תוכן המדור
- גיליון 2 -
12/2006


 

צילום משפחתי
ערן צלגוב

משורר ומתרגם.

יליד 1974. גדל בבאר-שבע.

למד שנתיים הנדסת חשמל - מספיק כדי להבין שזה לא הכיוון.

בוגר תואר ראשון בספרויות זרות וספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. כיום מתגורר בניו-יורק לצורך לימודי דוקטורט ב-NYU בביקורת וספרות עברית.

במהלך טיוליו בעולם התנדב ללמד בכפר אינדיאני שבהרי האנדים של פרו במשך כחמישה חודשים שם לימד, למד, חי וכתב.

ב-2005 הקים עם חברו בעז יניב את "ינשוף האבן", קולקטיב שירה, שיצא למסע בקיץ 2005 במטרה להוציא את השירה ממרתפי צוותא וכיתות הלימוד ולהחזירה אל הציבור הרחב.


לדף הבית

עוד במדור:

הבשורה החדשה בשירה או מות השירה?
על ערבי slam poetry בניו-יורק


דיון זה לא יוקדש לביקורת על אירוע בודד, אלא יותר לבחינה של תופעה ובעיקר מן ההיבט של הסיווג הז'אנרי - או במילים פשוטות: היא אמנם נקראת שירה אבל, האם זוהי באמת שירה?

Saul Williams - Coded Language
סול ויליאמס - אחד מהגדולים שב-slammers - 'שפה מקודדת' (link)

בשנות התשעים של המאה הקודמת, אם לנקוט בלשון ההיסטוריונים, פשטה תופעה חדשה בבתי הקפה ובפאבים בארצות הברית. ערבי תחרויות הקראה של שירה מקורית שכונו, Poetry Slams ושתרמו בעצם לפיתוח ז'אנר חדש של שירה פרפורמטיבית, ה-Slam Poetry.

(ובקשר לתרגום המונח – למילה slam תרגומים רבים – טריקה, הטחה, ביקורת, גינוי, מרתון, ניצחון (כמו ב-grand slam), המעטה בערך - ונדמה שהכוונה כאן היא לאיחוד של כל הפירושים)

אבי הרעיון הוא עובד בניין ומשורר משיקגו, מרק קלי סמית' (Marc Kelly Smith), שרצה להכניס קצת פלפל בערבי הקראה מקומיים. ההתחלה היתה בשנת 1984, בערבי ההקראה שארגן סמית בימי שני ב-Get Me High Lounge, מועדון ג'ז בשיקגו (בין נובמבר 1984 וספטמבר 1986). בשנת 1986, ליתר דיוק ב-25 ביולי אותה שנה, ייסד סמית את ה-Uptown Poetry Slam – סדרת ערבי קברט שירה שבועיים בימי ראשון החלשים של מועדון ג'ז אחר בשיקגו, The Green Mill, שהיה אהוד בזמנו על אל קפון. המבנה הבסיסי היה: במה פתוחה, מופיעים אורחים, תחרות. התופעה לא נשארה מקומית: תוכניות טלוויזיה, קבוצות מקומיות, תחרויות ארציות, ספרים וסרטים (עלילתיים ותיעודיים) הפכו את התופעה המקומית לתופעה שסחפה את כל ארצות הברית. התחרות הארצית הראשונה נערכה בשנת 1990 בפורט מאסון (Fort Mason), סן פרנסיסקו. כיום, מתקיימות תחרויות סלאם פואטרי בכל רחבי ארצות הברית ואף בכמה ממדינות אירופה. הערבים ב-Green Mill מתקיימים עד עצם היום הזה.

בערבי סלאם, המשוררים, או Slammers, מבצעים את שירתם במסגרת שלוש דקות המוקצבות להן. אזי, הם מקבלים ניקוד מאחד עד עשר על-ידי שופטים אקראיים שנבחרו בתחילת הערב על-ידי המנחה. אחרי מספר סיבובים, בהם מנופים חלק מהמשוררים עקב ניקוד נמוך במיוחד, מוכרז אלוף השירה של הערב. הפרס הוא סכום כספי או עליה לסיבוב הבא במסגרת אזורית גדולה יותר.


Eric Zork - When I Fall In Love (link)
אריק זורק - 'כאשר אתאהב'
אריק זורק - slammer ידוע וקצת מופרע בהופעה באחד ממעוזי הסלאם פואטרי,
שהפך לאגדה - ה-Green Mill בשיקגו.
בתחילת הקליפ מוצלם זורק עם מרק קלי סמית' - ממציא הסלאם פואטרי.

ניתן לראות את התופעה כהמשך המסורת של שירת הטרובדורים, הם הזמרים המשוררים הנודדים של ימי הביניים, אולם בחינה מדוקדקת תעלה שההקשר המיידי כולל השפעה של אלתורי ג'ז קוליים (Scat), של ראפ והיפ-הופ, של תת-הז'אנר של המיצג - ה-spoken word performance ואף של ההקראות הפומביות של דור הביט. ההבדל המרכזי הוא בתחרותיות, בדגש על המשוב המיידי של הקהל, המתבטא במספר נקודות.

האנרגיה בערב שכזה היא עצומה. ה-Slammer מטיח – ממש כך - את שירתו בקהל שבאולם. מחיאות הכפיים, מתעצמות מרגע לרגע כשמציגים את המשוררים, בדרך-כלל בכינוי שדבק בהם לאורך ההופעות, ומציינים את התארים שקטפו, או כשמציגים אותם כבשר טרי המוכן להישחט או להיות נערץ על-ידי הקהל.

רוב החומר שנכתב על סלאם פואטרי, בין אם על-ידי מבצעיה או על-ידי חוקרי תרבות פופולארית, מדגישים את האופי החתרני, האנטי-אקדמי של התופעה, המאפשר יצירת תרבות המונים אותנטית. הדגש על הגישה המיידית לקהל ועל החיבור של מלל וביצוע מאפשר לז'אנר צעיר זה לקרוא תגר על מסורת הכתיבה של המאות האחרונות ולהציע חתרנות מפתיעה ומרעננת.

אפשר לדבר על מענה לצורך בריגוש מיידי ועל זהות הדובר המתעצבת מול עינינו – שוב אין אנו עוסקים בדובר ערטילאי בשיח ספרותי אלא באדם, דובר-מבצע, הניצב לפנינו. הדובר צריך לשכנע את הקהל שיש לו מה לומר, שהוא עומד מאחורי דבריו, שהוא מתגבר על כל הרעש, שהוא נמצא שם עם אמירה. המילה הכתובה קורמת עור וגידים ומונכחת בעצם הביצוע. כאן, אי אפשר להפריד בין הסופר ויצירתו בניתוח אסטטי-ספרותי זה או אחר - הדובר מייצר את הטקסט תוך כדי ביצוע ומאפשר לקהל לחבק או להרוג אותו בשנייה.

Shane Koyczan at the Canadian Festival of Spoken Word (link)
שיין קויקזן - בפסטיבל הקנדי ל-Spoken Word
שיין קויקזן - אחד מגדולי ה-slammers במופע אורח שכבר נמצא לחלוטין בתחום הפרפורמנס
משחקים עם ההשמעת ההקלטה של קולו (שימו לב למה שהולך מאחוריו) יוצרת לאפקט delay של הקול המושמע שאינו מסונכרן לתנועת השפתיים. הצחוק של הקהל מגיב גם לעניין זה.

כמובן שהאליטה הספרותית יצאה מייד נגד תופעה זו. ראויה לציון התגובה של הרולד בלום שטען: "אינני יכול לסבול את הדיווחים ב'טיימס' ובמקומות אחרים אודות הסלאם פואטרי'ס הללו, בהם נשים וגברים צעירים במקומות שונים מדקלמים מילים גבוהות והבלים... זהו מותה של האמנות." (Barber, 2000, 374).

"העצם" התקועה בגרונו של מבקר הספרות המכובד והראוי מעידה על חשיבות התופעה. אין ספק שהקסם של התופעה נעוץ בשחרור השירה ממעבדות השירה בחדרי האוניברסיטה ובאולמות מעונבים. כל-אחד יכול לעלות ולקרוא. השירה שוחררה, לטוב ולרע, להמונים. הז'אנר עצמו קורא תגר נגד הממסד הספרותי ונגד ההגדרות הז'אנריסטיות המקובלות תוך שהוא מטשטש את הגבולות בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה, בין תרבות אליטיסטית ותרבות המונית, ומאפשר לקהל לקבוע במקום את הכיוון ה"נכון" של התרבות לאותו רגע. התופעה עוד לא נקלטה בשלמותה בארץ, אך קריאות לשחרור השירה וערבי הקראה בלתי-פורמאליים הפכו לתופעה מקובלת.

אך מה על השירה באותם ערבי סלאם? המילים הן צלילים המוטחים בקהל. השורשים הראפיים של התופעה ניכרים מייד – משחקי המילים, לשון נפל על לשון, החריזה והקצב שולטים פה. זהו אקט פרפורמטיבי לחלוטין. גם נושאי השירה מוטחים בקהל – חוויות כואבות, טרגדיות אישיות וסקס. ככל שתחושת החיבור בין הדובר לטקסט גדולה יותר – הניקוד ייעלה. נושאים כמו גזענות, סקסיזם והומופוביה, שאופייניים לתנועות מאבק חתרניות כמו הפמיניזם והתנועה לשוויון זכויות ולזכויות האדם, מזכים לרוב בנקודות רבות. ייתכן שהסלאם פואטרי הוא עוד סממן של תרבות הצריכה התזזיתית, המקבלת את גמולה המיידי, כמו באירועי 'כוכב נולד', 'נולד לרקוד', 'רוקדים עם כוכבים', 'הדוגמניות', 'השגריר'. תרבות ללא מחיצות ועם רייטינג מיידי. אך האם המלל המוטח הוא שירה?

מדובר, אם כן, בחוויה מילולית רמת עוצמה ורגש המבוצעת אל מול קהל. מבנה שירי ה-slam הוא כביכול מבנה שירי, אבל קריאה בטקסטים עצמם מתוך ספרי השירה שהוציאו ה- אינה משתווה לחוויה באותו ערב. זהו משהו אחר לגמרי. שאלה דומה עולה פעמים רבות בהקשר של הטקסט התיאטרוני. קטעי השירה במחזות (במיוחד במחזות קלאסיים), נשמעים כיום מאולצים כאשר מבצעים אותם כלשונם (ועוד יותר בתרגום); לעומתם, יש במחזות טקסטים כביכול פשוטים ואף סתמיים, שכאשר הם מבוצעים בהגשה הנכונה, נוצרת סצנה בלתי נשכחת.

התיאטרון בראשיתו היה פולחן שצמח מהשירה. שירה מדוברת ולרוב לא נקראת, יש לציין, באין אמצעי ייצור המוניים. האם השירה חוזרת כיום אל מקורותיה?

ימים יגידו.


David Barber, et al., "The man in the back row has a question: VI," Paris Review (Flushing, NY), (42:154) [Spring 2000], pp. 370-402.

קישורים רלוונטיים:
האתר של מרק קלי סמית' (אנגלית)
האתר הרשמי של Poetry Slam Inc.‎ (אנגלית)

 

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏