תוכן מדור
- גיליון 2 -
12/2006


 

צילום: תומר שפרן
ים המאירי

בוגרת המדרשה לאמנות בית ברל.

אמנית, עיתונאית, כותבת שירה, פרוזה וביקורת אמנות, תרפיסטית באמנות.

ערכה את הגיליון הראשון של 'דולפין ביער' - מדור האמנות של 'שחרזדה'.

כיום שוהה בניו-יורק.
לדף הבית

עוד במדור:




אם כבר אנדרגראונד אז בפול ווליום

על התערוכה Graffiti Basics (יסודות הגרפיטי) במוזיאון ברוקלין לאמנות, ניו-יורק
(6 בספטמבר, 2006 - 7 בינואר, 2007)

שנות השבעים. לי קווינונס, המכונה "לי", (Lee Quinones a.k.a. LEE) יוצא מאחד מבנייני הפרוג‘קט שבברונקס, חמוש בספריי ובווקמן שמתוכו בוקעים משפטים קצרים וזועמים של שירת היפ-הופ בביטים קצובים. הוא פונה לכיוון הסאבווי, מסתכל ימינה ושמאלה ומרסס את שמו על קירות הקרון כשהוא נע משמאל לימין בתנועות מהירות ומתיז סביבו נתזים צבעוניים בהתפרצות של כעס...

התסריט הזה עבר כמה כביסות עד שהגיע לעידן הפוסט-גרפיטי או אם תרצו לעידן הפוסט-פוסט-גרפיטי: ציורים על קנווס, המפוזרים באופן מסודר ומאורגן, בלווי כתוביות הסבר מתאימות, על הקירות המוזיאון הלבנים.

The Green Thangs Sparkle by  Melvin Samuels Jr. aka NOC

Melvin Samuels Jr., aka NOC (American b. 1961), The Green Thangs Sparkle (Noc. Styles) Noc.167, 1984, Spray paint on canvas, 73 X 142.25 in., Gift of Carroll Janis and Conrad Janis.
מלוין סמואלס ג'וניור, המכונה "נוק" (נולד 1961), נצנוץ הדברים הירוקים (סגנונות Noc.‏) Noc.167‏, 1984, צבע ספריי על קנווס, 185.4 X 361.3 ס"מ, מתנת קרול ג'אניס וקונרד ג'אניס.

הגרפיטי שאנו מכירים מצויר בדרך-כלל (ללא רשות) על רכוש ציבורי כמו קירות תחנות הרכבת התחתית, קרונות רכבת וקירות של מבנים עירוניים ציבוריים. למען האמת, עבודות גרפיטי התגלו כבר ברומא העתיקה ובפומפיי וכבר אז, הן היו דרך מחתרתית ולא חוקית להעברת מסרים. לא בכדי המילה המודרנית "גרפיטי" (Graffiti, צורת הרבים של graffito – שמשמעה 'כתובת קיר') מקורה במילה איטלקית, שבתורה מקורה בלטינית או ביוונית. הגרפיטי המודרני בגלגולו המוכר הופיע בתחילת שנות השישים בפילדלפיה, כדרך ביטויי אקטיביסטית וכסמן טריטוריות של כנופיות-רחוב. הוא נקשר בתרבות הרחוב, בודד מהאמנות הגבוהה והפך לסגנון אמנותי כלשעצמו.

בשנות השבעים, הגרפיטי עשה את דרכו לעיר ניו-יורק והפך במהירות לתופעה. צעירים עירוניים השתמשו בצידי קרונות הסאבווי כבקנווס ומתגו אותם באמצעות ציור מסוגנן של שמותיהם או של שמות הקבוצות שלהם.

בתחילה צויר הגרפיטי באמצעות טושים ועטים. אך החשש להיתפס בביצוע העבודות הלא-חוקיות, הכתיב צורת עבודה מהירה בשעות לא שגרתיות וכך הפך הספריי לכלי הציור המתאים ביותר וציירי הגרפיטי רכשו שליטה מלאה באמצעי הביצוע הזה.

קירות בניינים שעליהם ציירו האמנים האוטודידקטים נהפכו לפנורמה ענקית וקרונות הסאבווי הפכו לציורים בתנועה מתמדת.

מעצם היות הגרפיטי אמנות ברשות הרבים, הוא אפשר לאמנים להשמיע את קולם ולזכות בהכרה, למרות האפשרויות המוגבלות שעמדו לרשותם, שכן אמני הגרפיטי הגיעו בדרך-כלל משכונות עוני ומשכבות מצוקה ולא יכלו ללמוד אמנות בצורה מסודרת. האמנים הצעירים מחו נגד אלימות המשטרה וביטאו את התסכול שלהם מהממסד ומחברת השפע. העיבוד הישיר והאינטנסיבי, הקווים התוחמים וחלוקת השטח הדינמית יוצרים משטחים דחוסים ורבי-עוצמה, המשקפים את הרגשות הראשוניים והחזקים שמניעים את האמנים.

בשנות השמונים, הפך הגרפיטי והיה לחלק מתרבות ההיפ-הופ, אח לראפ ולברייקדנס. הסממן החשוב ביותר לחיבור זה הוא הסרט הסמי-דוקומטרי "סגנון פראי" (Wild Style) של צ'רלי אהרן (Charlie Ahearn) משנת 1983, שבו השתתפו אמני הגרפיטי החשובים בתפקיד עצמם ובתפקידי דמויות פיקטיביות לצד אמני היפ-הופ וברייקדנס (לאתר הסרט). אולם, האלימות הגוברת והעלייה בצריכת סמים כמו קראק, הביאה להכרזת מלחמה של  הרשויות בגרפיטי. במקומות רבים, הוצבו גדרות בטחון ואף נאסרה מכירת ספריי צבע.

לא ברור אם מלחמה זו גרמה לאמני הגרפיטי להתחיל לצייר על קנווסים ועל ניירות גדולים או שמע הרצון למשוך את תשומת הלב של עסקני האמנות והאספנים. בכל אופן, זה עבד, גלריות לאמנות החלו להציג גרפיטי – גלריה פשן מוד  (Fashion Mode Gallery) בדרום ברונקס והפאן גלרי (Fun Gallery) באיסט וילג‘ במנהטן היו מהראשונות שהציגו גרפיטי. דילר חשוב נוסף הוא סידני ג'אניס (Sidney Janis), בעל גלריית סידני ג'אניס, שיורשיו תרמו את המוצגים לתערוכה הנוכחית.

קית' הרינג (Keith Haring), שהתפרסם בתחילת דרכו בציוריו המהירים בגיר לבן על לוחות הפרסום הלא מנוצלים בתחנות הרכבת התחתית שהיו עטופים בנייר שחור (לפעמים צייר עד 40 ציורים כאלה ביום), מתח את גבולות הז'אנר של עבודות הפוסט גרפיטי וצייר אותן גם על כובעי קסקט וחולצות טי כדי לקרב את ציוריו לאנשים ולגרום לעבודותיו להיות זולות וזמינות לכל קונה. הבולט מבין אמני הגרפיטי של התקופה, שהפך לאמן מוערך, היה ז'אן מישל בסקייה (Jean-Michel Basquiat), ששילב מסורת אמריקנית ואירופאית בציורי הקיר שלו.

אמני הגרפיטי הפכו מילדים רעים שמציירים על קירות הסאבווי לאמנים ששמם מוזכר במדור האמנות הנחשב של הניו-יורק טיימס ולמי שיכולים למכור עבודות באלפי דולרים.

A-U-T-0-matic by John Matos aka Crash

John Matos aka Crash (American, b. 1961), A-U-T-O-matic, 1985, Spray paint and silkscreen on canvas, 2 panels - each: 36.25 X 48 in., Brooklyn Museum.
ג'ון מטוס, המכונה "קראש" (נולד 1961), א-ו-ט-0-מטי, 1985, צבע ספריי והדפס משי על קנווס, 2 פנלים - כל אחד: 92.1 X 121.9 ס"מ, אוסף מוזיאון ברוקלין לאמנות.

התערוכה במוזיאון ברוקלין לאמנות מציגה ציורים של האמנים הבולטים בתחום משנות הששים ואילך, ביניהם האמנים המעניינים הבאים:

ג‘ון מטוס, המכונה "קראש" (John Matos a.k.a. Crash): קראש התגלה על קרונות הסאבווי , במגרשי הכדורסל ועל גבי הבניינים שריסס. בציורים  ענקיים וצבעוניים הוא מבטא את קצב החיים העירוני ואת הקשיחות של חיי הרחוב. הוא מושפע מאמני הפופ-ארט ומתאר את העיר כמקום שוקק וצבעוני. כיום, מציג במוזיאונים ברחבי העולם.

כריס אליס, המכונה "דייז" (Chris Ellis a.k.a. Daze): דייז התחיל לעבוד בשנת 1977. צייר בהשפעת הפופ-ארט, המוסיקה של ג‘יימס בראון ולד זפלין וסרטי בלשים. באמצעות קומפוזיציות דמויות-קומיקס מעביר דייז מסרים על מאבקי החיים, תרבות הרחוב וחווית העיר. דייז ממשיך ליצור ועבודותיו נמצאות במוזיאונים בולטים באמריקה ובאירופה.

סנדרה פאברה, המכונה "ליידי פינק" (Sandra Fabara a.k.a Lady Pink): בשנות השבעים התפרסמה ליידי פינק בזכות היותה אחת מהנשים היחידות שהצליחו לחדור לזירת הגרפיטי הגברית. היא החלה לצייר גרפיטי על קירות כבר בהיותה בת חמש עשרה ובשנות התיכון כבר בהשתתפה בתערוכות בגלריות. היא ציירה על רכבות הסאבווי בניו יורק בסגנון  שכלל מאפיינים נשיים (לדוגמה, ורד תלת ממדית ענקית) או דמיות נשיות. ליידי פינק נהייתה לדמות קאלט בתרבות ההיפ-הופ והפכה מרצה בנושא הגרפיטי (היא הרצתה גם בתערוכה זו לצד אמנים אחרים). עבודותיה נמצאות באוספים ברחבי העולם.

התערוכה מסודרת באופן דידקטי על פני קומה אחת בלבד במוזיאון וממחישה את השינוי שעבר סגנון הגרפיטי המהפכני לשעבר, שהפך מ"סגנון פראי," כשם הסרט של צ'רלי  אהרן, למוצג במוסד המסמל את חיקה הרך של האמנות, בתערוכה שמעבירה תחושה של עולם שבע ומדושן.

הגרפיטי הפך אמנם לחלק בלתי נפרד מהתרבות הויזואלית האמריקאית, אך לאו דווקא בדרך בה קיוו אמני הגרפיטי בראשית דרכם. כיום, החברות המסחריות אימצו לוגואים בסגנון גרפיטי, הן משווקות מוצרי צריכה ברוח הגרפיטי ולעיתים קונות קירות ציבוריים ואף משלמות לאמני גרפיטי כדי שיציירו עליהם ציורים מוזמנים של פרסומות.

 


קישורים רלוונטיים:
אתר התערוכה באתר של מוזיאון ברוקלין לאמנות, ניו-יורק (באנגלית) - באתר מצגות מעניינות ב-Flicker שמציגות גרפיטי רבים מרחובות ברוקלין, פודקסטים של סימפוזיון על נשים בגרפיטי ושל הרצאות שניתנו במהלך התערוכה על ידי אמני גרפיטי כמו לידיי פינק וקראש ועוד.

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏