על ספרה של נורית זרחי, עשב הזמן, כרמל, 2008, 62 ע"מ.
בואו נשחק במשחק האסוציאציות. אני אציין שם ואתם תזרקו את המילים הראשונות שקופצות לכם לראש. אני אגיד נורית זרחי. אתם תגידו סופרת ילדים ומשוררת. מצוינת מצוינת. ולא מוערכת מספיק.
לכל איש יש שם. שלא כמו האינדיאנים, אנחנו מעדיפים אותו קצר. משהו אינפורמטיבי, שאפשר יהיה לשלוף מפאתי המוח כשמדברים. שם יכול להשתנות. בעיקר, ידעה זלדה החכמה, לאחר המוות. כמה שאנחנו אוהבים מתים. דוד אבידן זוכה בימים אלו לכבוד וליקר, כאילו לא סיים את חייו בודד ונטוש מאוהביו. בקרב החיים יש לנו את הסופר הפוליטי והמשוררת ההומו-לסבית, סופר ספרי הטיסה והסופר שלא מצליח לחזור על הצלחת הרומן הראשון. כל אחד מהם חורג מדי פעם מהכותרת שהוענקה לו ועדיין, יש להם שם. כותרת. תג זיהוי. וזרחי היא זו שלא מוערכת מספיק.
אם כך, יש לשאול שתי שאלות: האם יש אמת בקביעה? ואם אנחנו יודעים שנורית זרחי היא משוררת מצוינת הראויה להערכה - למה, למען השם, אנחנו לא קוראים אותה?
אבל קודם, התבוננות בקנקן:
עשב הזמן ראה אור בסדרת "כבר" של הוצאת כרמל. בית מכובד לכל הדעות. הוא נראה כמו מחברת. נראה כי חלפו הימים בהם ספרי שירה הודפסו בפורמט קטן ונוח שיתאים לנשיאה בתיקי הגב שלנו. יש משוררים שכובד משקלם כבר לא מאפשר לקחת אותם לים ולבריכה. לכל כתבי נתן זך החדש, למשל, אין כל יומרות להתלוות אלינו. במקרים רבים אחרים, ספרי השירה מאמצים פורמט שממקם אותם על התפר שבין ההתלוות המרופטת לישיבה רבת ההוד על המדף. כמה חבל שכמעט אף אחד לא מאמץ את הפורמט של שוקן לשירי יהודה עמיחי. אישית, מראה החוברת החומה והרחבה מדי מעורר בי אי נוחות - אין לו צורה של ספר לאהוב. דווקא בגלל שאהבתי אותו מאד הייתי מעדיפה אותו בפורמט יותר מתמסר. גם השם (והרי הסכמנו שהוא חשוב) אנמי מעט. עשבים ספרותיים לא מעטים הגיעו די גבוה, עלי עשב של וולט ויטמן הוא אסוציאציה מיידית וחביבה ועדיין, נדמה כי אל עשב הזמן בפורמט הנוכחי יושיטו יד רק אלו שמכירים את זרחי ואת הוצאת כרמל. יש מי שיגיד שזה המצב גם בלי קשר לצורת הספר, מדפי השירה כבר אינם מושכים מדפדפים אקראיים. לפחות עובדה מצערת אחת תומכת בדעה זו – אם תרצו לרכוש את עשב הזמן, ברוב החנויות לא תוכלו לשלוף אותו מהמדף ולדפדף בו אלא תאלצו לבקש שיזמינו אותו עבורכם. פרקטיקה, לא רומנטיקה.
מה נחוץ? קורות חיים[1]
מבחן שלא ערכתי: בקשו משלושה מכרים אקראיים למנות שלוש משוררות. כמה מהם ינקבו בשמה של נורית זרחי? דליה רביקוביץ, יונה וולך, לאה גולדברג, רחל. אסוציאציות חקוקות באבן. זאת, על אף שקורות החיים של זרחי (ילידת 1941) נראים כמו טיוטה לאבטיפוס של סופרים ושל משוררים. זרחי היא, בין היתר, בתו של הסופר ישראל זרחי. לאחר מות אביה, בגיל חמש, עברה לקיבוץ גבע ומאוחר יותר לעין חרוד. היא בעלת תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב ורזומה של למעלה ממאה ספרים – ספרי ילדים, ספרי שירה, פרוזה ומחקר. בנוסף, היא מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת והייתה מרצה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, עיתונאית בידיעות אחרונות. נדמה שהיתה בכל המקומות הנכונים כדי לצבור לה אוהדים בזכות שינקבו בשמה ביום פקודה.
גם מבחינת ההכרה הממסדית, לפחות הרשמית, נדמה שמצבה מצוין. רשימת הפרסים והעיטורים שהורעפו עליה דשנה במיוחד – בין היתר פרס ביאליק, פרס זאב לספרות ילדים (פעמיים), פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס יציב, עיטור אנדרסן. זו לא אותה פרסטיטוציה של שלונסקי, זו הכרה מרשימה ואף ראויה. מעטים היוצרים שחובקו בכל כך הרבה כותרות. קשה לדמיין מצב בו שופט פלוני בתחרות אלמונית דופק על השולחן ואומר "זרחי לא ראויה". ראויה גם ראויה. קונצנזוס.
ובכל זאת משהו במסלול חורק. מעטים ינקבו בשמה של זרחי בתחילת הרשימה. למה בעצם?
אפשר להטיל אשמה חלקית על ריבוי התחומים. אמנם קורות חייה מכילים גם אלמנטים ביוגרפיים שאנו כורכים אוטומטית עם ליריקה – זרחי גרושה יותר מפעם אחת (בתה רוני מנישואיה ליורם טהר-לב איירה חלק מספריה) ואף התראיינה על מצבה הכלכלי הקשה לא אחת – אבל התעקשותה לכתוב גם ספרי ילדים וגם ספרי פרוזה ובכלל לסטות מדמות המשוררת הנוגה אינה מאד שיווקית. דוד אבידן, שיכור גלמוד נהדר שכמוהו – זה משורר.
זרחי, בנוסף להיותה משוררת, היא גם אמא של תנינה ושל צלה ושל מאות גיבורים של ספרי ילדים ונוער. חלקם קשים לעיכול למבוגר סטנדרטי: "מוזרים" – יאמרו אלו שגדלו על שלגיה ועל כיפה אדומה, גיבורים של משוררת. על ספרי הילדים ועל זרחי בכלל אפשר לקרוא במונוגרפיה לבדה היא אורגת שכתבה על זרחי אילנה אלקד-להמן (כרמל, 2006). מדובר בעבודה מקיפה מאד וכל מי שמתעניין בזרחי ימצא בה את מבוקשו. אבל אנחנו כאן בגלל עשב הזמן דווקא. אחד הספרים היפים שיצאו פה השנה.
המספרת הפנטסטית
נאמר שמכר אקראי שהתבקש למנות שמות של משוררות ישראליות נקב בשמה של נורית זרחי. השלב הבא: בקשו ממנו לציין מאפיינים של שירתה. "מיסטי". "סוריאליסטי". "פנטסטי". כל אלו עשויות להיות תשובות נכונות.
רבות כבר נכתב על המרכיבים המטפיזיים, הסוריאליסטים, המכושפים של זרחי. התקרה אצלה נוזלת, הקירות זולגים והילדים גדולים מאד וקטנים מאד כאילו יצאו מארץ הפלאות של עליסה. גם על כך אפשר לקרוא בהרחבה אצל אלקד-להמן. זרחי עצמה מתייחסת בו לשפתה ולעולמה הייחודיים: "אמיר גלבוע אמר לי פעם, כשהבאתי להוצאת 'מסדה' את שיריי הראשונים [1964] והוא החליט לפרסמם, 'הכול בסדר כשאת ישנה, אבל מה יהיה כשתתעוררי?'. איני יודעת אם התעוררתי או לא התעוררתי עד היום: חסר בי חלק, זה החלק של הזַר המתבונן מן החוץ (...) אין לזה מילים, זה מעבר לשפה זה עניין מורכב העניין של הכתיבה. מילים הן דבר בעייתי: הן באות ממגירות שונות, ממדפים רבים, מיוֹתר, מלֹא ברור ועד ברור מדי, ואף פעם אינך יודעת בדיוק מהיכן את לוקחת אותן. וכשאת מדברת, זה גם כן אותו דבר: אם את מדברת מדי פנימי, זה לא מובן ולא נעים, אם את מדברת חיצוני מדי, אינך נותנת את הדברים בכלל, הדיבור אינו אומר". (ראו באתר טקסט, בו מוצגים לקורא חלקים נרחבים מספרה של אלקד-להמן)
דוגמא הכרחית מעשב הזמן:
מֵעֵבֶר לְמִפְתַּן הָרְאִיָּה
יְלָדִים בְּיַעַר הָאֶשְׁכּוֹלוֹת הַכְּחֻלִּים.
שׁוּבוּ, אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶתְכֶם
לַמְרוֹת שֶׁרָכַסְתִּי אֶת מְעִילֵיכֶם בִּמְהֻפָּךְ.
הֵם עוֹנִים: נַחֲזוֹר בַּשָּׁעָה הַמְּהַפֶּכֶת.
מָה, הֶעָבָר אֵינֶנּוּ? אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתָם
כִּי הִרְחַקְתִּי הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לֶעָתִיד
("רפאים", עמ' 16)
יש הרבה משוררים שיש להם מאפיין. אבידן, אם כבר נדרשנו אליו, היה מחברמילים. לפעמים האפיון הופך לטורח, סימן זיהוי מיידע שמשעבד את השיר. קח רעיון, חצוב סביבו בסלע. שלא יהיה ברור מדי מה הוא אומר, שיהיה ברור מאד מי כתב אותו.
וזה בדיוק מה שיפה אצל זרחי. השירה שלה בעיני לעולם אינה משועבדת. זו איננה מלאכת גזור-הדבק של רעיון עם סגנון, אלא המיית לב אמיתית של אישה עם עולם פנימי עשיר. זרחי אינה פותחת מילון מילים נרדפות (או את מילון הרעיונות המטפיזיים השלם) על מנת לתאר את הרגע. היא לוכדת אותו כמו שהוא. נאמנה לעצמה, סופרת הילדים שאוהבת פיות לא מייפה רגעים קשים או כעורים. הילדות אינה נהנית מהרומנטיזציה המתבקשת. מצד שני היא נוכחת מאד, תפקיד הילדה לא הסתיים אלא נעטף במבוגרת הנוכחית. היא מקלפת אותו לפעמים, לא בדרמטיות אלא בטבעיות:
דַּי שֶׁתֹּאמַר לִי בֹּקֶר טוֹב
וּכְשׁוֹשַׁנַּת יָם עֲלֵי לִבִּי יִשְׁתַּלְפוּ לִקְרָאתְךָ
עַד צִיר הַיַּלְדָּה אֲטוּמַת הָאֵימָה
הַנּוֹשֶׁכֶת לִבְדֹּק אִם אֵינָהּ עֲשׂוּיָה עֵץ אוֹ אֶבֶן
("טם טם", עמ' 51)
קפצי יותר גבוה, נורית
כמו ספרי הפרוזה של זרחי, גם השירים מלאים מיסטיקה. וחוסר הגיון. ואלוהים ושדים ופיות. כל זה ארוז בקצב ובמשקל עם מרקם חמקמק שאין לו שם אבל יש לו תחושה נלווית – ככה כותבים שיר. אותה התפעמות קטנה, לא גרנדיוזית ולא וירטואוזית. לא צריך לשבור שיניים, צריך לקפוץ קצת יותר גבוה וקצת להתאמץ. הפרס: תחושה אבודה. אותה תחושה שבניסיון להשיב אותה העניק דורי מנור את השם היפה לכתב העת שלו – הו!.
לֹא תְּקַבְּלִי מַה שֶּׁאַתְּ רוֹצָה, גְּבֶרֶת,
וְלֹא בִּגְלַל הַכּוֹכָבִים, אֵלֶּה רַק טַבְּעוֹת זָהָב
שְׁחוּלוֹת עַל אֶצְבָּעִי. גַּם לֹא בִּגְלַל הַכֹּבֶד. אֲנִי,
שֶׁבִּרְצוֹנִי אֶנְשֹׁף הָרִים, אֲנַפְנֵף כְּמַטְלִיּוֹת טוֹרְנָדוֹת
קִפְצִי יוֹתֵר גָּבוֹהַּ, נוּרִית.
אֲנִי שֶׁהִמְצֵאתִי מָוֶת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ
נוֹעֵל פּוֹתֵחַ קֻפַּת חַיִּים, אֲנִי שֶׁדִּבַּרְתִּי עִם אִיּוֹב,
וְלֹא אֶחֱזֹר: אֵיפֹה הָיִית כְּשֶׁלָּמְדוּ עֵרֶךְ הָפוּךְ?
("איך אלהים מאמן אותי", עמ' 43)
אלו שירים למבוגרים, לא לילדים. זרחי עצמה דיברה לא פעם על כך שהקו המפריד מטושטש וההבדל לפעמים זניח. יש להם מאפיין מובהק של ספרי ילדים – הם נעימים לקריאה מהפעם הראשונה אבל חושפים בכל פעם עוד טפח, מתבהרים והולכים.
נדמה ששוב אין מנוס מלדבר על רכיבים אוטוביוגרפים. זרחי לא נמנעת מלדבר על נישואים כושלים, על אהבות סבוכות וגם על בדידות ("יֵשׁ מִי שֶׁהַבְּדִידוּת מְצַחְצַחַת לוֹ אֶת הַפַּרְוָה\רַק טִבְעִי שֶׁלִּי הִיא פּוֹצַעַת אֶת הָעוֹר", "לרוחב המיטה", עמ' 12) ועל הרבה זמנים אבודים. אפשר להעביר אצבע, לשרטט קו עדין לילדה שהיתה, לבית שהיה לה, לאהבות שהיו לה. ככה עד היום.
מִי שֶׁלֹּא אָכַל אֹרֶז בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן,
קִבֵּל אֹרֶז בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וּמִי שֶׁלֹּא אָכַל
בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, קִבֵּל אֹרֶז בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.
זֶה לֹא הָיָה בְּסִין, זוֹ הָיְתָה הַדֶּרֶךְ
שֶׁהַחַיִּים הִצִּיגוּ עַצְמָם בְּפָנַי. בַּנּוֹתָר
הָיִיתִי צְרִיכָה לְהַפְרִיד אֹפִי מִגּוֹרָל.
לִפְעָמִים נִצַּחְתִּי, הִצְלַחְתִּי לִרְכֹּב עַל אוֹפַנַּיִם,
לִלְמֹד לִקְרֹא, לִכְתֹּב, בִּשְׁאַר הַזְּמַנִּים
רָחַצְתִּי מַיִם בְּמַיִם, וְשׁוּב וְשׁוּב
הוֹשַׁטְתִּי לְךָ אֶת יָדִי עִם מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ.
("אורז", עמ' 5)
נגישות לישראל
ייתכן והפער בין ההתקבלות הממסדית להתקבלות בקרב הקוראים נובעת ממיקומה הייחודי על ספקטרום הנגישות. בקצה הקיצוני האחד של הסקאלה ממוקמים משוררים גבוהי שפה ורחוקי קונטקסט, כלומר משוררים בלתי מתמסרים המצריכים קריאות חוזרות ונשנות. בקצהה השני – שירי הקתרזיס המיידי. גם אדם שאינו קורא שירה יתקשה לעמוד בפני יהודה עמיחי, למשל. כשהוא אומר ש"אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן,/פָּחוֹת מִזֶּה עַל יַלְדֵי בֵּית-הַסֵּפֶר./וְעַל הַגְּדוֹלִים לֹא יְרַחֵם עוֹד,/יַשְׁאִירֵם לְבַדָּם,/וְלִפְעָמִים יִצְטָרְכוּ לִזְחֹל עַל אַרְבַּע/בַּחוֹל הַלּוֹהֵט,/כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְתַחֲנַת הָאִסּוּף/וְהֵם שׁוֹתְתֵי דָּם", גם הלב הגס בשירה יינגע בדרך כלל בעל כורחו. אבל זרחי דיברה שירה מודרנית בלשון בני אדם. שפתה אינה גבוהה במיוחד אך מאידך, אי אפשר לומר שהיא מתמסרת בקריאה ראשונה. היא אינטואיטיבית, סוערת, מרחפת ומעופפת. בניגוד לעמיחי הרגיש והמתון, היא אישה. האסוציאציות שלה מגיעות רחוק, לפעמים קצת רחוק מדי. למשל כאן:
אֵינִי יְכוֹלָה לְתָאֵר אוֹתְךָ לְעַצְמִי
אֶלָּא כְּמִשְׁעָן לַבֹּהֶֶן,
כְּשֶׁהַגּוּף כָּלוּא בֵּין עָף לְלֹא נִרְאֶה.
הַאִם נִבְעָה סֶדֶק בְּפִינְלַנְד?
מַה שֶּׁגּוֹזֵר כּוֹכָב אֵלֶּה הַקְּצָווֹת
("האם נִבעה סדק בפינלנד?", עמ' 11)
מדפדף תמים שיאתרע מזלו להיתקל דווקא בשורות אלו עשוי בהחלט לגרד בראשו בתמיהה. השיר הזה כמו מזמן את ההחלטה להשאיר את השירה למשוגעים לדבר. ההגינות מחייבת להודות שהספר מזמן גם כמה שירים כאלה. מצד שני, אפילו בשירים הפנימיים ביותר, שלכאורה אינם זמינים לנו, זרחי נוחתת לפחות חלקית. השיר הזה עצמו מסתיים בשתי שורות נוגעות ללב:
לוֹ לֹא אִבַּדְתִּי אֶת הַלָּשׁוֹן בְּתוֹכְךָ
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לְךָ מַה שֶּׁאֵינִי יוֹדַעַת
(שם)
מסע הדבש של השלדג
השיר הזה, המסיים את הספר, הוא אחר וראוי להתייחסות נפרדת. למה? כי הוא ארוך מאד. כי הוא אישי מעט יותר מהאחרים. כי הוא מוותר חלקית על סממנים זרחיים מובהקים לטובת סיפור אישי. ובעיקר כי הוא הכי מצא חן בעיניי. גילוי לב מלא חמלה ונטול תלונות של אישה המודעת היטב לאופייה האמורפי, הבוהה, המתנתק בקלות. אני יכולה לחשוב על כמה וכמה נשים ונערות שתמצאנה אותו מעורר הזדהות.
לאורך חמישה עמודים מתואר מסע חתונה:
יֵשׁ פֹּה נַעֲרָה עִם כָּתְנוֹת מֶשִׁי ֹוְאִפּוּרִים?
בָּרוּר שֶׁהִיא הַכַּלָּה הָאֲמִתִּית.
בָּנוֹת, לְעוֹלָם אַל תַּאֲמִינוּ לַזֶּה
הָאוֹהֵב אִשָּׁה הָאוֹהֶבֶת סְפָרִים.
וּבְצֶדֶק.
כְּבָר עָבַרְתִּי עַל פְּנֵי מְצָרֵי קוֹרִינְתוֹס
שְׁקוּעָה בִּקְרִיאָה,
גַּם בְּתּוֹר לְמִקְדַּשׁ דֶלְפִי.
לָגַעַת בָּעוֹלָם דֶּרֶךְ מִלִּים
הָיְתָה תָּמִיד הַבְּעָיָה שֶׁלִּי,
הַעְדָּפַת יְחָסִים עַל פְּנֵי נוֹפִים.
("מסע הדבש של השלדג", עמ' 58)
אך אין כאן דבר מהפנטזיה על האהבה המושלמת בה מטבילה החברה את הכלות לעתיד. זהו סוריאליזם בהתגלמותו. כלות לא מתמסרות כבר כתבו שירים כאלה, חלקן אפילו פרסמו אותם. אפילו בהשוואה אליהן הכלה של זרחי נוגעת ללב – מגושמת, כנה ומודעת לעצמה ובה בעת גם מבודחת.
חוסר היכולת להפוך לגלויה רומנטית אינה הבעיה היחידה העומדת בפני הכלה הטריה, בלובי המלון היא נתקלת בבעיות נוספות:
הַגְּבָרוֹת בְּמַדֵּי מַלְאָכִים וּמַחְבְּטֵי טֶנִיס.
וַדַּאי כֻּלָּן רוֹצוֹת לַחֲטֹף אוֹתוֹ מִמֶּנִּי.
קְלִימֵרָה, קְלִימֵרָה, מְנִיעוֹת רָאשִׁים עַלִּיזִים.
בַּבְּרֵכָה לְנֶגֶד עֵינֵינוּ מְרַצְּדִים הַמַּיִם,
כְּחֻלֵי בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי כְּשַׁלְַדָּג, כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה הָאֹשֶׁר
מֵעַצְמוֹ וּלְלֹא מַאֲמָץ, כָּכָה חוֹשֵׁב הַצּוֹפֶה מֵעֵבֶר לְקִיר הַזְּכוּכִית
(שם, עמ' 62)
קיר הזכוכית ואחותו תקרת הזכוכית משמשים בדרך כלל כסמל דיכוי, לחוסר הבנה, לבדידות. יכול להיות שגם זרחי נתקלת באחד כזה בבואה להיות כלה או משוררת מכוננת. לחלל הציבורי חוקים משלו. אך בכל זאת, שני דברים אי אפשר לקחת ממנה: את ההכרה הממסדית ואת היותה ציידת רגעים חדת אבחנה. ירח הדבש של השלדג יקסום גם לאלה שאינם מסתדרים בהכרח עם תקרות נוזלות ופיות במרק. התמזל מזלן של חריקות קטנות שתשקיף עליהן חמלה של משוררת. כך מסכמת האישה שאוהבת מילים כמו את החיים עצמם:
הַאִם הָיָה הַקְּרָב אָבוּד מֵרֹאשׁ אוֹ
זֶה הַנֵּר שֶׁכִּבִּיתִי. שֶׁלֹּא אֶתָּפֵס קוֹרֵאת
כְּשֶׁהָיָה עָלַי לִהְיוֹת מְאֻשֶּׁרֶת.
(שם, עמ' 62)
[1] בפראפרזה על ויסלבה שימבורסקה, "כתיבת קורות חיים", סוף והתחלה (מפולנית: רפי וייכרט), גוונים: 1996, 44-45.