תוכן המדור
- גיליון 5 -
04/2010


 

צילום: איתי איתמר
יואב איתמר

כותב פרוזה ושירה, מתרגם ועורך.

בוגר אוניברסיטת בן-גוריון במדעי המזרח התיכון ולימודי מדינת ישראל. סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בחוג ללימודי מדינת ישראל.

בעל הבלוג "מומנטו מורי - חלומות וסיוטים 2".

פרסם מיצירותיו בכתבי-עת ספרותיים מרכזיים ובמדורי הספרות בעיתונות היומית.

לדף הבית

עוד במדור:

דרך של אלף מילים

על ספרו של בעז ערפלי, מהתחלה - קריאה חדשה ביצירות מרכזיות של יוסף חיים ברנר, הקיבוץ המאוחד, 2008, 464 ע"מ.

כשספרו של בעז ערפלי מהתחלה יצא לאור, תהתה אחת ממכרותיי: "בעז ערפלי הוא מבקר בלי הומור שמבקר את יוסף חיים ברנר, שגם הוא סופר חסר הומור. מה יצמח מהחיבור הזה?" הספר נראה לי מאיים לא רק בגלל האותיות הצפופות והקטנות, העטיפה שכולה אומרת מכובדות וכבדות ראש וההיקף הנרחב -  וזאת על אף שערפלי עוסק רק במספר מצומצם מיצירותיו של ברנר -  אלא בעיקר בגלל שעל העטיפה מובטח לקורא ש"חיבור זה מבקש להיות פיתוי, פיתוי לברנר. למי שמכיר ויודע, גם למי שלא קרא, לא הכיר ולא ידע." מי שקרא בימיו יצירה אחת של ברנר יודע שמה שמפתה אצל ברנר הוא בוודאי רקוב מיסודו ומה שטוב אצל ברנר הוא בוודאי מכוער - אולי כי ברנר עצמו חשב על עצמו כאדם מכוער. מכל מקום, כאשר מדברים איתי על ברנר ופיתוי, אני נזכר בסצנות האהבה משכול וכישלון וחשש רב מתעורר בקרבי שמא בסוף התהליך אמצא את עצמי שוכב על מחצלת בסמטה הטבריינית.

כאמור, ספרו של ערפלי הוא ספר עב-כרס, מלא וגדוש ואין זה המקום לעסוק בו בפרטי פרטים. לכן, לשם דיון זה בחרתי לעסוק בספר משלוש פרספקטיבות תיאורטיות ולבחון אותן על שתי יצירות של ברנר, מבין אלו שבהן עסק ערפלי. להלן, אנסח פרספקטיבות הדיון כשאלות:

א. האם ספרו של ערפלי אכן מפתה לקרוא את יצירותיו של ברנר?

אם הספר נועד להיות מעין טיזר, הרי שאסור לו לגלות יותר מדי. הוא לא צריך להציג את כל התשובות, את כל כיווני העלילה, את כל המשמעויות, את כל הדמויות. הוא אמור לתת טעימה שתשלח את הקורא לספר, כפי שעושה למשל מאיר שלו בספרו ראשית.[1] הקריאה צריכה לגלות רבדים חדשים, אבל באופן ידידותי למשתמש. זוהי כנראה משימה קשה כאשר כותבים ביקורת ספרות ובמיוחד כשדנים ביצירות ספרות שאבק המכובדות עוטה אותן כבר למעלה ממאה שנים.

השאיפה של ערפלי "לקרוא את הספר מהתחלה", עליה הוא מצהיר  במבוא לספר, יכולה לרמז על ניסיון אמיץ וכן לשבור את הכלים ולהגיע לסוג של קריאה אסימפטוטית לציר שבין סופר המבקש לקרוא טקסט של סופר אותו הוא מעריץ קריאה עמוקה ומורכבת לבין מבקר המנסה לפשט עד כמה שניתן את העיסוק ביצירה המבוקרת.

ב. עד כמה הקריאה של ערפלי היא אכן 'קריאה מהתחלה'?

מהי 'קריאה מהתחלה'? אליבא ד'ערפלי "...'קריאה מהתחלה' תיקח בחשבון כל מידע שבהישג יד, אבל לא תוותר בשום אופן על התום, או על החתירה לתום" (עמ' 9).

עוד בתחילת דבריו מספר ערפלי על "עורך עיתון בעיר שדה במערב התיכון של ארה"ב שקיבל מכתב מקורא ביישוב מרוחק. 'נפלו לידי', כך נאמר במכתב, 'שני ספרים שכתב אחד הומרוס, מאד נהניתי לקרוא אותם. האם ידועים לעורך הנכבד ספרים נוספים שכתב הסופר הזה והיכן ניתן להשיג אותם?'..." (עמ' 7). ערפלי מסביר ש'קריאה מהתחלה' אינה קריאה בלתי מתווכת כמו של אותו קורא נבער ואף לא קריאה מלומדת "שתציג מול היצירה סינתזה של כל מה שנכתב עליה ועל כל מה שסובב אותה (היוצר, יצירות אחרות שלו, נסיבות כתיבתה, מקורותיה, תולדותיה, תולדות התקבלותה, מה שנכתב עליה, ועוד)" (עמ' 7). קריאה זו מסוכנת אליבא דערפלי כי היא "עשויה 'לסגור', את היצירה בתוך תולדותיה ומחקרה, להוליך אותה אל מדפי הארכיונים של הביוגרפיה, ההיסטוריה ותולדות הספרות ולהניח אותה עד שתאבד, או עד שיאבדו צורתה וצביונה, ייחודה וכוח השפעתה הבלתי אמצעיים" (עמ' 8).

אחרי שהסביר מה אינו יכול להיחשב כ"קריאה מהתחלה" או כקריאה נכונה להיום בברנר, כדי להגדיר את מטרתו הוא מאמץ שאלה שמנחם ברינקר כבר הציב בעבר. כך, בצטטו את ברינקר, טוען ערפלי כי:  "...[ה]'שאלה העיקרית שצריכה לעניין את חוקר הספרות', היא השאלה 'מהו הדבר ביצירה המבאר את ההשפעה שיש לה על הקורא [בכל הזמנים]'..." (עמ' 8).

שאלה זו המניחה על-זמניות, מחפשת תשובה אובייקטיבית להשפעת היצירה, כלומר תשובה חד פעמית גורפת שתתאים לכל קורא בכל זמן, דוגמת השאלה "מה הופך יצירה לנצחית?". מחד, זוהי שאלה המנוגדת לכל הקריאות הקיימות שערפלי אך זה שלל כקריאות בפני עצמן, אך הבטיח לשלב בקריאתו. מאידך, יתמהו רבים, אם קריאה אובייקטיביסטית על-זמנית היא אכן קריאה מתאימה ועדיפה על קריאה סובייקטיביסטית שמציעה לנתח את היצירה דרך משקפי התקופה בה היא נוצרת.

ג. עד כמה קריאה קיומית (קריאה 'הגותית' אליבא דערפלי) היא הקריאה הנכונה ביצירת אמנות כלשהי?

למרות שערפלי מציין שמטרתו היא להתייחס "לסיפורים, קודם לכל דבר אחר, כאל קונסטרוקטים בעלי ערך משל עצמם, שלמויות שניתן לממש אותן בדרכים מגוונות, ובזיקה להקשרים רבים וללשונות יעד שונות שהם מקבלים מן העולם ומן הלשון, עד כמה שהטקסטים עשויים להיענות להם בשלמותם; ועל פי דרכם, גם להשיב אותם אל העולם ואל הלשון" (עמ' 12), הוא טוען מאידך ש"נקודת מוצא טובה ביותר להבנת המכלול הסיפורי הברנרי, שהיא גם מפתח לאינטרפטציה של כל סיפור וסיפור לעצמו היא המחשבה או הפילוסופיה הגלומה בהם" (עמ' 10, ההדגשה במקור י.א.) או ביתר הרחבה: "מה שמעניק לסיפורי ברנר את גדולתם ואת שלמותם, זו ההתמודדות עם שאלות קיומיות שבעומקם... מהו העולם ומהו האדם?... איך לחיות מה לעשות? מהי אמת ומהו שקר ואיך מבחינים ביניהם? וגם: מהו סיפור ומהי ספרות, איך לכתוב אותם, ומה לעשות בעולם אשר כזה" (עמ' 11).

כלומר, כבר במבוא (בעצם, במבוא הראשון מבין שלושה) אנו עדים לשתי מטרות שונות ולכאורה מתנגשות של המחבר, לשתי גישות שונות לחומר הספרותי: גישה לשונית-סטרוקטורלית השואבת מהסיפור עצמו וגישה קיומית-פילוסופית השואבת ממשנת ברנר הכללית ומהפילוסופיה בכלל.

גם אם משנתו הכללית של ברנר עומדת בבסיס הסיפורים, ואין להתכחש לכך שברנר "מכניס" ליריביו ולמבקריו באמצעות הסיפורים והעלילות לא פחות מאשר באמצעות הפובליציסטיקה שלו, האם הצגת משנתו של ברנר כמפתח לסיפוריו בפני קורא שעומד לקרוא את סיפורי ברנר קריאה ראשונה היא המעשה הנכון או שמע פירושה להציג בפניו עור של דב ספרותי שלא ניצוד? האם מן הראוי לעסוק בדיונים מטא-ספרותיים כאלו כפיתוי לקורא שכלל לא התמודד עם היצירה או שניסה להתמודד עימה והיא הטילה עליו שיממון?

***

בבואי לבדוק את הפרספקטיבות שהצגתי דלעיל, בחרתי לבחון 2 יצירות של ברנר, אתחיל בסיפור קצר יחסית שלא הכרתי לפני כן – עצבים (1910). בבואי לצאת לארץ הלא נודעת של עצבים, קראתי תחילה את דיונו של ערפלי ביצירה ורק לאחר מכן, פניתי לקריאת היצירה עצמה ובחנתי אם דבריו של ערפלי הוסיפו לחוויה או גרעו ממנה.

האם דבריו של ערפלי פיתו אותי לקרוא את היצירה? ערפלי מתאר את היצירה בפרטי פרטים, מביא ציטוטים רבים ובעצם מגיש לקורא "ספוילרים" לרוב, בתיאור המפורט של העלילה ושל סופה. עם זאת, דיונו של ערפלי כלל כמה תיאורים יפים שמשכו אותי ליצירה. למשל התייחסותו של ערפלי לתיאור הנוף שבתחילת היצירה:

תיאור הנוף שבפתיחה, הוא תיאור מופתי בחתירתו לדיוק ולחד-פעמיות. תיאור השמש השוקעת "מאחורינו", באמצעות מראה השמיים ש"לפנינו", הוא כמדומה יחיד במינו ולא רק בכתבי ברנר, אלא גם בספרות העברית בכלל. ברנר מוסר כאן לא רק נוף, אלא גם נקודת תצפית משתנה של המתבוננים בנוף, ובדרך מטונימית, מאפשר להבין באמצעות התיאור את מצבם ואת מהלכיהם של מתבוננים אלה. תחילה הוא שובר את הפוזה המקובלת של מבט מתפעל מן השקיעה, מנטרל את הסמליות המקובלת שלה, ואת המוסכמה של תיאור גווני האודם והארגמן של השמש השוקעת (כמצוי בשירי ביאליק ובני דורו) כשהוא מתרכז דווקא בגוונים המכסיפים-משחירים של העננים, חילופיהם והתגוונויותיהם, בשקט ובקלישות שלהם; ורק לאחר מכן הוא מציג בציור בוטה ו"בצבע יסוד" (בלא גווני אודם וארגמן מקובלים) את השמש, שעוצמתה הלא אנושית ("לא עייפה כלל") אינה נגרעת גם כשהיא הולכת "הלוך ושקוע". תיאור עליית הירח ושקיעתו, המנוצל בסיפור לסימון מהלך הזמן העובר מפתיחת הסיפור ועד לסיומו, וכן תיאור עליית הכוכבים, חוזר בסולם צבעים אחר וביתר פירוט על תיאור גווני העננים (במזרח) שהשמש (השוקעת במערב) רוקמת אותם בפסי כתם. (ע"מ 278-79)

ההגדרה הבעייתית מלכתחילה של 'קריאה מהתחלה' השתקפה גם בדיון בסיפור זה. דיונו של ערפלי בסיפור אינו מציע קריאה אחידה ורציפה אלא מחולק לפרקים ולתת-פרקים של קריאות משנה מפורטות:  מעשה הסיפור – העוסק בסיפור המסגרת ובשני המספרים, בתיאור הנוף ובהתרגשות מהנוף, במודלים של מסע, עלייה והרפתקה, ברצף הטקסט ועוד; אינטרפרטציה – העוסק בסיפור כסיפור ציוני אידיאולוגי, במקור הסובייקטיבי של הערכים, בהקשר הקיומי-פילוסופי וביחס שבין פאתוס ואירוניה; עיקרים בפואטיקה של עצבים – העוסק בהנמקות ריאליסטיות ובפונקציות אסתטיות. מתוקף העיסוק המפורט הזה, הוא אינו משאיר אף אבן לא הפוכה. כך למשל הוא פוסל את ההתייחסות לדמות המספר כאל מובן מאליו:

הקורא של ברנר, הזוכר מספרים וגיבורים בעלי תכונות דומות ביצירות קודמות שלו, נוטה אולי לראות בדמות המספר של עצבים דבר מובן מאליו, אבל הזכירה הזאת איננה אמורה לפתור אותו מן הניסיון לבחון את הפונקציות שדמות מעין זו משרתת בכל סיפור מסוים לכשעצמו. ולענייננו, עצם הבחירה של ברנר לקרוא לסיפור "ציוני ארץ-ישראלי" בשם "עצבים" ולהפקיד אותו בידי מספר הסובל מעצבים, איננה יכולה להיות מובנת מאליה, היא תובעת פירוש והנמקה. (עמ' 289).

כאמור, קו מרכזי בפירושו של ערפלי הוא הפרשנות הקיומית וכך הוא מנתח את משפטי הפתיחה של עצבים:

מעמדו של ההקשר הקיומי כהקשר מקיף ומכריע, ביחס להקשר הציוני, מתברר מיד במשפט המעבר מן הפתיחה ה"אידיאולוגית" לפתיחה ה"פילוסופית": "נסעתי הנה. למה? למה נסעתי הנה? מה ייחלתי מנסיעתי זו? זה כמעט שאינו נוגע לכאן, לעצם הדבר"... . חלקו הראשון של המשפט מעלה שאלות שנראו לנו רגע לפני כן, בהקשר הציוני הפותח, מרכזיות להבנת הסיפור, חלקו השני טוען שהתשובה לשאלות אלו היא לכאורה חסרת חשיבות, כמעט שאינה נוגעת לעיקר, "לעצם הדבר". על השאלה המתבקשת – מה הוא "עצם הדבר"? כמו על שאלת הזיקה שבין ה"מדוע" וה"בשביל מה" הציוני ובין "עצם הדבר", וכיצד זה ששאלות הנראות לנו כשאלות מרכזיות של הסיפור, "כמעט" ואינן נוגעות במה שמוצהר בו כעיקר, אמורה להשיב ה"הרצאה" בפתיחה השנייה של הסיפור. גם את התשובה שניתן לכאורה להסיק מן ההקשר המיידי – "עצם הדבר" הוא "חידת החיים" (עד כמה שניתן לראות ב'חידה' תשובה – אי אפשר להבין כראוי אלא בזיקה למרכיבים אחרים של "פילוסופית החיים" שהמספר מוסר ומסכם בשמם של "כל החושבים על חייהם מימות עולם"... באותה "הרצאה" (עמ' 292)

לכאורה זהו דיון מרתק לאוהבי הפלפול האקסיסצנטיאליסטי, במיוחד כאשר הדיון נוגע בהשקפותיו של ברנר עצמו, הטבועות עמוק ביצירה. זוהי נקודת החוזק של ערפלי והוא מטיב לעסוק בנושא. אולם למרות זאת נשאלת השאלה אם דיון זה נחוץ לקורא טרם קריאת היצירה.

עצבים הוא סיפור מסע המתאר דרכה של משפחה יהודית המהגרת לארץ ישראל. למרות שהם עוברים בתחנות רבות – ניו-יורק, לונדון, אנטוורפן, ברלין, טריאסט, אלכסנדריה, קהיר, יפו וחיפה - הגיבורים בסיפור אינם יוצאים מהרכבת או מהאונייה, דבר המאפיין את גיבוריו של ברנר הנמצאים בתנועה בעודם יושבים במקום. לצד קטעים הומוריסטיים, הסיפור מדגיש את כל הצרות הנוחתות על הגיבורים ומתעסק תדיר במצבם הפסיכולוגי הרגיש. כמעט בכל עמוד הם שבים ועוסקים באותו "קוריוז פסיכולוגי" – עצבים. ולבסוף, משסופרו סיפורי התלאות, העיכובים והנוכלויות להם נפלו שולל, הנוסעים מגיעים למחוז חפצם ונעלמים מן הסיפור – ולא ידוע מהעלה בגורלם.

כיצד השפיעה קריאה אפריורית של הפרשנות העמוקה הזו על חווית הקריאה של עצבים? הסיפור עצבים הוא סיפור קטן שנע על הציר שבין הקומי והטרגי, סיפור שמקווה ליצור הזדהות אצל הקורא בפנייה חוזרת ונשנית לצד הרגשי שלו. כשניגשים לסיפור כזה, בוודאי שבפעם הראשונה, ראוי להשאיר את כל תילי התילים של הפרשנות בצד או לפחות עמוק עמוק במגירה. אמנם, נחשפתי כבר לפרשנות הקיומית לסיפוריו של ברנר מהיכרותי עם יצירות אחרות של ברנר וכן מהיכרותי עם עבודותיהם של פרשנים אחרים של ברנר כמו מנחם ברינקר ועדה צמח,[2] אבל עיסוק פרטני והנרחב בבעיות קיומיות ובהגדרות פילוסופיות מורכבות, טרם קריאת היצירה קיבעו את הקריאה בתחום השכל ולכן מנעו בעצם את חווית הקריאה לה כיוון ברנר.

***

היצירה השנייה בה אעסוק היא יצירה שהכרתי על בוריה עוד בטרם קראתי את ספרו של ערפלי. לא רק שקראתי את הסיפור עצמו, אלא שקראתי, כאמור, גם את עבודותיהם הפרשניות של אחרים. לכן, בבואי לבחון את עבודתו של ערפלי בנוגע ליצירה זאת, אתמקד יותר בפרשנותו לסיפור ובאור החדש שבו הוא לכאורה מציג את היצירה ואת המחבר ולא באופן שבו הוא מציג את הסיפור.

הרומן שכול וכישלון (1920) מספר את סיפור חייהם של בני משפחת חפץ בארץ ישראל, כפי שהושפעו מצוק העיתים בארץ וממגעם עם בני משפחת גולדמאן המרושעת. הרומן מתמקד בקורותיו של יחזקאל חפץ, גיבור לא גיבור, בגלגול השני משלושת גלגולי החיים שלו בין טירוף לשפיות. הסיפור מתמקד דווקא בתקופה יחסית רגועה שבה נדמה שיש סיכוי לעתיד גם ליחזקאל חפץ ועל אף עזיבתה של משפחת חפץ את ירושלים לטבריה ומותם של שני בני משפחה, יש בכל זאת תקווה והשלמה.

למרות שבמבוא ערפלי לוקח על עצמו את המטלה של 'קריאה מהתחלה', של לקיחת הדברים שנכתבו כבר על יצירות ברנר לכיוון בהיר ורענן יותר, הדיון שלו בשכול וכישלון הוא בליל של ציטוטים "מבריקים" בעיניו מעבודותיהם של חנה נוה, של מנחם ברינקר ועוד והתוספת כביכול של ערפלי מתגלה במקרים רבים כניסוח מחדש של אותם דברים עצמם ולא בבהירות גדולה יותר. כך למשל:

תמונת הרומן האחרון של ברנר מצטיירת עד כאן, כמוסכם על קוראים ומבקרים מאז, כצירוף של חקירה קיצונית, מודרנית ואפלה ביותר במהות הקיום האנושי ובתקפותם של ערכי מוסר, עם מבנה משמעות מאורגן לתפארת של רומן עשוי כהלכה. האם ברנר שפיתח ביצירה זאת קווים מרכזיים בהגותו הקיומית, זנח בה את ההתמודדות הצורנית העקבית שלו עם מושג הספרות ועם אמנות הסיפור, זו שניהל ופיתח מאז בחורף, בצורות מגוונות, עד לשיא המודרניסטי של מכאן ומכאן? את התשובה השלילית לשאלה זו אבסס להלן על עיקר  ממצאיה של חנה נוה. (עמ' 441)

כאמור, הפרשנות הקיומית ליצירות ברנר היא פרשנות לגיטימית וותיקה, אבל, כפי שנאמר לעיל במסגרת הדיון בסיפור עצבים, העיסוק בשאלות פילוסופיות מורכבות מקשה על הקורא המתחיל שאינו מצוי בנבכי הדיסציפלינה הפילוסופית. לעומת זאת, אם מדובר בקורא שכבר מכיר את היצירות ואולי אף קרא פרשנויות קודם לכן, העיסוק בנקודת המבט הקיומית ובקשר של הסיפורים להגותו הכללית של ברנר, עשויה להעשיר אותו בנדבך נוסף של משמעות.

חפץ מדגיש שאין הוא מייצג "פילוסופיה" או "אובייקטיביות" כלשהי... אלא מדבר בשם עצמו, בשם הסובייקטיביות שלו, סובייקטיביות של מי שהתנסה בתחתיות של הקיום... אבל גם יחסו השלילי להכללות ולשיטות מחשבה, ולעגו לבעליהן, וגם השבחים שהוא חולק ללקחים שלמד מניסיונו הקשה, ופרדוקסאלית, גם דבקותו באי-רציונאליות ובסובייקטיביות הנזכרות, מתארגנות ברמה של המספר המובלע למבנה מחשבתי בהיר למדי... (עמ' 417)

כך, הניתוח ההגותי של ערפלי מוסיף רבות להבנת הקונפליקט של הגיבור:

בעולם שליטים העשירים וחזקים, הטועים לחשוב שהם מבינים את החיים וניתנה להם זכות לשפוט ולדכא את העניים והחלשים... שרירות זו של סדר העולם (או אי-סדר העולם), הדטרמיניזם המאפיין את התנהלותו, הגיונו הכוחני, החלוף והמוות השולטים בו, אינם ניתנים להסבר ובוודאי לא להצדקה. כשם שחפץ מסרב לקבל את ההסברים הדתיים, כך הוא מסרב לקבל את ההסברים הפילוסופיים; דוחה את  כל הטענות המופשטות והמכלילות וכל התיימרות לאובייקטיביות. אבל טיבה זה של המציאות, גם חוסר היכולת להסביר ולהצדיק אותה אינם מביאים אותו לידי ייאוש. החיים עצמם, כמו שהיחיד קולט אותם בתפיסתו כיחיד, הם התוכן והערך שבהם ייאחז, כל עוד ניתן לו. להם אכן אין תחליף, גם אין הם צריכים הצדקה... (עמ' 418 – שגיאות הניסוח במקור)

ובמקום אחר, ערפלי אפילו מתכתב עם התלבטותו בין הגישה האובייקטיבסטית והגישה הסובייקטיביסטית, בהשליכו אותה על הגיבור:

מי שמתנהג כאיש שררה או כפילוסוף-אידיאולוג יודע כל, יכול להתכחש למציאות או להתעלם ממנה, מתוקף הכוח והשררה שבידו או על יסוד ידיעת הכל שמקנה לו התיאוריה המופשטת שהוא מחזיק בה. הוא גם זה שירשה לעצמו ללמד לקח את החלשים והאומללים הנתונים למרותו ולדבר אליהם גבוהה גבוהה. [האם ערפלי מדבר על עצמו – י.א.] אבל מי שעושה את "החשבון האמיתי" יודע, מעבר "לדברים הרמים והנישאים, שההתפנקות העצמית והקהות של פעוטי התכונה או רבי התכונה יחוללום וישמיעום בראש כל חוצות", שאין יסוד להתייהרות הזאת, שבני האדם תמיד אומללים הם והיחס האחד שהם ראויים לו הם יחס של רחמים. 'רחמים', על פי המובנים של המושג שעלו בדיון כאן, הוא לדעתי הערך המוסרי המרכזי שחפץ מחזיק בו, גם במסגרת הסובייקטיבית והרלטיביסטית שהוא מפתח ברומן. האם מצא הגיבור, ועמו הרומן כולו, ערך מוסרי אובייקטיבי שחל על הכל וניתן להיחלץ בעזרתו מן הסובייקטיביזם של הגיבור ומן הניהיליזם האורב לו? כן ולא. דומה ששילובה ברומן של פרשת יחסי אסתר ויחזקאל חפץ, נועד מעצם ברייתו להחזיר את הקורא, בין השאר, גם אל השאלה הזאת. (עמ' 422)

הדיון הקיומי של ערפלי ברומן שכול וכישלון מעמיק ומפרה. אבל, כדי ליהנות ממנו נדרש ידע מוקדם בנבכי התיאוריות הפילוסופיות האקסזיסצנטיאליסטיות. מי שמצוי בהן, יוכל להתענג על הניתוח המפורט של הרומן ועל הקישורים בין היסודות הקיומיים שברומן ליסודות האחרים, התיאורטיים והסגנוניים. עם זאת, אינני חושב שבעז ערפלי מציג זוויות חדשות לפרשנות זו ובמקרים רבים ההנאה מן הניתוח שלו נפגמת בגלל ניסוחים מסורבלים וקיטוע של רעיונות. לכאורה, נראה שהרצון של ערפלי לשלב את הקריאה הקיומית עם איזושהי 'קריאה מהתחלה' פוגמת ברצינות הדיון ההגותי וזאת משום שכדי להקל על הקורא כביכול, הוא כאמור מפזר את הרעיונות השונים ולא מפתח דיון מעמיק. כך יוצא שהקורא מטיב הלכת נותר עם חצי תאוותו בידו ואילו הקורא החדש נאלץ להתמודד עם דיון הגדול עליו בכמה מידות.

****

במבוא של הספר מעיד ערפלי כי רצונו הבסיסי הוא להוכיח באמצעות תיאור ופירוש של יצירותיו המרכזיות של ברנר כי ברנר הוא "המספר הגדול, המודרני (אם לא המודרניסטי) והמשמעותי ביותר בספרות העברית החדשה" (עמ' 7). האם הוא עמד במשימה?

הציפיות מן הספר היו גדולות, וכך גם תחושת ההחמצה לאחר קריאתו. ניסוחיו המסורבלים והדחוסים של הספר מעיקים על הקורא הרגיל ואף על הקורא המיומן. מעבר לזאת, בבואנו לנסות ולדלות את רעיונותיו המקוריים של ערפלי מבליל הציטוטים המרתקים ברובם אותם הוא מביא בפנינו, אנו מעלים חרס בידינו.

הסיבה לכאורה לצורך בספר נוסף על ברנר הוא מה שמכנה ערפלי "קריאה מהתחלה", אלא שכנראה הפרופ' המלומד ערפלי מתקשה לעטות על עצמו דמות של קורא פשוט ואינו מסוגל להביא את דבריו בפשטות המתבקשת מ"קריאה מהתחלה". הדבר אינו ניכר רק בניסוחים מעיקים אלא בהעדר רצף הגיוני של הרעיונות ובקפיצות שמפריעות להתעמק ברעיון מסוים ולרדת לעומקו.

למרות שהספר מכיל הרבה חומרים מעניינים, קשה להתמצא בו ונדרשת השקעת זמן מיותרת כדי לבור את המוץ מן התבן. היעדרה של עריכה ניכר כבר בשגיאות הקלדה החוזרות לאורכו של הספר. לא מן הנמנע שאם היה עורך לספר, ייתכן שרבות מהבעיות שמנינו לעיל היו נפתרות והקורא היה נותר עם ספר קצר יותר ומהודק יותר שהיה תורם לו הרבה יותר. כפי שהוא, קשה להתחבר לספר ולא מן הנמנע שהקוראים יעדיפו ספרים אחרים מהמבחר הגדול של הספרות הביקורתית על ברנר.

ערפלי מסכם את החלק על "שכול וכישלון" ואת הספר כולו בציינו כי שכול כישלון כמו מכאן ומכאן הם "מפגן ראוה של 'עודף אמנות' ושל שימוש באמנות נגד עצמה. גם מבחינה זאת הוא [ברנר – י.א.] ממחיש בשלמות – בתחום של אמנות הסיפור – את העיקר השולל את עצמו, ושב ובתורו נשלל אף הוא" (עמ' 446). אין זאת, כי ערפלי ניסה כנראה ללכת בדרכו המתודית של ברנר, אך להבדיל מהתוצר הגאוני של ברנר, ערפלי נותר רק עם מפגן ראוה.


[1] מאיר שלו, ראשית, פעמים ראשונות במקרא, עם עובד, 2008.
[2] מנחם ברינקר, עד הסמטה הטבריינית: מאמר על סיפור ומחשבה ביצירת ברנר, תל-אביב: עם עובד, 1990; עדה צמח, תנועה בנקודה: ברנר וסיפוריו (מונוגרפיה), תל-אביב: הקיבוץ המאוחד - ספריית פועלים, 1984.

 

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏