בין תקשורת לתרבות 2006

עוד במדור:

• ההקשר שבו דברי חומר ורוח רבים זמינים כמעט לכל אדם, ממוטט את נורמות התרבות המקובלות. בהעדר נורמות של היררכיה, איכות, אידאולוגיה, שפה, "טוב" ו"לא טוב", כל אחד יכול לבנות לעצמו אתר אינטרנט ולפרסמו, כל אחד יכול להדפיס לעצמו ספר וכל אחד יכול להוציא לעצמו דיסק, מבלי שנוצרת בתגובה ביקורת נורמטיבית או התייחסות ערכית על-ידי גורם קובע טעם מתחום התוכן. כל אחד יכול להיות יוצר או עיתונאי (היינו, לפנות לקהל), מכיוון שהוא עצמו קובע את ההגדרות והגבולות באתר שלו ומכיוון שיש לו מנדט להגיב באופן כמעט בלתי מוגבל באתרים רבים אחרים. במציאות זאת של העדר נורמות וגבולות ברורים, התואר המקצועי "יוצר" או "איש תוכן", מאבד מערכו וממשמעותו. במילים אחרות, אין ביקורת במובנה העמוק.

• חסמי ההון כמעט ונעלמו והזמינות הכלכלית עלתה מאוד: בדיוק כפי שלפני עשר שנים טלוויזיה היתה עולה אלפי שקלים וכיום אפשר לרכוש טלוויזיה בעבור מאות בודדות של שקלים, כיום עלות הוצאת ספר לאור היא כמה אלפי שקלים ועלות הקמת אתר אינטרנט בסיסי היא כמה מאות דולרים. כל אחד יכול לבנות לעצמו אתר או לפתוח בלוג ולמלא אותו בכל תוכן שיבחר, ללא הגבלת כותרת, לשון, שפה ויזואלית או מוזיקאלית, ללא הגבלה גיאוגרפית וכמעט ללא הגבלת זמן.
  
  
• טכנולוגיה וכלכלה: דברי חומר ותוכן שעלותם היתה גבוהה יחסית להכנסה ממוצעת (או שהם לא היו קיימים), הפכו זמינים או זמינים יותר בזכות הטכנולוגיה וזולים יותר בזכות שינויים כלכליים שחלו בשנים האחרונות. טכנולוגיות חדשות הגדילו מאוד את מספר וסוגי המדיות, שבהם עוברים תכנים. באינטרנט שאיננו מדיום מנוהל, כל דאלים גבר (כי הקהל הוא גם היוצר האחראי על התוכן ועל הגדרתו). מאידך, מדיות מנוהלות (עיתונים, טלוויזיה ורדיו), פועלות היום, הרבה יותר מבעבר, מתוך שיקולים כלכליים. במקביל, הגבולות בין מדיות מנוהלות (עיתונים, טלוויזיה ורדיו ובקרוב טלפונים סלולאריים) לבין מדיות לא מנוהלות (אינטרנט) מיטשטשים.
  
  
• תרבות: אנשים הפכו מצופים, שומעים וקוראים אקטיביים של תרבות לצרכני תרבות פסיביים. בשל התחרות בין המדיות המנוהלות הם מוצפים במסרים, כמעט ואינם נדרשים לבצע מאמץ כלשהו כדי להיחשף למסר ולכן בטווח המיידי, מתבטל למעשה תהליך הבחירה בתוכן. המדיות הבלתי מנוהלות זמינות באינטרנט והמדיות המנוהלות מתחרות בינן לבין עצמן ובאינטרנט, כשנדמה שהכול כשר. היות והמדיות המנוהלות קיימות ופועלות קודם כל כעסק, הן מוכרות את התכנים שלהן לקהל במקום להציגם (וזאת במקביל למכירה של נתוני קהל הצופים/המאזינים/הקוראים שלהם למפרסמים): במקומונים למשל, יש יותר עמודי מודעות מעמודי תוכן, את החדשות קודם כל מוכרים (המילה "דיווח" היא לעיתים עניין פורמאלי בלבד) ותכני אקטואליה הופכים מידיים ובידוריים (אינסטנט), כאשר הגבולות בין הז'אנרים הולכים ומיטשטשים. מחד, תוכנית בידור הופכת לכאילו תוכנית חדשות תחת הכותרת "ריאליטי" ומאידך, תוכניות אקטואליה מקבלות אופי בידורי או סנסציוני. כמעט כל מה שמוכר הולך, גם במחיר עיוות התוכן וגם במחיר שינוי האופי של פריט-התוכן במטרה להשיג גירוי תודעתי-מכירתי מיידי.

• הגורם המקצועי האחראי על התוכן (מבקרים, יוצרי ז'אנרים אליטיסטים, עיתונאים, כותבי מסות ותסריטאים), מאבד את מעמדו ואת יכולתו ליצור, בהעדר דיאלוג ברור בתוך הקשר מוגדר, בין היוצר ואיש המקצוע לבין הקהל. זאת משום שמחד, הקהל הוא גם היוצר, האחראי על התוכן (כפי שקורה באינטרנט) ומאידך, במדיום מנוהל, התשלום על דברי התוכן הפך למגוחך: התשלום בעבור רשימת ביקורת בת 500 מילים למשל, הוא 150 ₪ + מע"מ. תהליך תרבותי משמעותי ובעל יכולת הישרדות, מתרחש בין יוצר או איש מקצוע האחראי על התוכן לבין קהל, רק בתוך הקשר נורמטיבי ברור. כאשר ההבדל בין קהל לבין יוצר ואיש תוכן מטשטש וכאשר חל פיחות משמעותי (כלכלי ומקצועי) במעמדו של היוצר או של איש המקצוע האחראי על התוכן, לא מתרחש תהליך תרבותי משמעותי.