"ערמה ונצחון חדש לשגעון: העולם שחשב למו?ד ולהצדיק את השגעון באמצעות הפסיכולוגיה חייב להצדיק עצמו לפני השיגעון, שכן במאבקיו ובחבלי-יסוריו הוא מודד את עצמו על-פי הפרז של יצירות כגון אלו של ניטשה, של ואן-גוך, של ארטו. ובו עצמו אין שום דבר, בפרט לא מה שהוא יכול לדעת על השגעון, המבטיח לו כי יצירות-שגעון כאלו מצדיקות אותו." (מישל פוקו, תולדות השגעון בעידן הקלסי (משום מה תורגם לעברית כ'תולדות השגעון בעידן התבונה), כתר, 1986 (1972), עמ' 214 – כך מסתיים הספר).

תסלחו לי שאני הולכת להיות מאוד לא אופנתית, מאוד לא פוליטיקלי קורקט ומאוד לא למצוא חן בעיני הרבה אנשים. כי, גם אני הולכת לרצוח את פוקו (או את תקפותה של משנתו) וגם אני קוראת לרגרסיה או בעצם לחזרה בתשובה: יענו, רצינו, ניסינו, לא הלך. אין ברירה. האחר הוא אחר הוא אחר ? לעולם לא נקבל אותו ובעצם אסור לנו לחשוב שאנו צריכים לקבל אותו. הוא אחר כי הוא צריך להיות אחר, הוא אחר כי הוא האויב המאיים עלינו להשמידנו. הדבר האחרון שאנו צריכים הוא לקבל אותו אל חיקינו ברוב הומניותנו. מלבד זאת, הרי זו עוד צורה של פטרנליסטיות קולוניאלית. תנו לאחר את הכבוד המגיע לו בתור ישות שוות כוח – מקווה שלמדתם – 11.9.2001 – אמר לי מישהו.

ולמען הסר ספק, פוקו הוא דווקא אחד מהתיאורטיקנים האהובים עליי. אני מודה ומתוודה שהוא מבריק. אבל בין גאוניות תיאורטית שבעצם מנתחת את מה שהיה ומה שהיה די מזמן אפילו ועד ליישם בשם התיאוריה כל מיני פרקטיקות שמבוססות על תיאוריות פתיחות בלירה שיענו מבוססות על מסקנותיו הגאוניות של פוקו, יש מרחק רב מאוד.

כמו שהכותרת מלמדת, ארצה בפוסט זה לעשות בחולי הנפש, או בשמם הפוליטיקלי קורקט ? נפגעי  הנפש. אי אפשר להימנע מ'תולדות השיגעון בעידן הקלאסי' שלו, אבל גם לא מהתיאוריות שלו על בתי הכלא. סמי שלום שיטרית, כותב על סדרת הטלוויזיה 'זינזנה' לאור התיאוריה הפוקויאנית ('תהרגו אותנו ויהיה לכם שקט'/13.4.01 או 11 בפברואר 1999 בבלוג שלו באתר רשימות. המאמר פורסם גם ב'הארץ').

פוקו ראה בבית הכלא (כמו בית החולים לחולי רוח) דרך די נוחה לחברה להסתיר את קורבנותיה מעיני עצמה, תוך רציונליזציה מעוררות רחמים, כמו תיקון ושיקום, והוא שואל: "הכיצד, נטילת חירותו של אדם, תלמד אותו לחיות כבן חורין?". ואם לא היינו צבועים היינו משיבים לו שממש לא אכפת לנו חירותם של מניאקים שמחרבנים לנו את החיים, ושלא יבלבל לנו את השכל על אחריותה ואשמתה של החברה. הרי כל אחד יכול וכל מי שרוצה מצליח, כך לימדונו אבותינו הקפיטליסטים.

לא במקרה, אגב, הסדרה הבאה של בוזגלו עוסקת בבית חולים לחולי רוח ? בעקבות פוקו אשר ראה במוסדות האלה דרך של החברה להשתיק ולדכא את האינטרפרטציה של "הלא נורמלים" על חיי החברה "הנורמלית". בוזגלו מכניס ולו לשעה קלה את אותם אסירים "מסוכנים" או חולים "מטורפים" אל הסלון "הנורמלי" שלנו והם לא מתחשבים בנימוסי הסלון שלנו, מה לעשות.

…

אני יודע מה זינזנה עושה לאשכנזים ולמשתכנזים מהשורה. בהקשר לפוקו, נוסף כאן ממד נוסף של התכחשות והדחקה להיותנו חברה מקרבנת – ההתכחשות התרבותית-עדתית. זה כאילו בוזגלו תולה להם שלט בסלון כל שבוע: מדוע אחרי 50 שנה עדיין 90 אחוזים מהאסירים והאסירות (והסוהרים והסוהרות) הם מזרחים ? מדוע המעבר מהבלוקים של השכונה אל החומות של הכלא נראה לכם כל-כך טבעי, על אותו פס קול, אותה מרוקאית, אותה צרפתית, אותו מבטא, אותם שירים, אותו אלוהים ואותם סמים או סוכריות. כל-כך טבעי, מהסלון אל התא, בלי שום חוליית מעבר – פרם על פרם. למה ?

צר לי עליך סמי, העולם אינו שחור ולבן, אינו סיסמאות כאלה, אינו הפגנות של 'הפנתרים', למרות חשיבותן. הוא עולם של פרטים, של אנשים, של סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור, שהשחלתם על חוט אחד הופכת אותם לבנאליים במקרה הטוב ומעוותת אותם במקרה הרע, או להיפך. גם אני באה מהשכונות, מהבלוקים. אלו היו גטאות, אבל לא רק של מרוקאים או מזרחים. כמעט חצי מהאוכלוסייה שלהם היתה של רומנים – אשכנזים, בכל אופן בשכונה שלי. אני גם אשכנזייה בגנים אבל מרוקאית בנשמה. גם עליי צחקו בבית-ספר על המבטא המרוקאי שלי ולא האמינו שאני בכיתה של בגרות מלאה. גם בשכונה שלי היו נערים שעברו בגיל העשרה לתל-מונד ואח"כ למוסדות יותר בגירים וכשהשתחררו בגיל 27, כבר יכלו ללכת ישר לטירה – ככה קראנו לבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל (איזה מעבר יפה, כמעט אפשר לחשוב שהמצאתי אותו בשביל הפוסט הזה, אבל יקיריי ? זו האמת לאמיתה).

אני מאוד לא מייצגת, אני יודעת. אבל אולי בגלל זה אני יכולה לבוא ולהגיד שהעולם לא ייבנה על סיסמאות, על שחור לבן, על הבדלים אתניים או אחרים. למרות שזו הדרך הקלה ביותר. מי שפשע צריך להיענש ? גם אם הוא כושי באמריקה או מרוקאי בישראל או עו"ד לבן עשיר (ואם יש תנאים סוציאליים שמביאים יותר בנים של אוכלוסייה מסוימת לפשע, צריך לטפל בהם ולא לתת הנחה לפושעים) ומי, שלצערנו, חולה במחלת נפש, אינו צריך להיות בתוך הקהילה, בכל אופן לא בקהילה שבה, במקרה הטוב, המטפלים היחידים שלו הם בני משפחתו האומללים או שבה הוא נופל לטורח, או פשוט נופל על זרים.

עלינו לחדול מלהלקות את עצמנו בשם איזו נאורות אמורפית. מישל פוקו מדבר בקודים לחלוטין תיאורטיים. כיצד החברה שנקראת "נורמלית" מגדירה את עצמה באמצעות הוצאת המשוגע מהכלל? האם, בעצם זה שהיא מוציאה מקרבה את המשוגע ? לא בעצם כליאתו הפיזית, אלא באי קבלתו הנורמטיבית לשורותיה ? היא זכאית להתהדר ביצירות הדגולות שיצרו אנשים משוגעים כניטשה וארטו והדלרלין והמרקיז דה-סאד? למה החברה הופכת את המשוגעים פתאום במאה ה-17 לשערורייה מוסרית, מעצם בטלנותם ומעצם היותם מפירי הסדר הטוב (לאחר שבמשך שנים זכו למעמד מיוחד של מקור של חוכמה ותבונה לגבי משמעותם האמיתית של חיי אנוש, הבלות העולם, המוות או מוגבלותם של המלומדים המתיימרים לדעת הכול), וצוררת אותם ביחד עם הפושעים, הזונות, העניים ומתנגדי המשטר?

האם פוקו בכלל צדק? באחרית הדבר שכתב פרופ' עדי אופיר בסיום המהדורה העברית של 'תולדות השגעון…', הוא מציין (למרות היותו מעריץ פוקו מושבע), כי רבות מהנחותיו של פוקו אינן מדויקות: ספינת השוטים ? כביכול הסמל למעמדו המיוחד של המשוגע ? כנראה לא התקיימה בפועל אלא רק בדמיונם של בני-התקופה, האשפוז של המשוגעים אינו המצאה בורגנית אלא המצאה ערבית מדיאבלית שחדרה לאירופה דרך ספרד ובכלל שבכל ארץ היה מודל אחר של יחס למשוגעים ולכן אין לגזור גזרה שווה. כדאי לשים לב לסייגים חשובים אלו.

אין להתעלם, עם זאת, מהזיקה שבין האוכלוסיות השונות שהחברה "הנורמלית" בוחרת לכלוא. חשוב להבחין ולומר שלהבדיל מאנשים שהתדרדרו לפשע, החברה אינה אשמה בחוליים של חולי הנפש. היא לא יצרה אותו. היא אינה אמורה להעניש את המשוגע על פשעיו כביכול כלפיה, כפי שהיא מענישה את הפושע (שימו לב לסרקסטיות – אולי נמשיך בכך במאמר אחר), אבל מוטב היה, מתוקף האמנה החברתית, אם היתה מסייעת להם וליתר האוכלוסייה לתפקד זה לצד זה, כך שכולם יוכלו לחיות חיים שלווים ונעימים פחות או יותר, מעצם היותה אמונה על השירותים הריכוזיים (ביניהם שירותי הבריאות).

האידיאל כאמור הוא הפעולה ההומאנית האפשרית, כנראה שילוב נפגעי הנפש בקהילה, בזכות טיפול תרופתי הולם שמעלים את הסימפטומים של מחלת הנפש ומאפשר להם ולסובבים אותם חיים כביכול חסרי שיגעון. אבל במדינת החלם שלנו, כמו כמעט כל דבר, אם נחקק חוק לשיקום נפגע הנפש בקהילה (בשנת 2000), מטרתו העיקרית לחלוטין אינה הומאנית אלא קפיטליסטית לחלוטין – לחסוך כסף למדינה (במסגרת רוח ההפרטה), לסגור בתי חולים לחולי נפש (כמו למשל "ברבי", שסגירתו נדחתה בינתיים בגלל מאבק העובדים) ובעצם להתנער מהטיפול הממשי בחולים ולהפילם על השוק החופשי – במקרה שלהם על משפחתם או על זרים. מקסימום היא מעמידה להם קצבה מהביטוח הלאומי (שאף אחד לא יכול לחיות ממנה) או מה שהוגדר עפ"י החוק האמור כ'סל שיקום'. סל שירותים בעייתי מאוד, שבכל מקרה לא אמור כנראה לבוא במקום אשפוז – אלא, כשמו, לסייע לאדם שכביכול התגבר על מחלת הנפש שלו (והשאלה היא עד כמה אפשר בכלל להתגבר על מחלת נפש, לצערנו) להשתקם ולשוב ולהשתלב בקהילה. הוא אינו אמור לתמוך בהעברת הטיפול שהיה ניתן לפגועי נפש בבית החולים לטיפול במסגרת הקהילה. אך על כך ארחיב בהמשך.

האמתלה לחוק: סוף סוף (פוקו לא זכה ליום הזה – יש לציין) יש תרופות דור שלישי (מונח מאוד אופנתי היום בכל מיני תחומים…) שאם החולים ייקחו אותם (ו-אם- הזה הוא משתנה מאוד מאוד מאוד מהותי!!!), והם ייאותו לקחתם בעצמם בגלל שיש לאותן תרופות דור שלישי תופעות לוואי נסבלות יחסית, הם יוכלו לתפקד ולחיות בקהילה. כלומר, הם לא יזדקקו לאשפוז.

הטעות הגדולה: להבדיל מחולים במחלות לא נפשיות (כמעט רציתי לומר פיזיות, אבל גם מחלות נפש הן פיזיות, שאחרת לא היו עוזרות להן תרופות), המודעים היטב למה שיקרה אם לא ייקחו תרופות להן הם נזקקים והמוכנים לסבול תופעות לוואי איומות ונוראות כדי לא לחלות (הרי לכימותרפיה למשל, תופעות לוואי נוראיות הרבה יותר משל תרופות פסיכיאטריות, אבל אולי מה שמנחם את החולים היא הידיעה שנטילתה היא לזמן מוגבל), חולי נפש במחלות הנפש הנפוצות (ובעצם אין דיאגנוסטיקה ברורה של מחלה מסוימת, כי בפועל החולה תמיד סובל ממיקס של תסמינים מכמה מחלות), אבל במחלות הנפש הנפוצות ? קרי סכיזופרניה ומניה-דיפרסיה – החולים לא רוצים להודות שהם חולים ? לרוב כי אחד המאפיינים של המחלה שלהם הוא אפקט מאני או מגלומני. וגם אם הם מודים שהם חולים, הם לא מוכנים לשאת את תופעות הלוואי של התרופות ומפסיקים ליטול אותן מתוך הנחה שהם כבר בסדר. אבל הם לא חושבים כך רק בגלל שהם חולים (כלומר בגלל שכושר השיפוט שלהם לקוי), אלא בגלל שהתרופות עדיין מפחיתות את הסימפטומים של המחלה זמן רב לאחר שהפסיקו לנטלן וזמן רב לאחר שתופעות הלוואי חולפות והחולה אכן מקבל את הרושם שהוא כבר בסדר ואינו נזקק לתרופות. עכשיו, תנסו להחזיר אותו למשטר התרופות כשהוא מגיע לשלב המאני, שהתרופות היו מונעות. ברוב המקרים התשובה היחידה היא אשפוז כפוי. וכך ההנחה ? כי השיקום בקהילה אפשרי ? משום החולים אכן (!!!) ייטלו את התרופות ולא יזדקקו יותר לאשפוז – הוא בעייתי ביסודו.

ומה בפועל? בהיעדר מטפלים מקצועיים בסביבה המשקמת של הפגוע נפשית, בפועל, מי שמטפל בו בהיותו "משוקם" בקהילה, במקרה הטוב (אם יש לו מטפלים) הם בני משפחתו, אנשים שהם לא מטפלים מוסמכים, שאין להם הכשרה בתחום, שאינם מנותקים רגשית מהמטופל (דבר מתבקש למרות אי-ההומאניות לכאורה) ושהם אמנם בעלי סמכות לרוב, אך אינם רוצים הפעילה ולאלץ את החולים לקחת את התרופות (שעדיין יש להם תופעות לוואי נוראות ולכן החולים לא רוצים לנטלן) כי הם בני משפחתם והם אינם רוצים לריב איתם, אלא לשמור איתם עם יחסי אהבה. במקרים רבים, הם גם לא רוצים לסבול מהאלימות שמפעיל פגוע הנפש ? מילולית או פיזית, למרות שאי אפשר להימנע ממנה. כך, החולה מקבל מסרים דו-משמעיים שמערערים אותו עוד יותר. בני המשפחה, שכשלו בפיקוח על נטילת התרופות, צריכים לחיות עם אדם חולה שאינו נוטל אף תרופה ולסבול את כל הביטויים של מחלת הנפש. החיים של כולם הופכים לגיהינום. מזכיר לכם נרקומנים? זה לא מקרי.

מצער מאוד לומר, אבל בפועל מה שקורה הוא שחולי נפש לא מטופלים מסתובבים חופשי בינינו, רק כי לאור מחקריו של פוקו, אנו כה מתביישים בחוסר ההומאניות שבו נהגנו בעבר במשוגעים, כה מתביישים בכליאתם, שאנו מלקים את עצמנו ומענישים את עצמנו בכך שאנו נותנים להם לחיות בינינו ולהרוס את חייהם ואת חיי כל הסביבה.

למה אני כותבת על זה פתאום? פשוט כי נמאס לי. החיים שלי הפכו לסאגה מתמשכת של התחמקות ממשוגעים שתסלחו לי על הבוטות, היו צריכים כבר מזמן להיות נעולים מאחורי סריג ובריח, אם לא באשמה פסיכיאטרית, אז באשמה פלילית:

פרנויה 1: רק אתמול, איזה הומלס שנכנס ויוצא מבית חולים לחולי נפש (בשיטת הדלת המסתובבת ? כך נקראת שיטת האשפוז שבה חולים מתאשפזים, מטופלים ומאוזנים, משוחררים, לא לוקחים תרופות, מתדרדרים וחוזרים לאשפוז וחוזר חלילה), שראה אותי לשתי דקות ובהן איכשהו קלט את שמי, מבקש את הטלפון שלי ממכרה משותפת שבמקרה פגש ברחוב, אחרי שנזרק מבית שאליו נכנס כאורח והתנחל בו (ומכיוון שמדובר בחולה נפש שלא מבין שאומרים לו לא, הוא ממשיך לצבוא על הבית והסיפור רחוק מלהסתיים, גם לאחר ביקורים חוזרים ונשנים של המשטרה). האם אני צריכה לחיות בפרנויה שאותו חולה מסוכן ינסה לפלוש גם אליי? (הימים ימי בני סלע , להזכירכם והפרנויה חוגגת)

פרנויה 2: אני יושבת בבית קפה עם חברותיי. בחורה משוגעת שאני וחברותי איננו רוצות מן הסתם שום קשר איתה ממשיכה כבר יותר מחצי שנה לבוא ולנסות ולהצטרף אלינו בכוח וזאת לאחר שסולקה שוב ושוב בגסות על ידינו (אחרי שעברנו את שלב הנימוסים). אחרי שכמה פעמים החיכוכים הגיעו לחילופי צעקות (מה שאני צריכה לעבור) ביקשנו מבעלת בית הקפה לבקש ממנה לעזוב. היא במילא לא מזמינה אף פעם כי לטענתה היא לא אשמה שהיא ענייה ואנחנו עשירות וזה שאנו לא רוצות אותה בקרבתנו זה בגלל שיש לנו… ( כאן היא מציינת בעיה פסיכולוגית זו או אחרת) בעצם והאשם לא בה אלא בנו. אח"כ שמענו שהיא ממשפחה מאוד עשירה, הוריה שיכנו אותה בדירה, היא מקבלת כסף למחיה ממשפחתה או מביטוח לאומי. משפחתה מתנכרת אליה (אין להם כוח בשבילה) והיא נופלת עלינו. בקיצור פרזיטית קרצייתית. בעלת בית הקפה, אומרת לנו שנרחם עליה כי היא מסכנה. היא ? מסכנה. אני שרוצה לשבת בסבבה עם חברות שלי ? לא מסכנה. הכול בשם ההומאניות שאנו צריכים להפגין כלפי המשוגעים המסכנים. וכך, כדי אולי להצליח להיפתר ממנה ? אני צריכה לנדוד בין בתי הקפה ולקוות א. שבעלי בית הקפה אחרים ישתפו איתנו פעולה ויבקשו ממנה לעזוב ב. שהיא לא תמצא אותנו.

פרנויה 3: בחור שאני מכירה, מלומד ומבריק שלצערנו הוא גם פגוע נפש, אינו מצליח ליצור מערכות יחסים עם נשים (כמו רבים מפגועי הנפש) ולא נותר לו אלא לפנטז על כל מיני מערכת יחסים שיש לו. סיפוריו למען האמת די משעשעים ואם בזאת היה מסתכם העניין, עוד היינו אומרים נוכל לחיות עם זה. אבל, הבחור הטריד באופן שיטתי את אחת ממושאי הערצתו בטלפונים ו-SMS 'ים בלתי פוסקים והמשיך בכך גם כשהיא ביקשה ממנו מפורשות להפסיק וגם כשהיא התעלמה ממנו. בצר לה, ביקשה מחברים לשולחן בבית הקפה לדבר איתו ולהניע אותו מלהטריד אותה. הם, באמת ניסו לדבר איתו, אך דיברו איתו כדבר אל אחד האדם. הם דיברו איתו כאילו עולם המושגים שלו הוא עולם המושגים המורכב שלהם: אתה בחור סבבה [מסר חיובי], תעשה טובה ותרד ממנה [מסר שלילי]. שוב, דיבור דו-משמעי שמבלבל עוד יותר את פגוע הנפש. אותו בחור, שנקלע גם בדיוק באותו זמן להתקף פסיכותי, התחיל להטריד את יושבי בית הקפה ובמהרה התפתחה תגרה, שבסופה הורחק הבחור מהמקום. שוב, רוב אנשים אינם מטפלים מקצועיים ואינם יודעים כיצד לנהוג בפגועי הנפש. הם יותר מדי נחמדים אליו, או יותר מדי אלימים כלפיו. הייתי צריכה להסביר להם שיש לדבר אליו בתקיפות ופשוט להגיד לו רק דבר אחד – שהוא צריך להפסיק. לשלוח מסר תקיף וחד משמעי. בעצם, כמו שמלמדים אותנו לדבר לילדים בתוכניות "סופר נני". אל תחשבו שזה עוזר בטווח הארוך. בסופו של סיפור, הבחורה המיואשת הגישה נגדו תלונה במשטרה. הוא נעצר ונאלץ לבלות כמה שעות טובות בתא מעצר עם פושעים מסוכנים ואח"כ הועבר לאשפוז, שם סוף סוף איזנו אותו ולבסוף הוא חזר אלינו כמעט כמו חדש וביקש סליחה מכמה אנשים שהטריד. עד הפעם הבאה. אני אפילו לא יודעת אם ההטרדות פסקו. אני בכלל לא בטוחה.

פרנויה 4: מישהי שאני מכירה, עם עבר רחוק פסיכיאטרי, התחילה פתאום להאשים אותי בדברים שלא היו ולא נבראו. לי היה ברור שהיא כנראה באפיזודה פסיכוטית. אבל הבחורה חיה בגפה, ההורה היחיד שנותר לה מבוגר ומוגבל ואינו יכול להשגיח עליה. היא מסוגלת לשחק אותה פחות או יותר שפויה בפני אנשים אחרים שאינם כה קרובים אליה ובכלל, כל מקורביה נוטים להתעלם ממצבה המעורער כבר שנים, מביתה העמוס בערימות זבל, עקב מחלת האגירה שלה, ומחוסר התפקוד המתמשך שלה שנמשך כבר שנים ותולים את מצבי הרוח שלה במחלה קשה מאוד (לא נפשית) בה חלתה לאחרונה. באין פיקוח של צוות מתמחה, אי אפשר לדעת אם בעצם נמנעת ממנה עזרה לה היא זקוקה בדחיפות.

***

בעקבות מחקריו של פוקו, חלחלה במערכת הבושה מהאשפוז ? לא הבושה של המאושפזים, אלא זו של המאשפזים. החברה מתביישת ביחסה אל המשוגע ואילו המשוגעים דווקא מפסיקים להתבייש במצבם ואפילו מתגאים בו. אנשים רבים מתחזים למשוגעים, או מפסיקים להסתיר את היותם פגועי נפש, כדי לקבל טובות הנאה שונות מהחברה ומהמדינה. הם מרשים לעצמם להתנהג בצורה שעד לא מזמן לא היתה מקובלת בכלל והחברה מיישרת את הנורמה החברתית לפיהם ומצווה עליי להושיט את הלחי השנייה ולקבל את העונש שלי בשתיקה.

אבל אני תמיד מרדתי בנורמות החברתיות ולכן אני אומרת ? עד כאן. יש להפריד בין הצורך לטפל בפגוע הנפש בהומאניות האפשרית ובין הבושה ההיסטורית שלנו שמשרשת נורמות שמשליטות כאוס טוטלי ופוגעות בפגועים ובאלה שאינם פגועים כאחת.

ואדבר בכוונה בז'רגון ההוא הפוקויאני-אלתוסריאני: המדינה (!!) צריכה להשליט מנגנון פיקוח על פגועי הנפש באשר הם.

המדינה צריכה להפסיק ולנקוט בקו ההפרטה, שבעצם מפשיט אותה, אלמנט אחר אלמנט, מהחובה לספק את השירותים, שלשם אספקתם התאגדו אינדיבידואלים והסכימו להכפיף את עצמם לגוף מרכזי שהמציא חוקים שבאמצעותם הוא שולט בהם. המדינה, כיום, שולטת רק כאשר היא יכולה להרוויח מזה כסף. היא מנסה לאט לאט להידמות לתאגיד מסחרי. אבל גבירותיי ובעיקר רבותיי, אנשי השלטון ? המדינה לא נוצרה כדי להרוויח כסף ? היא נוצרה על-ידי האזרחים ובשביל האזרחים, לא בשביל קבוצות מסוימות של אזרחים.

אחד מחובותיה של המדינה היא השלטת סדר. הדבר ברור כשמדובר בפשיעה. בתחום ההוא לא קיבלו את מסקנותיו של פוקו ובתי הכלא נותרו מקומות איומים ונוראים. אולי כי המדינה יצרה את הפושעים והיא גם חייבת לתקן את מחדליה. אבל המשוגעים הם אנשים מסכנים שלא חטאו בדבר ולכן לא מגיע להם טיפול של אסירים. כלומר, למדינה אין אחריות על מצבם ולכן היא יכולה להתנער מהטיפול בהם.

אבל, כמו שטענתי קודם לכן, יש פגועי נפש שתפקודם גובל ואף מהווה התנהגות פלילית. ההבדל היחיד הוא שהם כנראה פועלים במצב של אי שפיות. אז ייתכן ואין לכלוא אותם כמו מי שפשע במודע, אבל אין זאת אומרת שיש להחזיק פגועי נפש שמסוגלים לפגוע בעצמם ובזולתם (לרבות הטרדות יענו טיפשיות) באופן חופשי וללא פיקוח. ובוודאי שאין להצדיק זאת ואין לקבע את ההצדקה הזאת בנורמות חברתיות.

ובאופן הפרקטי, יש פגועי נפש שיכולים לחיות בקהילה תקופות ארוכות ולנהל חיים פוריים ומלאים. לרוב, נטילת התרופות המתאימות היא תנאי מפתח לכך. אבל הפיקוח על נטילת התרופות והפיקוח על פגועי הנפש בכלל צריך להיות בידי מנגנון מקצועי ומאורגן. סל השיקום הקיים מציע עזרה חשובה ואמיתית: עזרה בדיור, עזרה בהסתגלות לחיים עצמאיים, עזרה בתעסוקה, עזרה בלימודים, עזרה נפשית ומקצועית למשפחות ואף שירותי חונכות וסומכות זמניים (על הסל אפשר לקרוא באתר 'קולות ? העצמה לצרכנים בבריאות הנפש'). אבל הוא אינו מגדיר את הדבר החשוב ביותר, את הפיקוח והמעקב על פגועי הנפש.

אני יודעת, זה נשמע קצת כמו קצין מבחן. אנחנו כל הזמן בקריצה לעולם ההוא, אבל במקרה שלנו, הדבר נועד בראש ובראשונה להבטיח כי הפגוע יקבל בזמן ובאופן מקצועי את העזרה לה הוא זקוק (ואם הוא יקבל את העזרה, הוא גם לא יפריע לאחרים). היום, פגוע נפש מקבל עזרה, רק אם מישהו, לרוב לא מקצועי, קולט שהוא זקוק לה וטורח לדווח על כך, לרוב כשפגוע הנפש כבר נמצא במצב עגום למדי. אם למזלו הוא חי עם משפחה תומכת, יכולים בני משפחתו לדווח על מצבו: אם הם מכירים את התסמינים הם אפילו יכולים לדווח עליו די מוקדם, אבל לפעמים מחמת הבושה או מסיבות משפחתיות אחרות הם עושים זאת רק כאשר כלו כל הקיצים. לצערנו, פעמים רבות, פגוע הנפש מקבל סיוע מתאים לאחר שמעשיו דווחו (על-ידי זרים), בלית ברירה, למשטרה. ופעמים רבות, מכיוון שלא יודעים שהוא נזקק לעזרה, אין הוא מקבל אותה כלל.

לכן, נדרש מערך מאורגן של מטפלים מקצועיים שינהלו מעקב שוטף אחרי פגועי הנפש החיים בקהילה ויבקרו אותם באופן שוטף בהתאם לנדרש ? פעם ביום, בשבוע, בחודש – יעריכו את מצבם ויציעו עזרה מקצועית בשלב מוקדם ביותר (למשל, הזרקת תרופות בכפייה ? לפעמים נדרשת רק זריקה אחת בחודש) ולא כשהחולה כבר נמצא בשיא אפיזודה פסיכוטית אחרי שלא נטל את התרופות שלו תקופה ארוכה ואין ברירה אלא לאשפזו. מערך זה חייב להיות נפרד ולא תלוי במערך הביקורת של המוסד לביטוח הלאומי, המפקח על פגועי הנפש מן ההיבט של זכאות לקצבה. אי זכאות לקצבה, עדיין אינה אומרת אי זכאות לתמיכה מקצועית. פגועי נפש רבים עובדים ויכולים להסתדר בלי הקצבה, אבל בכל זאת תסכימו שמומלץ שיקבלו עזרה מקצועית שהם זקוקים לה או שהם יזדקקו לה בעתיד.

בנוסף, במערך כזה צריכים להיות משולבים מרכזים, שאליהם יוכלו אנשים מן היישוב שנפגעו מנפגעי נפש לפנות ולדווח על כך, כך שהחולים יקבלו טיפול מתאים. טיפול מתאים אינו מעצר על-ידי המשטרה, אחרי שהוגשה נגד החולה תביעה פלילית.

נשמע אוטופי ? אכן אוטופי ? מכיוון שמערך כזה דורש הרבה יותר תקציבים מאשר כליאתם של כל המשוגעים במוסדות, או מאיזה סל שיקום שנותן מענה להרבה דברים נלווים וחשובים, אך לא לדבר עצמו ? לטיפול נאות בפגוע הנפש (טיפול שימנע ממנו להגיע לאותו טיפול שבו אנו מתביישים ? האשפוז). אבל אתם יודעים ? להיות הומאניים,  כלומר להיות הומאניים כמו שצריך – עולה תמיד יותר כסף.

***

זה עדיין לא סוף פסוק.

עוד נקודה בעניין פוקו, שכזכור לא ראה את נפלאות תרופות הדור השלישי. אל לנו לשכוח שפוקו מדבר על משוגעים שלא זכו לטיפול בתרופות שיכול להציל אותם מההתקפים הפסיכוטיים שלהם ובילו את רוב חייהם במצב זה ? מצב שבו אין הם יכולים לתפקד ולהשתלב בחברה. גם הפסיכולוגיה, המאוחרת יחסית, אליה מתייחס פוקו, לא הצליחה למגר את הנגע, למרות שעזרה בכמה מקרים של נוירוזות. כל שנותר למשפחות שהחזיקו את חולי הנפש היה לטפל בהם בבית או בהרבה מקרים בעצם לכלוא אותם בבית. זוכרים את ג'ין אייר? בית המשוגעים הוא בעצם כליאה ציבורית-שיתופית מעצם היות האמנה החברתית.

פוקו דיבר על מהות החברה ה"נורמלית" כביכול, כאשר המראה המוצבת כנגדה היא המשוגע. בחינות הגותיות אלה, הובילו אותו למסקנות מרתקות וחשובות מן הבחינה ההגותית, אבל הובילו לאובדן שיקול דעת בפרקטיקה הפסיכיאטרית ובפרקטיקת יחס המדינה לפגועי הנפש שבה. כעת זהו הזמן לעצור את תנועת המטולטלת הזאת ולהחזיר אותה קצת אחורה. ואין אני מדברת על הקשחת העמדות אלא על הגברת שיקול הדעת. אני יודעת שקשה להנכיח שיקול דעת באמצעות חוקים אבסולוטיים אבל בכל-זאת.

מפעם לפעם אנו שומעים סיפורי ניסים. אימא של נפגע נפש הצליחה להשקיע אותו בחיי יצירה, למשל, ואפשרה לו לחיות חיים נעימים בקרב הקהילה מבלי להזדקק לאשפוז. אינני יודעת אם הנס הוא בנפגע הנפש, שהטיפול כה עזר לו, או שהנס מתבטא באותה אם, ששאבה תעצומות נפש והקריבה את חייה וכל כולה למען בנה החולה? ואולי זו בכלל יד המקרה.

סיפורים כאלה נשמעים לפעמים גם בהקשר של שיקום מפגרים, אוטיסטים ונפגעי שיתוק מוחין. ואני שמחה מאוד לשמוע על כל סיפור הצלחה שכזה, גם בגלל שהוא לרוב מצליח על אף מאבק עיקש בשלטונות הבריאות שמקשים מאוד על המשפחות ולא ששים לאפשר להן לטפל בנפגעים אלו בעצמן, בשיטות שהן לרוב בלתי קונוונציונליות.

ולמה אני מזכירה גם סיפורים אלו ? הרי הם סותרים את טיעוני. לא, הם אינם סותרים. הם משלימים את התמונה. וזאת משום שהמדינה צריכה להעמיד לרשות אזרחיה את היכולת לבחור: מי שרוצה ויכול לטפל בחולה שלו בעצמו ? המדינה צריכה לאפשר ולסייע לו בכך ומי שמשפחתו אינה יכולה לעמוד בכך מסיבות אובייקטיביות או אפילו מסיבות שתרצו לקרוא להן אנוכיות (למרות שאני לא מסכימה להגדרה זו, ההקרבה אינה צריכה להיות ערך עליון ואנשים רבים אינם עומדים במעמסה), המדינה צריכה להעמיד לרשותם ולרשות החולה שירותים ומתקנים חלופיים. בכל מקרה אל לה למדינה להתנער מהחובה להעניק את שירותיה המוצהרים לכל אחד מאזרחיה (ובמקרה זה – לא רק שירותי בריאות וסיעוד אלא גם הדאגה לביטחונם של זרים שנפגע הנפש מטריד).

אין לי ספק, המדינה חייבת להגדיר מחדש את תפקידה בתחום זה ? הן מן הבחינה התיאורטית אתית והן מן הבחינה הפרקטית ? כי כך המצב אינו יכול להמשך.