תוכן המדור
- גיליון 2 -
12/2006


 

צילום: איתי איתמר
יואב איתמר

כותב פרוזה ושירה, מתרגם ועורך.

בוגר אוניברסיטת בן-גוריון במדעי המזרח התיכון ולימודי מדינת ישראל. סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בחוג ללימודי מדינת ישראל.

בעל הבלוג "מומנטו מורי - חלומות וסיוטים 2".

פרסם מיצירותיו בכתבי-עת ספרותיים מרכזיים ובמדורי הספרות בעיתונות היומית.

לדף הבית

עוד במדור:

מה חושב איש ביום שמרגיש שעתו קרבה?

על ספרו של אמיר גלבע, הכל הולך, הוצאת קשב לשירה, 2006 (1985), 144 עמודים (86 בכתב-ידו של המשורר).

על עטיפת הספר מופיע אמיר גלבע בפרופיל. רעמת שיערו סתורה, פניו מחורצים. במידת מה הוא מזכיר לי אריה שבע שנים. הוא אוחז עט בידו, ועל הדף, שבמבט ראשון נראה ריק, כבר כתב שורה ראשונה משיר. הוא לבוש במקטורן חורפי ועל השולחן באי סדר מאורגן, נמצאים ספרים, מכתבים, ספר תנ"ך שנראה שלא מש מידיו, עט ותמונה של ילדיו. האור אולי בא מן המנורה, אבל על השולחן נמצא נר כבוי ונוכחותו סימבולית בעיני: הוא מסמן את מוטיב הבוקר, את החתירה אל החידוש, אל הציפייה, אל האופק, אל הדברים אותם יֵלֵד היום הבא, המזוהים כל-כך עם גלבע. השאלות שמעלה אמיר גלבוע בשירתו ובספר זה לגבי חייו, המשלב הלשוני והמשחק עם שפת המקורות, חברו כולם לספר מרתק זה, שהדפסתו המחודשת 22 שנה לאחר מות המשורר ובכתב יד דווקא, שיוותה לו אופי של טיוטה אחרונה. חישבו לרגע על המעמד. לאחוז טיוטה אחרונה בכתב ידו של משורר. יש כאן כניסה אינטימית למחוזות העריכה.  ניתן לראות כיצד נבנה השיר, אילו סיומים אחרים יכולים היו להיות לו, לעמוד על המרחק הנכון של השירה מן העולם. אורי ברנשטיין פעם הגדיר את השירה כ"עיסוק בין חברים". אמיר גלבע, ממרחק השנים מציע לכם חברות. לא תסכימו?

עטיפת הספר הכל הולך של אמיר גלבע
עטיפת הספר.

הבה נתבונן עוד רגע בכותרת-המשנה שבחר המשורר לספרו זה: "רישומים יומניים מתקופה מאוחרת". המשורר לקה בליבו וחי בצל המוות בשנתיים האחרונות לחייו. לאה גולדברג, כתבה בשיריה האחרונים שכשמשורר זקן משתתק הדבר נובע מ"מיטב השיר שהוא כזבו". כאן איש לא מכזב. חשבון הנפש נוקב - אולי נוקב מדי. אחת השאלות שמטרידה אותי בתור יוצר היא מה הפער בין האמת לאמת הסיפורית או השירית. האם בהצהרה שזהו רישום יומני יש התחייבות לרמת אמת שלא הייתה בשיריו קודם לכן? האם נחשף כאן קול אישי שלא הופיע בספרים קודמים? דומה כי יותר מכול, יש כאן סגירת מעגלים, והמאמרים שצורפו לשירים בסוף הספר, במקום אחרית דבר, מלמדים על כך.

גלבע מוכר לצעירים שבינינו בעיקר דרך המוזיקה של שלמה ארצי, שהלחין (עם גידי קורן) וביצע את 'שיר בבוקר בבוקר' ('פתאום קם אדם...'). באופן מקרי, קלע ארצי לאחד המוטיבים המרכזיים בשירתו של המשורר, מוטיב ההלך והמסע. ספרו האחרון של גלבע, 'הכל הולך', הוא מעין מסע בעקבות הזמן האבוד, אלא שבמקום לסכם רק את העבר, הוא מסכם את הרגע ואת מה שיהיה ומתרגל עם עצמו את הפרידה.

אמיר גלבע ובנותיו
אמיר גלבוע ובנותיו אביטל ותגיל, תל-אביב, 1958-1959, צלם לא ידוע.

אמיר גלבע איננו מפחד מהמוות. הוא מבקש להבין אותו. בשירים חסרי השם, מופיעים כבר בתחילת הספר הקטעים הבאים: "עָלַי לְהַשִּׂיג מַשְׁמָעוּת הָרֶגַע הַכֹּל/יָכוֹל לַחְדֹּל" (עמ' 5), "מַה בֵּין הָרֶגַע לִפְנֵי שֶׁהוּא לְפָנַי/לְבֵין הָרֶגַע אַחֲרֵי שֶׁעָלוּל לִהְיוֹת/הָרֶגַע אַחֲרַי/וַאֲנִי אֵינֶנִּי/מֵת וְאֵינֶנִּי/חַי" (עמ' 6). שורות אלו מזכירות לי סיפור של אכסל מונתה אודות אדם שסיכם עם ידידו שאם יש חיים בעולם האמת הוא ישגר לו מסר, ובזמן שגסס בחדר אחד, ישב ידידו עם עט ונייר במבוא לחדר. הדף נותר ריק. אכסל מונתה טען בספרו האוטוביוגרפי "מגילות סן מיקלה" שמשוררים וסופרים, העוסקים במוות ללא הרף, למעשה מפחדים ממנו. הפרסונה של המשורר נבחנת על ידי המוות והמציאות שוב ושוב. בשיר קצרצר של פנחס שדה, בן דורו של גלבע, רואים כי המוות המתקרב נטל ממנו את הליבידו וגם לקח ממנו את היכולת לכתוב שירים, למשל בשירו 'עם קבלת תוצאות בדיקת הריאה ב-C.T' (מתוך הספר 'איך זינג וי א פייגאלע'): "אֲנִי שׁוֹכֵב מְכֻוָּץ בִּקְצֵה הַמִּטָּה כְּמוֹ חַיָּה קְטַנָּה./אֵינֶנִּי יָכוֹל יוֹתֵר לִכְתֹּב שִׁירִים". למעשה, השירה העברית מציגה בפנינו שלושה אופני התמודדות קלאסיים עם מוות – פחדנות, התמודדות אמיצה וחוסר מודעות. משורר שלא היה מודע לגסיסתו מסרטן באופן מלא הוא דן פגיס, שהתלונן שנים על הסימפטומים של מחלת הסרטן בשיריו על הטינטון או על היתוש הקודח במוחו של טיטוס, שכתב בהקשר של ייסורים נפשיים. במחנה האמיצים, אני מונה משוררים כמו ט. כרמי או יהודה עמיחי במחזורי שיריהם האחרונים ("סר תן למעוני"/ט. כרמי, "ומי יזכור את הזוכרים"/עמיחי).

גלבע מנסה להיפרד מהשירה וגם מחבריו בניסיון להבין שהוא יותר קרוב לחבריו המתים מאשר לחיים. כך, למשל הוא כותב בשיר בעמ' 65: "טוֹב, אָז אֲנִי יוֹשֵׁב עַכְשָׁיו כָּאן וּבוֹהֶה/חַלְפִי לֹא יַעֲבֹר/שַׁפִּיר לֹא יִזְדַּמֵּן/גַּם יְחִיאֵל אֵין סִכּוּי שֶׁיַּגִּיעַ/וְאוּלַי הֵם יוֹשְׁבִים לָהֶם כָּךְ הַחֶבְרֶ'ה עַכְשָׁיו...וּמְצִיצִים אֵלַי מִלְּמַעְלָה לִרְאוֹת/אִם אֵינִי מוֹצִיא לִי בְּהֵחָבֵא/מִן הַכִּיס/פִּסָּה שֶׁל נְיָר/לְשַׁרְבֵּט מַהֵר מַהֵר/כַּמָּה שׁוּרוֹת/שֶׁל שִׁיר". המוות גם מעורר אצלו שאלה נוספת: כיצד ניתן להתמודד עם העובדה שהוא מת מזקנה, בעוד הם מתו מוות אלים, בשואה. כך בשיר בעמ' 7 הוא כותב: "שְׁבוּ אֲהוּבַי שֵׁב נָא גַּם/אַתָּה אָבִי אֲנִי/הַמְבֻגָּר הַזָּקֵן/פֹּה מִכֶּם//אָנָּא שְׁבוּ עִמִּי אֲהוּבַי /גַּם אֲנִי פֹּה יַחַד/עִמָּכֶם אֶדֹּם."

עמוד 65 בספר הכל הולך/אמיר גלבע
עמוד מתוך הספר (65).

כפי שעולה מן השירים שציטטתי, גלבע גם שואל את עצמו מה יחסר לו, מה אמת ומה שקר, מה חשוב ומה לא חשוב. הוא דן בנצח ובמהות המוות: האם אולי בניגוד למה שאנו חושבים, המוות הוא שחרור אינסופי, כמעט אלוהי? כך בשיר בעמ' 13: "מַה חוֹשֵׁב אִישׁ בְּיוֹם שֶׁמַּרְגִּישׁ/שֶׁעִתּוֹ קְרֵבָה?/יֵשׁ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ וְלִבּוֹ שֶׁהַכֹּל הָיָה אַךְ לַשָּׁוְא/יֵשׁ חָשׁ קֵיבָתוֹ רְעֵבָה/מַמָּשׁ תּוֹקְפוֹ הָרָעָב/לַכֹּל שֶׁלֹּא טָעַם וְלֹא אָכַל/בִּימֵי חַיָּיו/וְיֵשׁ מְהַרְהֵר בֵּינוֹ לְבֵינוֹ/אִם אָמְנָם עָשָׂה כָּל שֶׁיָכוֹל/בְּכָל אוֹתִיּוֹת הַכְּתָב/הָחֵל בְּאָלֶ"ף וְכַלֵּה בתָי"ו/וְאָדִישׁ לַכֹּל מְסַכֵּם/שֶׁאִם אָמְנָם הֶחְסִיר (וְעוֹד אֵיךְ)/יִהְיוּ נָא אֵלֶּה לַבָּאִים אַחֲרָיו/וּפָנָיו/אֶל הַקִּיר הוֹפֵךְ". לעיתים נדמה למשורר שחייו היו כלא, שהמוות יהיה כלא. בשירים אחרים, נדמה שהחיים והמוות הם חלק ממסע ארוך שלא חוזרים ממנו. כך בשיר בעמ' 16: "דּוֹמֶה, וַדַּאי, לֹא אַרְחִיק עוֹד הַרְבֵּה/בַּקֹּר הַזֶּה הַטּוֹב. רְגָבִים קָרִים, דּוֹחִים, ... יְחַבְּקוּ/יְחַנְּקוּ עַד אֵין נְשִׁימָה לְנִשְׁמַת אֱנוֹשׁ". בשירים מסוימים, המוות הוא תהום המאיימת לאפוף את כל מי שלא ישגיח וכל אחד עלול לצלול לתוך העלטה: "אֲנִי יוֹדֵעַ אֲנִי יוֹדֵעַ הַכֹּל/תָּלוּי אִם אֹחֵז בְּכֹחַ זְמַן וּמָקוֹם/מִשָּׁם עוֹד אַתָּה יָכוֹל לִפְרֹשׁ/כְּנָפַיִם וְהִנָּשֵׂא וְלִפְרֹחַ עַד מְיֻגָּע/וְנִרְדַּף גַּם עַל יָדְךָ אַתָּה/חוֹזֵר צוֹנֵחַ לְתוֹךְ עֲלָטָה." (עמ' 18). סוגיה נוספת שאיתה מתמודד גלבע היא העובדה שהוא אינו יכול לקחת עימו את התהילה אל הקבר. הוא ממיר את התהילה ברצון להבין את הטבע: "כָּךְ חוֹלֶפֶת תְּהִלַּת מַה/וְהָעוֹלָם לְעוֹלָם יַעֲמֹד ... וְנוֹתָר עוֹד לִשְׁאֹל/מַה בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ/עוֹשֶׂה שַׁבְּלוּל" (עמ' 29).

בסיכומו של דבר, שירי הספר מזכירים לי דברים שאמר פנחס שדה: "אני בעד זה ששירה צריכה להיות זהה למוסיקה. משהו ארוטי. לא מלים על ארוטיקה, אלא מהות ארוטית. זה ישנו אפילו בקוהלת או בשירה הסינית. באשר לחריזה, לא מוכרח להיות חרוז, אסוננסי, דיסוננסי, אבל קצביות פנימית צריכה להיות." (הלית ישורון, ראיון עם פנחס שדה, חדרים 6, 1987). הקצביות הפנימית עליה מדבר שדה אינהרנטית לשירתו של גלבע, במיוחד בספר זה: "מַה שֶּׁלֹּא אָמַרְתִּי לֹא אָמַרְתִּי/לְמַעֲשֶׂה מַה שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי אָמַרְתִּי/וְאֵין טַעַם גַּם לֹא תּוֹעֶלֶת בְּאִוֶּלֶת/הַטַּעֲנָה שֶׁיָּמַי וְלֵילוֹתַי הָיוּ לִי בֵּית כֶּלֶא ..." (עמ' 12). ובמיוחד, ניכר כי מגע הקסם הזה איננו עוזב אותו עד שירו האחרון והמרגש: "אֲנִי מְשַׁעֵר רֶגַע אַחֲרוֹן/בְּלִי אַהֲבָה בְּלִי חָרוֹן/וְרֶגַע אַחֲרָיו/בְּלִי מֶרְכָּבָה בְּלִי קָרוֹן/וְעַם מְעַט וְלֹא הָמוֹן/וְאוּלַי דִּמְיוֹן שֶׁלְּפָחוֹת אֶחָד" (עמ' 86).

ספר זה נכתב ופורסם לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, מה גם שבין תחילת כתיבת הספר לסופו עברו כמעט שנתיים וזהו זמן ארוך של גסיסה או הכנה למוות. האם הספר רלוונטי היום, לאחר שנים כה רבות שבהן חווינו אינתפדות ומלחמות, מאבקים של חולי סרטן ומותן של אושיות תרבות? מחד, יהיו שיטענו שהספר מעט מעודן ומנותק מההוויה היומיומית שלנו. מאידך, אני משער שקהל היעד של הספר הם אנשים האוהבים את סגנון שירתו של גלבע, סגנון פשוט אך לא פשטני, ואנשים העוברים משבר דומה.

כפי שכבר ציינתי, לספר יש ערך לימודי-אישי-ביוגרפי. הבחירה בפרסום ספר בכתב יד מאפשרת לנו הצצה במעבדה השירית של המשורר, בווריאציות אחרונות של שיר. בנוסף, עשו בחוכמה העורכים -  יהורם (פיצ'י) בן מאיר ואלמנתו של המשורר, גבריאלה גלבע – כשהוסיפו לספר פרקי סיום, המלמדים אותנו על גלבע האדם והאמן. בפרקים אלה, נוכל ללמוד על נקודת התבוננותו הייחודית של גלבע ועל טראומה שהשתיקה אותו למשך מספר שנים ונוכל להתעמק בדברים שכתב דן צלקה על יצירתו של גלבע. התוספות נבחרו בטוב טעם וכך מתקבל רצף נעים ולא מכביד. יש רק לקוות, שאכן ימלאו את תפקידן וישמשו צוהר לעולמו של גלבע.

ספר זה הוא עוד אחד משורת הספרים שיוצאים לאור כחלק ממפעל הכינוס והקאנוניזציה של 'הוצאת קשב לשירה', שמקל ופורש את הדרך לחוקרי העתיד. כולי תקווה שמפעל זה ימשך ויורחב.

 

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏