומות בילוי ולתחומי עיסוק כמדדים מרכזיים בתפיסה שלנו את עצמנו ואת הסובבים אותנו. בתקופה שאנו שרויים בה כעת, תקופה שאחרי משבר כלכלי כלל-עולמי, שכלל גלי פיטורים ועלייה בשיעורי אבטלה, חשוב במיוחד לזכור זאת ולהבין מה עשויות להיות השלכות הדבר. גבינה הולנדית,מלבד היותו ספר איכותי וראוי לקריאה מהבחינה הספרותית גרידא, משמש תזכורת חריפה ואפקטיבית לעניין קריטי זה.
ביבליוגרפיה:
מילר, ארתור, מותו של סוכן (מאנגלית: דן אלמגור), אורעם, 1986.
נוה, ניסן, סוציולוגיה במעגלי חברה: חברות, רכס, 2004.