על ספרו של דוד פוגל, בבית המרפא, הספרייה קטנה/הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008 (1929), 107 עמ'.

בבית המרפא הוא סיפורו של היפוכונדר. אנחנו אוהבים היפוכונדרים - הם גורמים לפחדים שלנו להיראות נורמטיביים. לפחות מהבחינה הזו אורניק הוא גיבור נהדר שמספק את הסחורה – פתטי, מגושם, חרד לגופו באופן מעורר גיחוך. דוד פוגל הוא כותב חד אבחנה ובעל הומור דק, הוא טווה חוטים אירוניים סביב אורניק ומצליח להשאיר אותו נוגע ללב.

בהדרגה מסתבר שגופו הדווי של אורניק הוא רק המעטפת. סוגיית גוף-נפש שנפרמת בהדרגה. והרי הצדקה ספרותית להניח לרגע את אורניק בצד ולעסוק במעטפת הספר. גם שם אפשר למצוא שאיפה להצדקה עצמית, לחיטוט בפצעים ולירידה לדקויות.

האלונטית הסודית

האם יש טעם ביוזמת "הספריה הקטנה" של הוצאת הקיבוץ המאוחד, אותה סדרת-בת של "הספריה החדשה", המתמקדת בטקסטים קצרים? בהחלט. מדובר בספריה מבורכת ונדמה שכיום היא רלוונטית מתמיד. שנים ארוכות היו הסיפורים הקצרים והנובלות הבודדות ילדים דחויים למדי אצל הקורא הישראלי – כותבי סיפורים מוערכים תמיד היו כאן, אבל בכל הנוגע לרכישות, יודעים בכל הוצאה לאור, זה פשוט לא הלך. אולי מדובר במקבילה הספרותית של אוכל – אם עד לפני עשור או שניים לקוח מרוצה היה זה שקיבל תמורה מלאה בעד כספו בדמות צלחת נדיבה וגדושה, העשור הנוכחי מתאפיין בעיקר באנינות. אנחנו כבר לא מעמיסים שלוש צלחות בארוחת הבוקר במלון, מנות גורמה זעירות כבר לא מתקבלות במצמוצי מחאה. פחות זה לפעמים יותר. במקביל התרגלנו גם לקצב חיים מהיר יותר, מבט על מדפי הספרים בחנויות יגלה שזוהי תקופתם היפה של הנובלה והסיפור הקצר.

נראה, אם כך, שציבור הקוראים בארץ מוכן ממילא לאמץ נובלות, מה גם שדוד פוגל נהנה, בצדק, מאצטלת איכות בשל יצירותיו המפורסמות: הנובלה לנוכח הים והרומן המופתי חיי נישואים. לאור זאת, ההצדקה העצמית בתחילת הספר נראית קצת קטנונית. "במהדורה של 1927 הוכנסו על ידי העורך שינויים החורגים מעולמו הלשוני של פוגל," מסביר מנחם פרי (עורך "הספריה החדשה" ו"הספריה הקטנה"), "כמו כן נפלו במהדורה זו שיבושים כתוצאה מקריאת הכתב של פוגל...". מהדורת "תרמיל" שיצאה ב-1974 "אינה יכולה להיחשב מהדורה של הנובלה של פוגל", אליבא דפרי, משום ש"הוכנסו בה עשרות קלקולים, עיוותי תחביר והטעיות, שנבעו מאי-הבנת הטקסט".

גם אם יש אמת בטענותיו של פרי בדבר צנזורה ארוטית במהודרות קודמות (האומנם החלפת "שדיה המלאים" ב"חזה המלא" היא צנזורה ולא שאלת ניסוח?), השאלה המרכזית שעולה היא – בשביל מה? האם לא ניתן היה לומר בפשטות כי מובאת כאן מהדורה חדשה וצמודה למקור? גם אם יש אמת בטענות – ניסוחן מדיף ניחוח התנשאות, שגובר כשמתחילים לקרוא ומגלים שבעמ' 33, למשל, טרחו להצמיד הערת שוליים למילה "אלונטית" כדי שנבין שזו מגבת. כלומר, גורמה והכול, בספריה החדשה לא באמת מאמינים שהקורא הממוצע יודע אלונטית מהי. מקורא כזה באמת אי אפשר לדרוש להשוות גרסאות. הוא ייאלץ להסתגל לעובדה שעולמו הלשוני האבסולוטי של פוגל רשום בטאבו על שם הספריה החדשה, את התרופה לבורותו המשוערת יקבל בכפית.

אורניק, המכונה הגדולה

נכנס, אם כן, לבית המרפא. הוי, כמה שאתם רוצים להיכנס לבית המרפא. זה של פוגל ממוקם אמנם בדרום טירול שבאיטליה, אבל יוצאי אירופה הביאו את המנהג ארצה וגם כאן היו נהוגים בשנות החמישים בתי הבראה או בתי מרגוע – חופשה במימון ההסתדרות ע"ח סעיף דמי ההבראה שבתלוש המשכורת. מה עושים בבית המרפא? נחים. קצת מטיילים, אוכלים, שוכבים בשמש. החיים הטובים. אלא שסדר היום הנוקשה גורם למחלימים לתחושת מחנק לפרקים וכמובן, ההורמונים, ההורמונים. ההשוואה להר הקסמים של תומאס מאן עולה כמעט אוטומטית ומיד אחריה ההכרה בתהום הפעורה בין שני הספרים. כאן אין שום דבר שמזכיר את אווירת הנכאים השחפתית-מלנכולית של מאן. פה מספרים בדיחות גסות על האחיות והחולות. בשני הספרים, המחלה מסמלת באופן בלתי נמנע חוליים אחרים (האומה האירופית אצל מאן, הנפש אצל פוגל), אבל בבית המרפא שלנו הייאוש, לפחות בהתחלה, יותר נוח. "על הגזוזטרה שטופת החמה עומדים ויושבים החולים, ומודדי-חום נעוצים בפיהם כסיגרטות. מהם עומדים סמוך למעקה, נשענים עליו בגבם, משרבבים ראש כלפי מעלה ומחליפים פסוקים עם הנערות הגחונות על גבי מעקי הגזוזטרות העליונות" (עמ' 22).

על רקע אווירת הפלירטוטים סביבו, אימרֶה אורניק, וינאי ממוצא הונגרי, נותר קליפת-מחלה עיקשת. הוא מנהל רישום מדויק של מספר השיעולים וטמפרטורות הגוף וקשוב לגופו, קשוב מדי. כשאחת החולות מפתה אותו לצאת עמה ולנטוש את המשמרת, הוא נאלץ להפסיק את העיסוק האובססיבי בגופו. "כל המכונה הגדולה 'אורניק' עמדה מלהוציא את חוק-יומה של מדידות-טמפרטורה, של שכיבה, של זהירות וכל השאר. שוכב היה אמנם אף עכשיו את השעות הקבועות, כשאר החולים, אבל שוב לא היתה זו שכיבה אמיתית, שתועלת בה. בשכיבתו של עכשיו לא היו הכוונה הדרושה, המנוחה הפנימית הראויה, לא היה צמצום כל ההוויה לתוכה: זו לא היתה שכיבה לשמה" (עמ' 87). מכאן מטפסת הנובלה במהירות אל סופה, שהוא גם סוף חיבוטי הגוף והנפש של אורניק. לא נחשוף אותו כאן על אף שב"ספריה החדשה" לא מאמינים באנטי-ספוילר (ייאמר לזכותם, שדווקא כאן התאפקו וסוף הספר אינו פרוש, כנהוג, על הכריכה האחורית).

והוא אפילו לא ידע שהוא כזה

מהו סוד הקסם שמהלך דוד פוגל על קוראים אנינים? השפה בפירוש מענגת והדמויות שהוא יוצר חינניות ומרובדות, קל להבין את החיבוק החם (והמאוחר) שמעניקים לו שונאי השפה הרזה העכשווית. אבל נראה שאין מנוס מלדבר גם על יחסי הציבור.

פוגל, ידע כל משורר דחוי-פרסום, סיים את חייו כסופר ומשורר שאיש כמעט אינו מכיר. הוא נולד בפולין ב-1891 ובילה את מרבית שנותיו בנדודים ברחבי אירופה. בחייו, פרסם מעט מאוד: ספר שירים אחד, לפני השער האפל (1923), את הנובלה בבית המרפא (1927) ואת הרומן חיי נישואים (1929), אך אלו לא הביאו לו תהילה בימי חייו. עם זאת, הוא ספג כמויות גדושות של מאפיינים אחרים של משורר – עוני ושחפת. למעשה, חוסר העניין שעורר בארץ היה לטרגדיה האישית שלו. ב-1929 הגיע לישראל בהזמנת הסופרים העבריים, אך האקלים (האמיתי והתרבותי) היה זר לו והוא חזר לווינה. משם עבר לפריז. במהלך שהותו שם נכלא כנתין ארץ אויבת ולאחר הכיבוש הגרמני בשנת 1941, שוחרר ושהה בצרפת הכבושה. בפברואר 1944 הועבר לגרמניה ומאז לא נודעו עקבותיו. ככל הנראה נספה בידי הנאצים כבר באותה שנה.

המפנה חל ב-1954, כלומר עשור לאחר מותו. המשורר נתן זך פרסם במוסף הספרותי "משא" רשימה בשם "בעקבות משורר שנשכח" (23.9.1954) ובה העלה על נס את שירתו האימפרסיוניסטית של פוגל. הימים היו ימים של אוזן קשבת למאמרי משוררים ובעקבות זך החלו עורכים וקוראים להביע גם הם עניין. שיריו של פוגל, שנמצאו בפנקסיו, החלו להופיע במוספים שונים ובספרים והוצאות הספרים החלו לגלות עניין בהוצאה מחדש של ספריו. אותם ספרים שכבר ראו אור בארץ בחייו ולא זכו לתשומת לב מיוחדת.

(מעניין, אגב, להשוות את סיפור התהילה המאוחרת של פוגל לניסיון דומה מימים אלו – לפני חודשים ספורים פורסמה ב"הארץ" רשימה בשלושה חלקים מאת עידן לנדו שהראשון שבהם נקרא "החול היה רך, נעלו מלאה גרגירים: האם ישעיהו קורן הוא הסופר הגדול המוחמץ של דורנו" (14.4.2008, הרשימות הבאות פורסמו ב-24.4.2008 וב-29.4.2008). זאת, לאחר פרסום מחדש של ספרו לוויה בצהריים, אף הוא בהוצאת הספריה החדשה. מסתבר שהמאה העשרים ואחת לא מעניקה חיבוקים כמו שנות הששים של המאה הקודמת, הפעם שקעה ההכתרה די מהר – לא לפני שהוטבלה בשיח הביקורתי וזכתה למאמר נגד של מתי שמואלוף, "רחוק מהפסגה" ynet, 18.8.08))

מרגע שצפה ועלתה שירתו של פוגל, הדרך לעניין המחודש בפרוזה היתה קצרה. מנחם פרי התעניין. אם אתם סופרים לא מוערכים בחייכם, לא נותר לכם אלא לקוות שיבוא יום ופרי יתעניין בכם. ברבות השנים, הוציא פרי נוסח מחודש של הרומן חיי נישואים, אותו ערך על פי כתב היד המקורי, ואת האסופה תחנות כבות, המכילה את כל הפרוזה של פוגל חוץ מחיי נישואין: הנובלות "בבית המרפא" ו"נוכח הים" (שפורסמה כבר ב-1974 ב"ספרי סימן קריאה", אך הופיעה כאן בגרסתה המלאה לאחר שמנחם פרי מצא את כתב היד המקורי), הרומאן האוטוביוגרפי "כולם יצאו לקרב" שתורגם מיידיש, סיפור קצר וקטעי יומן. שנים מאוחר יותר, נדפסה שוב ככרך נפרד הנובלה נוכח הים. אפשר להתלונן על הספוילרים, על הפטרונות ועל חלקים מהתרגום, אבל קשה שלא להתרשם מהדבקות וההשקעה. פוגל היה נשוי ואף הותיר אחריו בת, תולדות משפחתו נותרו עמומים ומרובי גרסאות. אבל בדבר אחד אין ספק – לפחות אצל מנחם פרי הוא זכה לאהבת אמת.

ראשונה בין לא שווים

לדוד פוגל כמה יתרונות, אם כך: השפה, הקונסנזוס, העובדה שאיננו בין החיים, תנאי כמעט הכרחי לפרגון בישראל. עם זאת, אין מנוס מלומר: בבית המרפא  אינה פסגת יצירתו. זו הנובלה הראשונה שלו, עובדה שגב הספר מתהדר בה, והיא אכן בוסרית ונופלת באיכויותיה מאחיה הקטנים-גדולים. חיי נישואים היתה ונותרה יצירתו הטובה של פוגל, אורניק החולה חלש מכדי להדוף אותה ממעמדה.

בעוד תיאה מחיי נישואים היא דמות ססגונית, מרובדת, מרושעת אמנם אבל באותה נשימה מרתקת, אין מנוס מלאבחן כי גריטי מבבית המרפא היא קצת חיוורת. מערכת היחסים בין אורניק המתחלה לגריטי עוברת באופן לא מאד הדרגתי מחוסר קיום להוויה: "תכופות היה אורניק מטייל עם גריטי פינגר. היה מלווה אותה אל החנויות, ממתין במסירות ובעונג לגמר הקניות, נושא אחר כך את צרורותיה כדבר המובן מאליו ובלי שום התאמצות, צוחק לעקיצותיה של הריבה, ואינו מרגיש בעבור שעת הטיול. אכן, שעה יחידה זו של טיול היתה עכשיו קצרה יותר מדי בשביל אורניק. יכול היה לטייל, אילו הורשה, שעות מרובות, אפילו כל היום. הבחורים היו מקניטים אותו בגריטי פינגר, מלגלגים עליו בטוב לב, אבל אורניק חייך לו את שלו, או שהשיב לפרקים אף הוא בהלצה" (עמ' 88). לאחר שעברו מהתעלמות לידידות מגיעה הנובלה אל שיאה הדרמטי. אך הדרך בה מוליך אותנו פוגל אל השיא שונה מזו הפתלתלה של חיי נישואים – בעוד הלכי נפשו של אורניק עצמו יוצרים דמות מעניינת, סיפורי המסגרת לא משתלבים בו באותה הרמה.

בשורה התחתונה, ההנאה שיעניק בבית המרפא היא בעיקר עניין של תזמון: מי שנשבה בקסמיו של פוגל בחיי נישואים ובלנוכח הים יקבל כאן דרישת שלום נעימה. זה הסדר הנכון לקריאה בעיני, מהסיבה הפשוטה שספק אם מי שיפתח בבבית המרפא ירגיש צורך להגיע לשניים האחרים, וחבל.