תוכן מדור
- גיליון 1 -
09/2006


 

דיוקן עצמי

ג'ני הולוול
(Jenny Hollowell)

לפנים, ג'ני קנדי (Kennedy).

מוסמכת (MFA) אוניברסיטת וירג'ניה בכתיבה יוצרת, שם קיבלה מלגה ע"ש הנרי הוינס
(Hoyns) בסיפורת וכן את פרס בלך (Balch) לסיפורים קצרים 2002.

הסיפור הקצר ההיסטוריה של הכול, כולל אותך (A History of Everything, Including You), פורסם לראשונה בגיליון סתיו 2004 של כתב-העת Glimmer Train וזכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר מאוד שלהם.

סיפור זה זכה לאחרונה להיכלל ברשימת "100 הסיפורים הבולטים האחרים בשנת 2004" בספר הסיפורים הקצרים האמריקאים הטובים ביותר 2005.

ג'ני חיה בברוקלין, ניו-יורק ועובדת על הרומן הראשון שלה.



צילום: דן גראור.
אור גראור
(המתרגם)

סטודנט לפיזיקה באוניברסיטת תל-אביב.

סיפורים קצרים ותרגומים שלו התפרסמו בכתבי-עת שונים בארץ ובחו"ל.
לדף הבית

עוד במדור:

 
היסטוריה של הכול, כולל אותך
מאנגלית: אור גראור


בראשית היה אלוהים או אלים או שום דבר, ואז סינתזה, חלל, המרחב, התפוצצויות, קריסות, חלקיקים, עצמים, בעירה והיתוך. מתוך התוהו ובוהו הגיע סדר. כוכבים נולדו, זהרו ומתו. כוכבי לכת התגלגלו ברחבי הגלקסיות שלהם על-פני אליפסות בלתי-נראות והיסודות התגבשו ונהיו.

חיים התפתחו או נוצרו. תאים רעדו, התחלקו, התנשמו ומצאו יבשה. במהרה הם הצמיחו רגליים וסנפירים וידיים ואנטנות ופיות ואוזניים וכנפיים ועיניים - עיניים שנפקחו לרווחה כדי לקלוט את הכול: את העולם המטפס, הצומח, המרקיע, השוחה, הזוחל, השועט. עיניים נפקחו ונעצמו ונפקחו שוב; קראנו לזה מצמוץ.

מעלינו זרח כוכב שקראנו לו 'השמש' ולאדמה שעליה היינו קראנו 'כדור הארץ'. כך כינינו כל דבר בשם, כולל אותנו. היינו איש ואישה, וכשנהיינו בודדים גילינו דרך לייצר עוד אנשים כמונו. קראנו לזה סקס ורוב האנשים נהנו מזה.

התאהבנו. דיברנו על אלוהים ודפקנו אבנים זו בזו, יצרנו ניצוצות וקראנו להן אש. נהיה לנו חם יותר והאוכל השתפר.

התחתנו. נולדו לנו ילדים. הם בכו וזחלו וגדלו. אחד פירק פרחים, לפעמים הוא אכל את עלי הכותרת. אחר אהב לרדוף אחרי סנאים. לחמנו מלחמות על כסף, על כבוד ועל נשים. הרעבנו את עצמנו. שכרנו זונות. טיהרנו את מקורות המים שלנו. התפשרנו, שיפצנו והפכנו אזוטריים. אחד מאיתנו הפסיק לנשום והכחיל, אחר כך הדבר קרה גם לאחרים. בהתחלה כיסינו אותם בעלים ואחר כך קברנו אותם באדמה.

זכרנו אותם. שכחנו אותם. הזדקנו. הבניינים שלנו המשיכו לגבוה. שכרנו עורכי דין, הקמנו מועצות והותרנו שבילי ניירת. ניהלנו משא ומתן. הודינו בעובדות. חלינו וחיפשנו מרפא. המצאנו את השפתון, את החיסונים, את הפילאטיס, את הלוחות הסולריים, את כינוסי ההתערבות, את נימוסי השולחן, את האקדחים, את הטיפולים לחלונות, את הטיפול הפסיכולוגי, את אמצעי המניעה, את ההיצמדות לרכב שלפנינו, את סמלי הסטטוס, את דמי המזונות, את הרוח הספורטיבית, את קבוצות המיקוד, את הזולופט, את קרם ההגנה, את אדריכלות הנוף, את מטוסי הססנה, את עוגיות המזל, את הכימותרפיה, את מזון הנוחות ואת המחשבים. הרגזנו את המיליטנטים ואת האמהות שלנו.

נולדתָ. למדת ללכת והלכת לבית ספר ועסקת בספורט ואיבדת את בתוליך והתקבלת לקולג' מכובד והתואר העיקרי שלך היה פסיכולוגיה והלכת למופעי רוק והפכת להיות מעורב פוליטית והשתכרת ושינית את התואר העיקרי שלך לשיווק ולבשת סוודרים עם צווארוני גולף וקראת רומנים והתנדבת והלכת לסרטים והתחלת לאהוב רוטב גבינת רוקפור. חברים הכירו בנינו ובהתחלה לא מצאת חן בעיניי. גם אני לא מצאתי חן בעיניך, אבל התרגלנו זה לזו. הזיון הראשון שלנו היה מאחורי גלריה לאמנות, בעמידה, והיינו קצת שיכורים. החזקת את פניי בידיך ואמרת לי שאני יפה וגם אתה היית יפה, גבוה, עם פנס הרחוב מאחוריך. חזרנו אליך והקשבנו לאלבום הלבן. הזמנו אוכל. רבנו והשלמנו ומצאנו עבודות טובות והתחתנו ונכנסנו לדיכאון. התעלמת ממני. לא יכולתי לסבול אותך יותר. שתית יותר מדי ולא היית זהיר עם כסף. אני שכבתי עם הבוס שלי. הלכנו לייעוץ וקנינו כלב. קניתי ספר של תנוחות סקס וניסינו את התנוחה הכי פחות משפילה: המריצה. אתה לקחת שיעורי טיס ועשית מנוי ל-"Rolling Stone". אני למדתי ספרדית והתחלתי לעסוק בגינון. ילדנו כמה ילדים, שפחות או יותר אכזבו אותנו, אבל אולי זה היה באשמתנו; אתה היית סובלני מדי ואני הייתי יותר מדי ביקורתית. אהבנו אותם בכל זאת. אחד מהם מת לפנינו, נדקר ברכבת התחתית. התאבלנו. המשכנו. אימצנו חתול. העולם נראה חסר ודאות. חיינו מעבר לאמצעים שלנו. אני נהייתי שיפוטית ולוחמנית. אתה נהיית מבולבל והתעייפת בקלות. אתה התעלמת ממני. לא יכולתי לסבול אותך יותר. סלחנו. זכרנו. הכנו קוקטיילים. התרככנו. הייתה הפעם ההיא על המרפסת כשאמרת, "היית מאמינה?" זה היה לקראת הסוף והידיים שלך רעדו. אני חושבת שדיברת על הכול, כולל עלינו. רצית שאומר את זה, כדי שזה לא יאבד? לא יכולתי לחשוב על זה. לא יכולתי לחזור להתחלה. אמרתי, "לא ממש," וצפינו בשמש השוקעת. מרחוק נשמע כלב שלא הפסיק לנבוח ואתה היית עייף, אבל חייכת ואמרת, "את שומעת את זה? זה ראף, ראף[1]." ואנחנו צחקנו. ככה היית.

עכשיו, השאלה שלך היא הפרויקט שלי והבית שלנו מלא ברמזים. אני קוראת מכתבים ישנים והופכת אבנים. אני קוברת את פניי בסוודרים שלך. אני בוחנת תמונה, שצולמה על חוף הים, השמש בעינינו והמים מאחורינו. זה ניצחון להיזכר בסלסילת הפיקניק השכוחה ובמגבת הפיקה המפוספסת שלך. זה ניצחון להיזכר איך המדוזה עקצה אותך ואיך רצת בצעקות מתוך המים. זה ניצחון להיזכר איך חבשתי את הפצע במרכך בשר ואיך אמרת שהקלתי על הכאב.

אומר לך זאת. עמדתי על הגבעה שלנו הבוקר והסתכלתי על חלקת האדמה שבחרנו לעצמנו. ראיתי כמה חלקות ירוקות ואת הצריף הקטן והמתוק שלנו. הכלב ההוא שוב נבח. סופה התקרבה. לא חשבתי על גן עדן, אבל שמתי לב שהעננים היו יפים וראיתי אותם מכסים את השמש.

[1] באנגלית: Rough, rough, משחק מילים על נביחת כלב והמילה 'מחוספס'.


הסיפור המקורי:
Jenny Kennedy, "A History of Everything, Including You," Glimmer Train, 52: Autumn 2004, pp. 73-75.
התרגום מפורסם כאן לראשונה בהסכמת המחברת.



 

 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏