תוכן המדור
- גיליון 1 -
09/2006
צילום: איתי איתמר
יואב איתמר

כותב פרוזה ושירה, מתרגם ועורך.

בוגר אוניברסיטת בן-גוריון במדעי המזרח התיכון ולימודי מדינת ישראל. סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון בחוג ללימודי מדינת ישראל.

בעל הבלוג "חלומות וסיוטים".

פרסם מיצירותיו בכתבי-עת ספרותיים מרכזיים ובמדורי הספרות בעיתונות היומית.

לדף הבית

עוד במדור:

 


למה שונאים את בנק הפועלים?

חזוננו מתבסס על האמונה  שכולנו באים ממקור עוצמה משותף  ולכולנו סגולות אנושיות זהות: אהבה, חמלה, שלווה, טוהר, שמחה, אמת, אור, עוצמה, ידע ועוד. ככל שאנו מתבגרים, אותה מהות נעטפת בשכבות של חוקים, אמונות ודפוסי התנהגות שלמדנו וסיגלנו הגורמים לנו סבל רב ומרחיקים אותנו מאותן סגולות ומהיכולת לפעול לפיהן. מטבע הדברים, שהוא למרבה הפלא, תמיד ה"אשם". תגובה כזאת גוררת תגובת נגד. ומכאן, הדרך לאי הבנה, עימות ותסכול – קצרה.
אנו מאמינים שכדי להגיע לשלום בעולם, על כל אחד מאיתנו להגיע תחילה לשלום פנימי.  במילים אחרות, כל אחד יכול להתחיל את תהליך השינוי מתוך התבוננות והקשבה לעצמו. אנו מאמינים שככל שהאדם ייטיב להכיר את עצמו כן יגדל כושר ההבחנה שלו ויכולת הבחירה שלו תתעצם. אימוץ גישה חדשה זאת יוביל ליצירת איזון  בחייו ובחיי הסובבים אותו

מתוך חזון "מהות החיים" – מלכ"ר של שרי אריסון שמטרתו לפתור את מצוקות הציבור הישראלי.

***

בדיחה יהודית עתיקה מספרת שיהודי עני אחד פנה ליהודי עני שני ושאל אותו: "איך אוכל להיות עשיר?" ענה לו היהודי השני – "דבר ראשון, עליך להיות חזיר עשרים שנה." "ואחר-כך?" שאל הראשון. "אחר כך תתרגל." כפי שמוכיח הסיפור של בנק הפועלים, אינך חייב להיות חזיר 20 שנה. תוכל לקנות או להרוס את עולמך בזמן קצר הרבה יותר.

מאז ראשית שנות השמונים, לאחר המשבר הכלכלי הגדול, נתנו הממשלות יותר כסף לעשירים כדי שיוכלו לייעל את המשק ולהצעיד אותו קדימה ולעניים ניתנו קצבאות או תשלומי העברה כדי שיוכלו לחיות. בינתיים, המדינה יצאה קרחת מכאן ומכאן. אחרי שגידלה דור של פרזיטים, היא לקחה להם את הקצבה והורידה אותם מתחת לקו העוני. העשירים, מצד שני, לא השקיעו את כספי המדינה לטובת הכלל אלא לטובתם האישית. יוצא מכך, שהמגמה של לחסום את השור בדישו, גרמה לכך שנותרנו עם שוורים שמנים מאוד ועם חקלאים רזים. בנק הפועלים, בגלל השערוריות שנכרכו בשמו, כמו מהווה סמל ודוגמה מוחשית למגמה הזאת.

בנק הפועלים היה בידי ההסתדרות משנת 1921 ועד שנת 1983 עת הולאם בעקבות פרשת ויסות המניות. הוא נוהל על-ידי חברת "נכסים מ.י." [מדינת ישראל - י.א.] עד שנמכר בשנת 1996 לקבוצת מיליונרים בראשות תד אריסון במהלך מעורר תימהון. המהלך היה מעורר תימהון, משום שקוני הבנק לא ביצעו את הרכישה בכספיהם האישיים, אלא באשראי לא זול שסיפקו הבנק הבינלאומי ובנק לאומי, שהיה הבנק הגדול במשק עד העת ההיא.[1] ההלוואה ניתנה בתנאים כאלה, שאלמלא היו רוכשי הבנק מקבלים דיווידנד ענק מדי שנה ממניות הבנק, לא היו עומדים בהחזר ההלוואה שנטלו כדי לרכוש את הבנק. מה גם שכמו כל הפרטה במשק, לא נבחנו במלוא הרצינות  אלטרנטיבות אחרות למכירת הבנק, כמו למשל פיזור מניותיו בידי הציבור (לאלטרנטיבות טובות יותר להפרטת בנק הפועלים לחצו כאן). הכסף נבלע בתקציב המדינה ולא נודע כי בא אל קרבו. לא נקבעה שום רגולציה הגיונית על הבנק, וכפי שניתן לראות ראשי ועד העובדים של הבנק, נקנו יחד איתו ולא הגנו יותר על זכויות העובדים כמו שצריך. הוועד וההנהלה הגיעו להסכמה שיש לקצץ במספר העובדים, והחל תהליך פרישה מרצון של 200 עובדי בנק מדי שנה.

לאחר מותו שד תד אריסון ירשה בתו, שרי אריסון (היום שרי אריסון-גלזר) את הבנק. בשנת 2001 הקימה שרי אריסון את ארגון מהות החיים, ארגון שחזונו אומר בעצם שכולנו שווים ולא משנה אם נולדנו עשירים או עניים, מזרחיים או אשכנזים, ילידי הארץ או אתיופים. אם אנחנו נכשלים, אסור לנו להאשים אלא את עצמנו, משום שלא העומד מולנו הוא האשם, אנחנו כנראה לא התאמצנו מספיק להגיע לשלום פנימי, עמדה שנוח להאמין בה באופן אוטופי אולם היא משוללת יסוד במציאות. היה ברור שמהלכיה של הגב' אריסון עלולים להשפיע גם על הדרך בה מסתכלים על הגופים שבבעלותה, אולם עד נקודה זו היא לא ביצעה שגיאות גסות בהתנהלותה.

השבר הראשוני בתדמיתו של הבנק נוצר כאשר בנק הפועלים ביקש לפטר 900 עובדים באופן בלתי מנומק במהלך המשבר הכלכלי של שנת 2002, שנגרם בשל אינתיפדת אל-אקצה. אני תוהה כיצד החזון של מהות החיים משתלב עם פיטורים של 900 עובדים, האם העובדים אשמים? ואם כן, מדוע? האם לא חיו בשלום פנימי עם עצמם ועם סביבתם? האם לפי תורת מהות החיים אסור היה להם להגיב תגובת נגד או לחוש תסכול? האם היה עליהם לקבל את הדין בהכנעה? כיצד יפתרו את מצוקתם? האם זו אותה יד נעלמה, אשר כמו במקרה של חוואי המערב התיכון של ארצות הברית בתקופת השפל הגדול, אין מי שיכול להילחם בה? האומנם התדרדרנו עד כדי כך? אני אומר ומסתייג - אין ספק שזכותו של אדם או תאגיד לפטר עובדים, במיוחד לאור חשש מהפסדים. אלא שהבנק לא הפסיד. באותה שנה הוא הגיע לרווחי שיא. הבנק פיטר עובדים, ככל הנראה, כדי שבעליו יוכלו להשתמש בדיווידנד ממניותיו למימון ההלוואה שנטלו לרכישתו.

באטימות מדהימה (או שמא בצירוף מקרים אומלל?) החלה עמותת "מהות החיים" להפיץ בשנת 2002 את תוכנית "השלום מתחיל בתוכי" שכללה את המסרים שהוזכרו לעיל. עד היום נחשפו כמעט 40,000 ילד לתוכנית זו. באווירה רוויית השערוריות שנכרכה בשם הבנק, התוכניות החברתיות השונות בהן תומך הבנק מתקבלות בהסתייגות וזכו לביקורת ולאירוניה נוקבת.

טעויות טקטיות ואסטרטגיות נוספות של שרי אריסון, בעלת המניות הראשית של הבנק, שהוגדרה על-ידי אחד הפובלציסטים כמי שידעה למי להיוולד, הרתיחו את הציבור. מאבקה בהסתדרות והגיבוי שנתנה לפיטורים מהבנק, פרשת ירידתה מהארץ בספטמבר 2003 (וחזרתה ביוני 2004) המעשים המגונים שביצע (או לא ביצע) בעלה, הותירו בפי כולנו טעם מר. הגם שהסתבכויות אלה אינן קשורות באופן ישיר למדיניות הבנק, הן הוכיחו כי בניגוד לשמו של הבנק או למקימיו – ההסתדרות הציונית וההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י, לא רק שבעליו הנוכחיים מנותקים מהעם ולא בקרבו הם יושבים, אלא שהם מוכנים אף לנטוש את העם במקום להתמודד עם כללי המשחק החוקיים והדמוקרטיים של המדינה. במדינות עם תודעה ציבורית חזקה יותר, סקנדל כמו זה שנכרך בשמו של בעלה של בעלת המניות הראשית של הבנק היה מוביל לנטישה המונית של לקוחות הבנק. אך אנו עבדים למנטליות הג'מוסים שלנו ולמינוס בבנק, אחרת לא מובן מדוע קריאות פובליצסטיות לחברי ועדים שונים לסגור את חשבונותיהם בבנק הפועלים לא זכו לתהודה.

ולאחרונה, שוב מייחצן את עצמו בנק הפועלים כמעורב בפרויקטים חברתיים, ומעיד בין היתר כי הוא תורם וכי עובדיו מתנדבים בעמותות המסייעות לנכים ולמוגבלים, בעמותות המפעילות בתי תמחוי ומועדוניות נוער, בעמותות הפועלות למען חולי סרטן ועוד. הבנק, למשל, מתהדר כי זכה באות 'נגישות ישראל' על פעילותו בסיוע לבעלי מוגבלויות, שכללה בין היתר את התאמת אתר האינטרנט לנכים ואת שיפור הנגישות בסניפים. נשאלת השאלה: האם הבנק צריך להתהדר בפרסים בגלל שעשה את המתחייב והמובן מאליו (מה שלא מוסיף גם כבוד למדינתנו)? וגולת הכותרת, המיזם המשותף עם קשת ו"כוכב נולד 4" - "אין מצב לאלימות", פרויקט שזוכה לחשיפה אדירה בתוכנית, באתר האינטרנט שלה ובשלטי החוצות וזולג אף לתוכניות אחרות – למשל, לתוכנית הבוקר של גידי גוב, שהראה כי הוא עונד את הדיסקית של הפרויקט. הפרויקטים האלה, עד כמה שהם מוצלחים, הם בעייתיים מאוד וקשה להתעלם מכך שהם עומדים בסתירה לאלימות שמפעיל הבנק בכך שהוא גובה עמלות גבוהות על הוצאת כספים מכספומטים, עמלות שורה וכו', שהן פגיעה מפורשת בקניין הפרטי. בהקשר זה, היה עדיף שהבנק אולי ישקיע פחות בפרסום ובפרויקטים ויתרום לעניים חזרה בהורדת העמלות וביחס אנושי יותר ללקוחותיו. לא לחינם נאמר שאם אין קמח אין תורה, אך לבעל מאמר זה מוזרה מאוד נטייתו החוזרת ונשנית של הבנק להאכיל אותנו בתורות ולחייב אותנו במחיר הקמח.

מאז שנת 2001 מחייבת הרשות לניירות ערך את הבנקים לתרום לרווחת הציבור. תרומותיו של בנק הפועלים, לא בשונה מתרומתם של בנקים אחרים, מתבססת על שיתוף פעולה בין ועד העובדים לבעלי הבנק. העובדים, כאמור, הם חלק ממערך הפעילות החברתית של הבנק. בימי המלחמה הם נשלחו לצפון לסייע ולהעביר תרומות. אך עם זאת, מאירועי העבר מתקבל הרושם שלבנק לא תהיה בעיה להקריב את עובדיו המסורים עד האחרון שבהם אם יעלה צורך מקרו-כלכלי זה או אחר. נקווה, שבתום ימי הקרבות, לבנק לא יהיו הפסדים, או אי-רווחים, שיביאו אותו לפגוע באותם עובדים מסורים.

הסמיכות של השערוריות הפיננסיות-חברתיות שנכרכו בשם הבנק, מחד, ופעילותו החברתית, שבהקשר אחר היתה נראית לציבור כדבר מבורך, מאידך, גורמת לציבור להתמודד עם סוגיה מטרידה: האם חסד שנעשה לאדם אחד מבטל את העוול שנעשה לאדם אחר? דומה כי גם כשאחרון עובדי בנק הפועלים המפוטרים (שעל פי דין היה על הבנק לסייע להם למצוא עבודה אחרת - אפילו בתנאים נוחים פחות) ימצא עבודה - כתמו של הבנק לא יימחה משום שכל מעשי הצדקה שלהם לא יוכלו למחוק לעולם את הרושם הרע שיצרו הנורמות הנפסדות של בנק הפועלים.


[1] דבר שמעורר מחשבות נוגות במיוחד לאור העובדה שבעת האחרונה ניטלה יכולתנו לקבל אשראי נדיב מהבנקים או אשראי בכלל, אולם על כך במאמר אחר.

 

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏