עוד במדור:
|
|
|
|
|
איך הפכת לאוצרת?
למדתי צילום ב'בצלאל' במשך שנה ואחר כך השלמתי את המסלול בעיצוב
תעשייתי. בסוף הלימודים יצאתי לשוק והייתה תחושה של אי-עשייה,
של פסימיות. חברתי לעוד בחור ושנינו רצינו לעשות איזו פעולה
תמימה ואופטימית. התחברנו לעמותת על"ם, עמותה לנוער במצבי
סיכון, והצענו להם להפיק אירוע התרמה שבו יוצגו עבודותיהם של
בני נוער לצד עבודות של 60-70 אמנים. כל העבודות נמכרו ב-100$
לעבודה. הנושא היה "אופטימי" והאירוע נערך במועדון
'הצופה'.
אחרי האירוע הזה, קרן שפילשר ואדם שר ביקשו לעבוד איתי בתערוכות
שהם מציגים ב'סלונה'. שיתוף הפעולה נגמר בפרויקט "עושים
שכונה", תערוכה ב'סלונה' שהנושא שלה היה שכונה, אינטימיות
ומקום. התערוכה הסתיימה בגאראז' סייל. הרעיון היה למכור במחירים
נמוכים ללא דמי התיווך של הגלריות. רצינו שהאמנים ירוויחו ויצרו
קשר ישיר עם הקונה.
|
|
משחק הכדוררגל בין קבוצת "לב קדימה",
קבוצת הכדורגל של המרכז של עמותת קדימה בשכונת שפירא,
לקבוצת האמנים המשתתפים בתערוכה 'שפירא', שנערך כחלק מהעבודה
של רועי מרדכי. אפריל 2005. האמנים המופיעים בצילומים:
שחר מרקוס, מאיר טאטי ורועי מרדכי ונתן דביר ששימש כשוער.
צילום: מעין שלף.
|
|
הפרויקט הבא היה בשכונת שפירא, שם התחברנו למועדונית המקומית שנקראת 'קדימה', מועדונית של ילדי השכונה בגילאי 10-14. האמנים עבדו עם הילדים והכניסו אותם לתהליכי היצירה שלהם. אדם שר, שמצלם מקומות בעיר ומצייר לפי הצילום, שיבץ אותם בתהליך ונתן לילדים לבחור את המקומות שיצולמו, לביים את הצילום ולצלם.
רועי מרדכי יצר עבודה המבוססת על משחק כדורגל של קבוצת האמנים נגד קבוצת הילדים. רועי בחר לעבוד עם הילדים מתוך חיבור לפנטזיה האנושית הבסיסית ביותר שמחברת בינו לבינם - הרצון לנצח ולהצליח, להיות סופרסטאר. כדורגל הוא בעיניו כלי שמעביר את הצורך של האמן להתמודד עם מה שמצופה ממנו ובעצם מכולנו - "לתת את הגול". מהמקום הזה נולדה דמותו של "פומפה מן", שהסמל שלו - האחד ההפוך - מופיע על חולצות האמנים. זהו מעין סופר-הירו אנושי המנסה להתגבר על תופעת "יצר הניצחון".
לאחר המשחק, רועי והילדים חתמו על הכדורגל ששיחקו איתו ועל החולצות שלבשו במהלך משחק והציגו אותם במין היכל תהילה. כך הילדים הפכו בעצם לסלבריטי, כשהאובייקטים שלהם ממוסגרים ומונצחים. אבל במקרה הזה, מושגי ההערצה האלו קיבלו משמעות אירונית אל מול המקום האמיתי של האמן והילדים. העבודה של רועי מתכתבת הן עם עולם האמנות והן עם עולם הספורט, שבהם החתימה של האמן החשוב או הספורטאי הנערץ, היא סימן להיותו סוג של אליל. אקט החתימה בעבודה של רועי, הוא בנליזציה של חתימתו של הספורטאי הנערץ או של האמן החשוב (שכאן נוצרה זהות ביניהם). העבודה מבטלת את ההילה של יצירת האמנות ושל האמן/ספורטאי ומבטלת את ההיררכיה אמן-ילדים.
'רשות הרבים', התערוכה הבאה, מבוססת על פנטזיה שתמיד היתה לי,
לעשות תערוכה ברחוב. רון פרופר הבעלים של 'סלונה' עזר. מתחם
נוגה ביפו הוא שכונה שמלאה באמנים ורצינו לערב אותם. הצענו למורן
שוב, שיש לה את החלון 'נוגה היקרה', להיות האוצרת של האמנים
המקומיים, כשאני אהיה האוצרת של האמנים האורחים, שבאים מבחוץ.
ההכנות ארכו שלושה חודשים. היה צורך להתייחס לחלל הארכיטקטוני,
לחלק את הרחובות ולהתחשב במרפסות ובחלונות. החלטנו לא לבקש אישורים
מהעירייה ולעשות זאת באופן חתרני. אנחנו לא אנרכיסטים, פשוט
רצינו לעשות את התערוכה ויהי מה. כן ביקשנו אישורים מבעלי הבניינים.
הקיר הוא הגבול בין הפנים לחוץ. כנראה שבסופו של דבר השמועה
פרשה כנפיים, המועד התקרב וגורמים רשמיים החלו לדבר יותר מדי
בקול רם. פחדנו שהעירייה תטרפד את התערוכה, אך במקום זאת הם
שלחו מישהו ממחלק התברואה לנקות לקראת סוף השבוע.
|
|
עבודות מהתערוכה 'רשות הרבים', שנערכה
ברחבי מתחם נגה ביפו ובסלונה לאונג' בר. 27.8.05. מימין
לשמאל: שרון ב.ה., "תאהבו אותי", צילום ועיבוד מחשב, הדפסות
דיגיטליות, 70X100 ס"מ, רחוב פוריה (צילום: חיים יפים
ברבלט). רנה רזניקוב רוזנטל, "הבית נקי", הדבקה של מגזרות
נייר מעיבוד מחשב, רחוב תרצה (צילום: מעיין שלף). בוקי
גרינברג, ללא כותרת, מיצב עם תמרור וקופסא, רחוב סגולה
(צילום: חיים יפים ברבלט). נטלי מנדל, "האדם החופשי",
פסל רדי מייד, רחוב נחמה פינת רוחמה (צילום: חיים יפים
ברבלט).
|
|
"סדוקציה", תערוכה שאצרת,
הוצגה במתחם 'בית בנמל' של חברת האופנה 'קום-איל פו'. כיום קשה
להרים תערוכה ללא תמיכה של גוף מסחרי. אבל, חברת 'קום-איל-פו'
עמדה במרכז ויכוח ציבורי בנוגע לדרכי פעולתה. בעיתונות סופר
על מקרים, שבהם חברת 'קום-איל פו' החליטה לשלם למי שביצע/ה בעבורה
פרויקט חד פעמי בתלושים לקנייה בחנויות הרשת ולא בכסף. החברה
תירצה את מעשיה באימוץ של פרקטיקה פמיניסטית של סחר חליפין,
החותרת תחת השוק הקפיטליסטי הגברי. מיותר לציין, שהחברה לא הציעה
את מרכולתה במחירי עלות כמתבקש מפרקטיקה זו ושהיא גם אינה מאמצת
את פרקטיקת סחר החליפין בכיוון הנגדי - כלומר היא אינה מתירה
ללקוחותיה לשלם בחפצים במקום בכסף. הפמיניסטיות טוענות, שזהו
שימוש למראית עין באידיאולוגיה פמיניסטית שבעצם ממחזר ומחזק
מצב נצלני קפיטליסטי. איך התמודדת עם סוגיות אלו בתור אוצרת
התערוכה?
אני לא מודעת לדרכי פעולתה של חברת קום איל פו בדרך כלל ולדיון
הספציפי אותו ציינת. אני מודעת רק לחוויית העבודה שלי איתם,
שהיתה חוויה של כבוד הדדי, חופש פעולה ויצירה ובעד תמורה הולמת
לעבודתי ולעבודת האמנים, לפי תפיסתי. תנאי התשלום בנוגע לכל
פרויקט מסוכמים מראש ושני הצדדים יכולים להחליט מה מתאים להם
ומה לא.
תנאי העבודה של האמנים והאוצרים בארץ אינם כמו בחו"ל וחבל
שכך. רוב התערוכות, לפחות מניסיוני האישי, מתחילות בסוג של מאבק
לגיוס כספים וחסויות, שמערער את עצם קיומן ומפריע להתנהלות היצירתית
התקינה. במקרה הזה, 'קום איל פו' לא רק אפשרו לתערוכה להתקיים
אלא גם היו מעורבים בתהליך היצירה (במובן החיובי): הם סיפקו
את כל צורכי התערוכה מעל ומעבר למה שביקשתי ונתנו מקום לשאול
שאלות שבוחנות את החלל הקפיטליסטי ואת ההתנהלות שלו, לא כי הם
חושבים שהם לא שייכים אליו (לתפיסתי), אלא כי הם מעודדים דיון
ומחשבה ולא לוקחים דברים כמובן מאליו. אני מאוד מעריכה את מי
שבוחן את עצמו ואת הגדרות העולם שלו.
|
|
מירב היימן, מתוך סדרת "מספרות גברים",
2006, הדפסות צבע, 25X38 ס"מ.
(מתוך התערוכה 'סדוקציה', מרץ-מאי 2006)
|
|
אני לא חושבת שיש סתירה בין הצלחה של חברה שמתפקדת בתוך תרבות
הצריכה לבין העלאת שאלות לגבי התרבות הזו וההשלכות שלה, כמו
שאינני חושבת שיש טעם רע בכך שחברה מייחצנת את עצמה כגוף שתומך
באמנות. ברור שזה מקדם אותה, אבל אז מה? הלוואי שעוד חברות היו
חושבות לתמוך באמנות, בלי להתערב בתכנים ובלי לתלות באנרים ענקיים
עם הסמל שלהן. אז היה קל יותר לעשות תערוכות.
גם אם לא הסכמתי עם כל מילה שנאמרה בשם 'קום איל פו' בעבר, כשאני
מתחילה לעבוד על פרויקט אני יושבת מול אנשים אמיתיים ומנסה להרגיש
ולהבין אותם ולראות אם יש בינינו חיבור. לכן, 'קום איל פו' בשבילי
זה לא נוסח כזה או אחר של יחסי ציבור, שתמיד אפשר להיתלות במילים
שלו, לפרק אותן, להתפעל מהן או להתרגז מהן. אלו רק מילים. יש
להן המון כוח, אבל הן לא הכול. בשבילי 'קום איל פו' אלו כמה
אנשים (נשים במקרה הזה), חזקות, כנות, רגישות ומעניינות, ששמחתי
לעבור איתן תהליך מסוים.
איך קיבלת את תפקיד האוצרת של גלריה
'קו 16'?
היה סוג של מכרז. הגשתי תיק עבודות ואח"כ רואיינתי בידי
ועדה שמנתה עשרה אנשים, ביניהם אנשים מהעירייה, אוצרים, נציגי
מתנ"סים ואנשי אומנות.
מה הוויז'ן שלך?
אני לא אוהבת לבוא מראש עם וויז'ן מוחלט מידי. צריך לקחת את הזמן ולהבין
את המקום. עשיתי שם כמה סיבובים. ברור לי שהאזור והשכונה הם
שכבה מסוימת שעליה קיימת הגלריה, שהיא בעצם סוג של 'הנחתה' של
מנגנונים מלמעלה. התופעה מעניינת אותי. חשוב לעשות חיבור בין
התושבים לאמנים אך לא מתוך כפייה. כמו שאני רואה זאת, ניתן ללוות
תהליכים מסוימים של האמנים ורק לגרום להם לסטות קצת מהמסלול
האישי שלהם לטובת העניין, אבל לא להנחית קונספט.
איך מתבצע תהליך בחירת האומנים?
אני די חדשה בעסק. חלק מהאמנים פונים אלי. לחלק אני פונה לאחר
שראיתי עבודות שלהם. חלק מהאומנים הולכים איתי מהתחלה.
|
|
מיצג של אוהד מטלון, מתוך התערוכה 'אורחים',
גלריה קו 16. הפתיחה: 9.4.06. המיצג התרחש ביום הפתיחה
בלבד (בגלל סיבות פרוצדורליות ובטיחותיות) ובמהלכו אנשים
טיפסו אל העץ אחד אחד ואוהד שישב בפנים שר להם שיר עברי
באוזן. בנוסף, הוצגו בתערוכה גם צילומים של אוהד. הבית
על העץ נבנה ברחוב ששת הימים, מול המתנ"ס בו נמצאת הגלריה
וניתן היה לראות אותו ממרפסת הגלריה. צילומי יום: אוהד
מטלון. צילום לילה: דדי ליפשיץ.
|
|
מה מאפיין את האמנים שעובדים אתך?
האמנים שעובדים איתי הם אמנים שאני מתחברת לעבודה שלהם ושיש לי איתם תקשורת טובה ברמה האישית וברמה המקצועית. הרבה פעמים, בחירת האמן קשורה לחיבור לתוכן מסוים שאני עוסקת בו באותה תקופה ולפעמים קונספט חדש לתערוכה צומח ממפגש עם אמן. אין לי הגדרות לבחירת האמנים או הגבלות כלשהן, לא מבחינת מדיום ולא מבחינת תוכן.
מהו תפקיד האוצר לדעתך?
אמן חכם אחד אמר לי פעם שתפקיד האוצר, בעיניו, הוא לעטוף את האמן בצמר גפן ולהגן עליו עד שהיצירה שלו תהיה בשלה לצאת לאוויר העולם. אני מזדהה עם זה, לא במובן שהאמנים שבריריים וזקוקים להגנה, אלא במובן של תיווך בין העולם הפנימי העדין לעולם החיצוני שהרבה פעמים יש בו שיקולים ואינטריגות שלא קשורות ליצירה עצמה. אני מתווכת בין שני העולמות. תוך כדי אני מנסה ליצור ביני לבין האמן דיאלוג יצירתי שיפרה את שנינו.
את בעצם מיילדת?
כן. אני שואלת שאלות ומיילדת, לוקחת את מה שנכון לי. בניית הקונספט
עם עצמי הוא תהליך שבו אני עובדת עם האינטרנט, מעבה ומקצצת ומושפעת
מהמפגש עם האמנים. אני אוהבת את המקום שבו הדברים משתנים תוך
כדי תהליך.
יש עבודות אמנות שהשפיעו עלייך במיוחד?
האדריכל גורדון מטה קלארק, אמריקאי שפעל בשנות השבעים, הוא היה
חלק מתנועה באדריכלות שקשורה למרד, לפירוק לעומת בנייה ולחשיפה
של יסודות גיאומטריים, שנקראה אנטרופיה. הוא חותך בניינים, מנסר
אותם ביד עם מכונות ויוצר חתך אורך ורוחב כך שפנים הבניין מתגלה.
עבודה של ריצ'רד ווילסון, אמן בריטי, שראיתי בגלריה סאצ'י בלונדון. בתוך חדר בעל מראה אריסטוקרטי, עם תבליטי עמודים ופיתוחים על הקירות, הוא שפך שמן מכונות שמילא את כל החלל. הקירות והתקרה השתקפו בשמן, כבמראה. שביל צר ללא מעקה הוליך את המבקר למרכז החדר. זה יצר תחושת סכנה, תחושה של ריחוף בחלל ובזמן אחרים. אני אוהבת עבודות שהן site-specific, עבודות שצומחות מארכיטקטורה של מקום מסוים ומתייחסות אליו. אני אוהבת עבודה זו גם בגלל שהיא פועלת על הרובד הרגשי של הצופה. לא צריך רקע אינטלקטואלי מסוים על מנת להתחבר אליה.
מהי עבודת האמנות שמשקפת אותך כאוצרת?
'דוני דארקו', סרט של ריצ'רד קלי, שהוא שילוב של סרט נעורים שמתרחש בשנות השמונים, סרט מדע בדיוני על חורי תולעת ומעברים בזמן ודרמה פסיכולוגית על ילד שוליים. יש בו הרבה מהנושאים שאני נמשכת אליהם בעבודתי: פסיכולוגיה, מדע ופילוסופיה. יש בו גם את אלמנט האאוטסיידריות שאני מזדהה איתו ובעיקר יש בו המון קסם, שזה הכי חשוב.
|
|
פברואר 2004 - "אופטימי"- מועדון 'הצופה',
תל-אביב.
תערוכת אמנות בה הציגו למעלה מ-60 אמנים לצד נוער
מעמותת על"ם, במסגרת אירוע התרמה למען העמותה. יוזמה: קים לי ומעין שלף. הפקה: גליה יהב. יחסי ציבור: יובל כספי.
בין המציגים: סיגלית לנדאו, בועז קדמן, דודו גבע,
יהודית רביב, יהושע סימון, מירב היימן, נדב וויסמן,
נורית גור לביא, פיליפ רנצר ורועי רוזן.
אוגוסט 2004 - "גאראז' סייל" - לאונג'
בר סלונה, יפו.
אירוע אמנות ותערוכה של יום אחד, בה נמכרו עבודות
אמנות במחירים שווים לכל נפש. בין המציגים: גיורא
ברגל, אדווה דרורי, רועי צ'יקי ארד, שיר שבדרון
ויובל קידר.
יולי 2004 - "עושים שכונה" - לאונג'
בר סלונה, יפו.
תערוכה קבוצתית אינטימית. מציגים: קרן שפילשר, ורה
קורמן, רנה רזניקוב רוזנטל, ינאי יחיאל, גיא שגיא,
אדם שר, שחר כץ , נתן דביר ולילך מדר.
אפריל 2005 - "שפירא" - לאונג' בר
סלונה, יפו.
תערוכה בשיתוף עמותת "קדימה", שהציגה
עבודות של אמנים שנעשו ביחד עם ילדים משכונת שפירא.
מציגים: קרן שפילשר, שחר מרקוס, רועי מרדכי, מאיר
טאטי, אלכס קרמר, סשה סרבר, אדם שר ונתן דביר.
אוגוסט 2005 - "רשות הרבים"- שכונת
נגה, יפו.
הוגה, אוצרת ומפיקה ראשית. אוצרת משנה: מורן שוב.
תערוכת רחוב ואירוע אמנות. כ-70 אמנים ברחבי שכונת
נגה ביפו ובלאונג' בר סלונה. בין המציגים: רונן
אידלמן, ג'ק פאבר, ליאורה קנטרביץ, רקפת וינר עומר,
שי עיד אלוני, תמר אלול, דודיק אופנהיים, בוקי גרינברג,
בועז אהרונוביץ, אליסף קובנר וגסטון צבי איצקוביץ.
|
|
עבודות מהתערוכה 'רשות
הרבים', שנערכה ברחבי מתחם נגה ביפו ובסלונה
לאונג' בר. 27.8.05. עליון: איתן בן משה,
מתוך productity, אובייקטים מושתלים ברחוב
במיקומים שונים, רחוב רוחמה (צילום: מעין
שלף). תחתון: אסף שני, "שגרה", וידאו, רחבת
תאטרון גשר (צילום: חיים יפים ברבלט).
|
|
מרץ 2006 - "סדוקציה"- 'בית בנמל'
(המתחם המסחרי של חברת 'קום-איל-פו'), נמל תל-אביב.
תערוכה קבוצתית העוסקת בפיתוי וברדוקציה שבתרבות
הצריכה. מציגים: יוחאי אברהמי, נלי אגסי, שי עיד
אלוני, זיו בן דב, נועה בן- שלום, שרון ארז גלזברג,
דרור דאום, מירב הימן, קבוצת זיגוטה, דניאל לנדאו,
רמי מימון, נטלי מנדל, רועי מרדכי, רועי צ'יקי
ארד וארי ליבסקר, אליסף קובנר, ורה קורמן, ליאורה
קנטרביץ', איילת קסטלר, אלונה רודה ורונה גפן,
מעין שטראוס וקרן שפילשר.
אפריל 2006 - "אורחים"- גלריה קו
16, שכונת שפירא, תל-אביב.
תערוכה העוסקת בזרות של חלל התצוגה בתוך השכונה,
תוך בחינת הארכיטקטורה המאפיינת את השכונה ומשמעותה
החברתית. מציגים: איתן בן משה, אוהד מטלון ומעין
שטראוס.
|
|
|
|
|
|
|
|
|